בבית המקדש החרב, בחדר מט לנפול, יושבת האלמנה ′בת ציון′ בבדידותה, מתאבלת היא כדרכה במר נפשה על בנה יחידה, ′עם ישראל′ אהוב ליבה.
כה רחוק... אך כה קרוב לליבה...
איך חלפו השנים? יותר מאלפיים שנה מאז הוא הגיעה לבקרה, והיא האלמנה יושבת ובוכה, שואלת אותך ה′ "עד אנה בכיה בציון, ומספד בירושלים".
מפוזר בעולם, משך שנות גלות ארוכות יושב ′עם ישראל′ הבן יחיד, ומעיניו יבשו הדמעות. אחרי שנים שחיפש, חפש אותך ה′, ולא מצא, חכה וקווה, כ"כ רצה שתופיע, בעיניו היו דמעות, דמעות של תקווה. בימים ובלילות, בחום ובגשמים אותך יצא הוא לגלות בעודו מתייאש מלחכות.
צועק ומתחנן כאיל אשר נפשו עורגת על אפיקי מים, כן עורגת נפשו אליך א-לקים.
צמאה נפשו אליך א-לוקים, א-ל חי, ותקוותו מתי ′אבוא ואראה פני אלהים′.
הייתה לו דמעתו לחם חוקו יומם וליל, וסביבו עוברי עורך לועגים ושואלים ′כל היום איה אלהיך′.
אט אט יבשו דמעותיו, נחבאו געגועיו, ואת ליבו הרגיש כאבן בקרבו. את צלך הוא ראה כמו מתוך חלום וככל שהתקרב נעלם החיזיון.
על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו. על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו.
ובהר ציון יושבת האמא וליבה צווח שובו אל ה′. בניי יקרים ראו בסבלי ועשו למעני ושובו אל ה′.
ובעודה בוכה מעירה היא את אמא רחל וכאשר זו מגלה כי בניה אינם אזי מרימה היא ′קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו′ ואינה נרגעת עד שמבטיח לה הקדוש ברוך הוא: כה אמר ה′ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו′ וכתיב (שם) ויש תקוה לאחריתך נאם ה′ ושבו בנים לגבולם:"...
יתומים היינו ואין אב, אמותינו כאלמנות, אז אנא ממך אבא יקר, בתורתך הרי כתבת ′יתום ואלמנה לא תענון′. אז שובה ה′, ושוב שנית לקדשה ואל תוסיף לגרשה, ′השיבנו השם אליך ונשובה חדש ימנו כקדם′.
שמעון גווירץ
