על ספרה של אדלינה קליין, עצי האקץ, 116 עמודים, בסיוע בני ברית וקרן עמו'ס.
משא הזיכרון אינו מניח לשירים ולכותבים. אדלינה קליין מיטלטלת בשיריה בין גלות לגאולה, בין כאב לתקוה, מחפש את הצופן של הזהות שבין העולמות.
כותבת שירה ועורכת ערבי שירה זה עשרים שנה. אדלינה ילידת רומניה נוטלת בספרה "עצי האקץ" נוטלת המשוררת משא כבד על עצמה, משא העבר והקורות. היא שבה בלב כואב אל "כיכר הלחם שאבא אפה/ בחנות במרכז הנפש" ומעבר לתמונות שהיא מעלה היא חשה את כובד העבר, את המרחק :
"יש טשטוש זיכרונות/ ביער שהיה פעם שייך/ לשעשועים ולילדות/ וכעת מה עלוב" ( עמוד 5, והניגוד מהמם ושובר:
"בשבילים שחצית בילדות
אנשים חמורי סבר מביטים
כאילו אינם מבינים אותך
שהיית כאן ילדה".
והיא מנתחת בצורה אכזרית : "הזמן עצר מלכת באוקטובר" ומסכמת כעומדת מן הצד, ממרחק של שנים :
"אבל אני ראיתי אותך ילדה/ בשלגי השדרה כמו פעם".
אדלינה כותבת על העבר, על הילדות, ואנו חשים שהיא מנסה לספוג שוב את ריח הימים ההם, את מראה האבנים, האנשים, והיא מציירת הכל בעט דק ורגיש : " דפוסים של עיניים
מתעתעות
משתהות בקולמוס הרושם" ( עמוד 7 )
"כמתעתעים סוסים דוהרים / עיניהם קשורות בחושך
מרוץ הסכינים' ימים באו אחרי הגשם " ( עמוד12 ".
התעתוע של הזיכרון, הטשטוש מקשה על החזרה לאחור, והעצים כמו סופגים את הנשמות של אלה שחיו אז :
" העצים הנוטים להרכין ראש בנעימות
כלפי בני תמותה החוסים בצילם "
ובעיני אדלינה הם "חשופי נשמה/ הנראים כלפי פנים/ ושואפים/ להיראות לפני שמש/ אדמה / ים" והתעתוע חוזר:
"זריחות
פנים- עינים
עינים- פנים
גלויים- מסתירים
גלויים- מסתירים" ( עמוד 6).
המכשולים רבים מספור, וקשה לחזור ליופי, לחיוך : " אבנים אחרות מאיימות/ חסמו את כל המעברים/ ועינייך שתמיד מחייכות היו/ בזהרורים ירוקים יקרים/ נעצמו " ( עמוד 7 ).
חזרה לעבר היא גם חזרה לזיכרונות מרים, לזיכרונות על הקלגסים הנאצים והאנטישמיות, ואדלינה מנסה לעטוף הכל בזיכרונות שיש בהם יופי של טבע, ריחות קסומים :
"עברנו בלילה ריחני
של עצי האקץ
בשדרה
ליד נהר הדונה
ידי מחזקת ביד אבא
נוף קסום"
אבל הפתיחה הענוגה נחתכת באבחת חרב, במציאות דוקרת וקודרת :
"קצינים בצווארונים מעומלנים
בידיהם אלות וכפפות
חלום ביעותים נרדף" (עמוד 28 ).
כמי שחוזרת לסיוטי העבר, חשה המשוררת רגש אשמה לעצם הכתיבה על טבע ויופי ורגשות אישיים :
"וכי יכולתי עוד
בנפול אהובים שלי
להביט אל תוכי
ולהפנים זעקותיי ?" ( עמוד 28).
שאלה מצמררת זו הופכת את החובה להעיד, החובה להעלות את העבר למשא כבד, משא של שליחות :
"יש כאן שליחות בהצצה
בתוככי נימים דקים
כאילו נמים" ( עמוד 76)
כי המשא כבד, והיא רואה הכל מעבר לעבר הנעול :
"חשתי מבעד לסורגי העיניים
משאות אחרים
סורגים חלודים של
חלונות קטנים פזורים
לצידי כביש הולך, לאן/
שסובבת אותו ההיסטוריה " ( עמוד 78..
אדלינה חשה מחויבות לעבר ונשבית בקסמו של העבר :
" ואני חזקה בזרועות העבר/ ההווה/ והעתיד/ האדמה קשה שבעתיים/
ואני מנסה להיות ". התחברות הזמנים דרך העבר היא מסלול הפיוס
וההשלמה.
מאת: הרצל חקק
