טעם אישי ו*הבנה* באמנות 

טעם אישי ו"הבנה" באמנות

לפעמים רואים אנשים, אישי ציבור, ידוענים עומדים מול יצירת אמנות, מהנהנים בראשם ברצינות תהומית וארשת מהורהרת, וממלמלים לעצמם משהו כמו: "מעניין" " או "מעורר מחשבה", כשלפי המימיקה של הפנים, לא קשה לראות שהם מרגישים ליצירה גורנישט במיץ עגבניות, וספק אם היא נושאת חן בעיניהם.
אולי התביישו להיראות כמי ש"אינם מבינים באמנות" חלילה וחס, או חשים חובה לתגובה מסוימת ממניעים ושיקולים "דיפלומטיים" ו"קואליציוניים" שונים.

ואולי בכלל בשל הרהורי "כפירה" אלה שלי אקבל ריקושטים שחבל"ז, אבל האמת, מזמן רציתי לדבר על זה, אז אני מדברת. כשכותבים את הדברים הם מתבהרים, מחלק מהתגובות מקבלים פרספקטיבה שונה, רואים זאת לפעמים באור שונה, ואני גם לומדת מחלקן.

מצב כפי שמתואר בהתחלה, מזכיר את "בגדי המלך החדשים", ואני לא מבינה מי ומה מכריח אנשים לומר מה הם חושבים במידה וזה לחיוב, או לא להגיב בכלל.
היות ותקופה משמעותית בחיי למדתי, חייתי, אכלתי, ונשמתי אמנות, דווקא משום שהתחלתי על קצה המזלג להבין ולחוש בנושא, התלבטתי עם עצמי בגבולות ונכונות לגבי טעם וידע באמנות. פעמים רבות עמדתי במצבים דומים, וכבר אז תהיתי בשאלות דומות.
לא היה ברור לי איך ולפי מי נקבע שאדם מסוים "מבין" או "לא מבין" באמנות, ואיך מחליטים אם יצירה מסוימת "שווה", "טובה" וכדומה, ודי סירבתי לקבל מרות ותכתיבים בנושא.

התבוננתי על יצירות אמנות ידועות ששוות הון תועפות, וכיון שמעולם לא התביישתי לומר את דעתי אם החלטתי לומר אותה, לא הסתרתי אותה גם מאחד ממורי כאשר נשאלתי, אמרתי חד וחלק :"לא אוהבת את זה", או – אוהבת, מדבר אלי מאד.
לא מבינה מדוע לא לומר מה שמרגישים וחושבים או לא לומר בכלל אם לא נעים וזה אינו חיובי. מה הקטע?
איכשהו נוצר מצב שאם אדם אומר על משהו שזה אינו מוצא חן בעיניו, הוא עלול להראות כמי שאינו "מבין באמנות", ואוי ואבוי, זו תהיה באמת בושה גדולה.

והנה הגענו לנקודה: מי בעצם זה שקובע ומה הקריטריונים להיחשב כ"מבין באמנות"....? מי ואיך מחליטים לגבי "שוויה" של יצירה זו או אחרת?

תמיד נהגתי בנושא להתחיל מהסוף, כשאני סומכת על "הבטן" (תחושות, אינטואיצייה), ולמרות שאני מודעת לזה שדעתי שונה אני חושבת ש: או שמרגישים משהו לגבי יצירה מסוימת או שלא, או שאוהבים או שלא.
אם אדם מסוים שבאמת למד, יודע, ומתמצא יותר בתחום, עדיין למרות זאת כיצד יטיל טעמו ודעתו האישיים על אחרים?

חלק מיצירות האמנות אני פשוט אוהבת, וחלק עושות לי הרבה יותר, גורמות לי להרגיש, לחשוב, ואיכשהו מעבירות לי מצוין תחושות והלך רוח של האמן, איך אומרים? שובות אותי.
אני מסרבת לקבל שטעם אישי כנ"ל קשור ל"הבנה באמנות", ציורים מסוימים תופסים את העין, הלב, הנשמה, ועושים לי לפעמים גיווטצ' שחבל"ז. למה? אין לי שמץ.

לאחרונה נתקלתי באמנית בקפה שציור אחד במיוחד שלה הילך עלי קסם מהשנייה שנחו עליו עיני. נשאבתי לאווירה שהוא משרה לגמרי, למרות שבפירוש אינה "עליזה" במיוחד.
הוא אינו צבעוני, רציני, משדר תוגה והרהורים, והרגשתי שכך נוצר . בי הוא עורר משיכה ועניין, ואני רואה בו יופי רב, אולי בשל עופות הלילה שבו, שאופייניים ללילה שאינו מואר, ומטבע הדברים יותר בשחור לבן, ו....בגלל שאני אוהבת מאד תחריטי עץ והדפסים.

* "לשרוק בחושך" 2/30 של "מציירת" כאן בקפה, ברשותה של האמנית.

הציור המדהים הזה נשתל בקהילת אמנות, ולא ניתן לדעת של מי הוא. ביררתי, יצרתי קשר עם האמנית, שאלתי לגבי הטכניקה, והעומד מאחריו, מה הרגישה, או ניסתה להעביר, והתברר שצדקתי בהרגשתי. תשובתה אכן אישרה לי שמה שהיא ביקשה להעביר, זה מה שאני הרגשתי, שעבר אלי.

קרה/קורה לכם כך? שציור ויצירה מסוימת תופסים את תשומת לבכם ועניינכם ללא קשר למידת הפירסום שלהם - יש סגנון אחד שלרוב מוצא חן בעיניכם יותר מהשאר? או אין זה קשור לסגנון היצירה? איזה ציורים או יצירות אמנות שבו את לבכם מיידית בצורה תמוהה מבלי שאתם מבינים ויודעים מדוע?
אשמח לשמוע.

בינתיים אני רק יודעת דבר אחד, שלימוד אמנות בכלל (ציור, פיסול, גרפיקה, תולדות, ממוחשב) תרם לי רבות גם בשטחים אחרים בחיים, והוא חיוני להתפתחות מחשבתית ורגשית לא פחות ממקצועות אחרים, אולי יותר, וצר לי שבבתי הספר לא מייחסים לו את המשמעות והחשיבות הראויים לו.

חנוכה שמח, מאיר, ומואר.

*
הוועלה במקור כולל התמונה, ולינקים בבלוג שלי כאן
[לקישור]