הערב הגדול מיכאל גירשברג 

דמדומי ערב ירדו אל הבירה, והיא מתכסה באורות צבעוניים. "קראן..." קרא מישהו בכל עז. "הנה אני מגיעה, רק אקשור את סוסתי". כל העיר בהכנות לחג. קראן היא האחראית על האירוע המרכזי של הערב הגדול. היום הגדול בעוד שבועיים ועכשיו זמן ללכת ולקנות מתנות. אמי הביאה לי רק מאה קרונה. האירוע קורה במרכז העיר מול העירייה ושם כבר פתחו את הדוכנים של הצעצועים. ישליג עוד הערב ולכן יש צורך בעשיית כל הדברים הדחופים לפני שירד. נזכרתי  שהייתי צריך לקחת גם עוד שלושים קרונה לבגדים חמים למורות שהיה עלי מעיל מעור אייל. והינה התחיל לרדת מטר ואני ללא נעליים מתאימות. הצטרך להמתין שעות עד שיפסק.

קול של עגלון נשמע ומיד קמתי. "מה אתה עושה פה?", שאל הוא. מרוב כפית התחלתי לצחוק. הוא הסתכל עלי בתימהון ולאחר מכן גירש אותי מככל הנראה ביתו. יצאתי החוצה וראיתי את שמי העיר האפורים. הלכיתי במהירות אל דוכן הבגדים הקרוב וקניתי לי ערדליים חדשים ומעיל נוסף. נגמר הכסף ואפילו לא קניתי מתנה אחת, מה הגיד לאמא?, חשבתי לעצמי.

כעבור שבועיים, ימים ספורים לערב החג עדיין לא קניתי מתנות למשפחה לכן היום אני ואחי הגדול נסע למרכז העיר ונקנה הכל. הפעם ניקח כמות מספיקה של כסף, גם מזג האויר לא סוער אלא מתון ואפשר לטייל בעיר. אני ואחי נצא מהבית כשאבא יגמור את ניקוי הדשא והשבילים מהשלג. בלילה האחרון ירד שלג רב והוא כיסה את כל הכניסה. בינתיים אני אלך לשתות משהו חם. כעבור שעה אני ואחי כבר יצאנו מהבית והינו בדרכנו למרכז. כשהגענו הלכנו לדוכנים הזולים ביותר וקנינו מתנות לכל החברים והמשפחה. עוד יומיים מגיע החג ועדיין לא קישטתי את הבית, כנראה שאקשט אותו כשאחזור.

הערב החג והכל כבר מוכן, אני מכין את הבגדים החדשים לערב. הבנות יבאו בשמלות גדולות ומפוארות והבנים בחליפות אלגנטיות. הורי הבטיחו לי כי יקחו אותי לחנות הצעצועים "לגאטוג' ". בכל שנה הם עושים שם משהו חדש ומעניין. לרוב זה הצגות וערים שלמים שהם בונים מצעצועים ובובות שזזות. עכשיו הזמן לצאת מהבית, העגלון כבר בפתח הבית וגם הוא כמו שאר העיר מחייך.

הנסיעה ערכה רק חצי שעה, כולנו מיהרנו כי התחלת האירוע בעוד עשר דקות. אומרים שיהיו זיקוקים וריקודים. הנה הזיקוק הראשון כבר שוגר, כנראה שהתחיל הערב. עוד כמה דקות תתחיל שעת הריקודים בא יהיה מופע זיקוקים נלווא. "בום!" נשמע רעש מחריש אוזניים. כולם הסתובבו אל עץ החג וראו כי הוא עולה באש והולך ליפול על בניין העירייה. רעש הפעמונים של הכבאים כבר כאן, אך כבר מאוחר כי בית העירייה החדש כבר עולה באש. פתאום שמתי לב לנער ששכב מקופל קרוב לסכנה. רצתי אליו למורות שאמי הזהירה אותי. כשהגעתי עליו ראיתי כי כל פניו מכוסים דם. התחלתי לנער אותו שיתעורר. עברו עשרים דקות והוא אינו התעורר, ""מה אעשה?" חשבתי לעצמי. פתאום שמתי לב לכבאי שעמד ליד הכבאית ושמר על הציוד. נגשתי אליו ובקשתי שיבוא ויקח את הנער לבית החולים. הוא הגיע ואמר שהוא פצוע קשה ושיש סיכוי כי יעביר זמן רב עד שיוכל להשתחרר. הוא לקח אותו ואני נשארתי לבד, לא ידעתי איפה ההורים שלי. הסתכלתי למעלה על בניין העירייה ולפיו הגעתי למקום שמקודם עמדנו בו לפני השריפה. כשהגעתי למקום לא היה שם אף אחד, אך שמתי לב לאחי שעמד רחוק ממני שככל הנראה חיפש אותי. נגשתי אליו ושאלתי אותו איפה ההורים שלי. "בוא אמא הולכת לתת לך עונש" הוא אמר. "על מה?" שאלתי. הוא אמר על זה שלא הקשבתי להזהרות של אמא וברחתי לסכנה. כבר דמיינתי מה תעשה היא. כל ערב החג נהרס. אני מקווה שהם יבצעו את ההבטחה שלהם ונלך ל"לגאטוג' ". הנה אנו מתקרבים אל ההורים, הפנים של אמא כבר מלאים זעף. אלוואי ויהיה כבר פברואר. לא מתחשק לי את כל הכעסים והצעקות. אני מקווה שאמי תסלח לי, בכל זאת עכשיו חג וגם מתנה הכנתי לה. "לאן רצתה?" שאלה היא. "הלכתי לנער פצוע שהיה לבד". "ומה קרה לו?" שאלה היא. "נגשתי אליו ובדקתי אם חי הוא ואחרי זה קראתי לעזרה. כבאי שעמד קרוב אלינו לקח אותו". אמי בירכה אותי ואמרה שאני גיבור. פעם ראשונה שמישהו מהסובבים סביבי מברך אותי במילה טובה. מחר אלך לבית החולים, לבדוק מה שלומו של הנער. אמי הסכימה כי תקח אותו זמנית לביתנו עד שהוריו האבודים ימצאו. "איגוגו" נשמע הגת סוס מבחוץ. הצציתי מהחלון הקר מלא האדים וראיתי את קראן שחזרה  כנראה זה אתה ממרכז העיר. פניה מלאות מורא, רואה כי כשל אותו הערב שארגנה חודשים רבים.

הלילה היה קר. מיוגע אני ועוד לא עשיתי דבר. שקוע אני בהרהורים, מה מצבו של הנער והאם הוא בכלל חי?. הערפל כיסה את גגות הבתים. הבוקר של היום קר מהרגיל. ההליכה רבה עד לבית החולים, כיצד הגיע? שאלתי את עצמי.ראיתי את סוסתה של קראן רועדת וגם היא כמותי עומדת בלי נוע. השעה עשר ואני יוצא מהבית. מקווה שאתפוס עגלון זול. יש לי רק עשרה קרונה, והנסיעה עד לבית החולים עולה עשרים. הנה עובר עגלון מבוגר, "שלום אדוני, התוכל לקחת אותי לבית החולים בעשרה קרונה?" שאלתי אותו. "כמובן ברנש צעיר, עלה ואקח אותך אף חינם" ענה הוא. באמצע הדרך אמר האיש, "יודע אתה את האסון שקרה אתמול?". "חושב אני שכן, האם זה המקרה בבניין העירייה?" עניתי לו. "כן, אתמול נמצא שם נער יתום. הלילה הוא נפטר מפצעיו". "מה?" שאלתי אותו בתדהמה. "אני זה שמצאתי אותו, נתתי אותו לכבאי שלקח אותו לבית החולים, ועכשיו אני הייתי בדרכי לבקרו". סיפרתי לו.

האיש החזיר אותי לביתי ומיד הלכתי לספר לאמי את הידיעות המרות.אחרי שסיפרתי לה התחלתי לבכות. שפכתי לה את כל יגוני, הרי  רציתי שהנער יהפוך לחברי הטוב ויהיה לי עם מי לדבר, אך שוב זה לא קרה.

§