מסעות (א) התהום 

לאן ?
יוצאת דרך שער כחול ופוסעת בשביל לבן, הכל סביב מכוסה בערפילים כמו צעיפים אבל השביל ברור ונראה מואר מבפנים, הוא כמו קו ישר ואני מתקדמת ומתקדמת. לאט לאט הכל מתחיל להתבהר. אני יכולה להתבונן סביב ולראות את הנוף, הנוף מאוד מיוחד כמו ציור מהאגדות יש שם חד קרן יפיפה לבן, כרי דשא עם פרחים כחולים, לבנים וצהובים והמון פרפרים, אפשר לראות חוטים של אור בכל מקום כמו מחברים הכל ברשת דקיקה כמעט בלתי נראת. אני פוסעת בשביל. השביל עכשיו עוד יותר זוהר. בצד ימין מאחורי ההרים הכחולים מתחילה לבצבץ ולעלות שמש מרהיבה היא זהובה ושוליה כתום עז עם נצנוצי אור שהופכים לעננים קטנים אוורירים דמויי נוצה. השמיים נצבעים בגוונים של סגלגל וורוד ואני ממשיכה ללכת, לצעוד על השביל ישר, ישר, ומולי מישור מתמשך.
ממשיכה, ישר, מתקדמת, צעד ועוד צעד. השמש שוקעת ומתחילה לרדת החשיכה ועם זאת יש אור שבוקע כמו מתוך האדמה. עכשיו עולה הירח מלא וגדול כמו לוח עגול שמודבק על השמיים והם אינם כהים ואפלים, הם בהירים ושקופים. רגלי עייפות מצעידה וקצב ההליכה שלי מואט, מולי יש תהום, כן זה ברור כי המרחבים התסתיימו ואני מתקדמת לאט,וכבר מבחינה בקצה. מה עלי לעשות הרי אינני יכולה וגם לא רוצה לחזור. ברור לי שהדרך היא כל הזמן קדימה.
קרובה אל הקצה, עומדת ורואה תהום אפילה. חשה פחד גדול, איני רואה דבר שם למטה בקרקעית. כמה זמן אוכל לעמוד כך אחוזה באצבעות הברזל הקרות של הפחד - אינני יכולה להמשיך ולחוות את הפחד הזה הוא מענה.
קופצת.
משהו בתוכי אומר לי לפשוט ידיי לצדדים ואז אני מגלה שאני מרחפת, דואה, כמו ציפור, יכולה לשלוט בנפילה ולאט לאט אני דואה עד שאני מגיעה לקרקעית התהום. שוב אני עטופה בערפילים, אינני יכולה לראות את המקום שאני שרויה בו אך אצבעות הברזל המכאיבות של הפחד הצורב נעלמו, אינן. עכשיו אני נושמת נשימות איטיות ומזכירה לעצמי שאני לא לבד, איני בודדה כאן בין הערפילים בתוך המקום הבלתי ידוע אליו הגעתי. אני ממתינה...