למה יחסי מין הם מופלאים וכואבים כאחד. 

בעבור הגבר, אשה היא איננה אובייקט מיני.
בטעות הושרש הביטוי הזה כאילו הגבר רואה באשה אובייקט מיני.
האמת היא שהגבר רואה באשה פוטנציאל.
פוטנציאל לאיחוד, לשלמות, לאושר נצחי.
אם היינו מוכנים לשנות את ההרגל שלנו ולהפסיק לקרוא לזה "יחסי מין",
המונח "יחסי חיבור", יכול לאפשר הסתכלות אחרת, הבנה אחרת המציאות.
אשה אינה מקיימת עם הגבר יחסי מין. היא מקיימת עימו יחסי חיבור.
בעבור האשה, הגבר הוא פוטנציאל. פוטנציאל חיבור לאחד, לשלם, לאורגאזמי.
אין דבר כואב יותר בעבור גבר או אשה מאשר תחושת הניתוק מן השלם, מן האחד.
לכן עוצמת המשיכה של גבר לאשה ושל אשה לגבר.
משהו בעומק ההוויה יודע את הפוטנציאל.
חיבור בין אשה לגבר הוא הדבר הקרוב ביותר לחווית האחד השלם.
לכן גבר שמסורב ע"י אשה חש תסכול וכאב עצום.
החיבור נמנע ממנו, הפוטנציאל להתחברות מתרחק ממנו.
לכן אשה מתוסכלת כאשר "יחסי החיבור" אינם מתממשים.
אולם, עלינו לדעת כי הציפייה הזו לחיבור היא מקור לתסכול ולמפח נפש.
גם אם "יחסי החיבור" יהיו מופלאים, גם אם איברי המין יתחברו להם במעגל
שלם של אהבה הזורמת דרך הנשימה והלב, עדיין החיבור סופו להתפרק.
לכן בסוף "תהליך החיבור" אנו חווים לא פעם תחושה של ריקנות צובטת.
חווינו לרגע משהו מן האחד, אך בסופו של דבר חזרנו להיות נפרדים.
אך עלינו לזכור, שהחוויה הזו היא יותר משמעותית עבורנו ממה שנראה לנו.
מכיוון שמשהו מתרחש במקביל גם במימד התודעה שלנו ולא רק במימד הפיזי.
במימד התודעה, אנו לומדים להכיר את האחד בתוכנו.
אנו לומדים להכיר את האיכות הנשית והגברית שלנו.
אשה לומדת להכיר את האיכות הגברית בנוסף לאיכות הנשית. הגבר לומד להכיר את האיכות הנשית בנוסף לאיכות הגברית.
ההיאחזות ברעיון שגבר או אשה יביאו לנו את חווית השלמות, היא המקור לאכזבה ולמלחמות בכל העולם, לאורך כל ההיסטוריה האנושית.
זוהי הסיבה להתנצחויות הבלתי פוסקות בין המין הנשי למין הגברי.
זוהי הסיבה למלחמות בין אנשים, בין מדינות, בין עמים.
מה שיכול לשנות את המצב הזה זו ההבנה שדבר חיצוני לנו אינו מסוגל לספק לנו את חווית האחד.
חווית האחד היא תופעה פנימית, הקיימת בעומק ההוויה שלנו.
קשרים עם אנשים סביבנו יכולים רק לרמז על משהו, להצביע על כיוון כלשהו, אך לצפות ממישהו חיצוני לספק לנו את חווית האחד, זוהי ציפייה שבמוקדם או במאוחר תתנפץ לה לנגד עינינו ותשאיר אותנו מתוסכלים ומפורקים.
לכן האחריות היא אך ורק שלנו. אף אדם אינו אחראי לתחושת הנפרדות שלנו.
זוהי עבודה שלנו להגיע לעומק הווית האחד.
זוהי דרך שעלינו לפסוע בה לבד.
בעומקים האלו אף אחד כבר אינו מסוגל להצטרף אלינו למסע הזה.
האחריות היא שלנו.
בכל פעם שאנו מתוסכלים, מאוכזבים מן האחר, עלינו לראות בכך אות, ששכחנו מי אנחנו,
שאיבדנו את הדרך.
כמובן שאי אפשר באמת לאבד את הדרך, זה רק נראה ככה. הכאב תפקידו להחזיר אותנו אל המסלול הנכון. אל השביל המוליך אל עומק ההוויה שלנו, אל חווית האחד השלם.