מוקדש באהבה לאורנה שלי-כוחה של חברות כנה 

בכל פעם זה מכה בי מחדש. פיסות חיים מכרבלות.. רסיסי חלומות ישנים.. צחוק שובב מתגלגל חסר סיבה כזה של גיל 18...את ואני במדים כומתה אדומה על הראש וכנפיים על דש החולצה אפילו השמיים לא היו גבול עבורנו.

קשה לי לתאר את התחושה שעברה בי שם בשדה התעופה. אחרי שנפרדנולשלום חיבקתי חזק וצחקתי בקול בוכה "מפגרת תתבגרי כבר תפסיקי לבכות" הרגשתי איך חתיכה מהלב שלי תמיד תישאר אצלך. ואת יודעת אני תמיד אומרת שמהמקום הכואב ביותר צמחה החברות הכי נפלאה שיכולתי לבקש לעצמי, ומה זאת חברות טובה אם לא שניים שהם בעצם אחד...

והבוקר, ככה בין שיירי הצחוק המהדהד שלך לתהייה עמוקה שבבטן התיישבה, אמרתי לעצמי יאללה תפסיקי להתגעגע אליה נורא תתרכזי בעבודה ותתכנני כבר את הנסיעה הבאה...

אנחנו מכירות המון שנים. התגייסנו ביחד. טירונות ביחד. שרתנו שנתיים ביחד. אני זוכרת כמה קשה לי היה לתת את אמוני ובטח את מבטחי באנשים שהכרתי בקושי שבועיים.
איתך הצלחתי להרגיש מייד יכולה. יכולה לשתף. יכולה לחלוק. יכולה לספר. יכולה להעביר את עצמי דרך מילים, מן כאלה שנאמרות הכי מהמעמקים.

והייתה לך כל הסבלנות שבעולם אלי. ייעצת. ותמכת. והבנת. וחיבקת את צרותיי והפכת אותן כמעט שלך, ואת כל זה עשית ברוך עדינות ואהבה, כאילו שחתמת על חוזה טרום חברות איתי, כך הרגשתי למול הרצון שלך להכיל אותי..וכיבדת אותי ואת רצונותיי, וכיבדת את האני המאמין שלי. וכיבדת את בקשותיי ו"רקדת" במרקם העדין של החברות שהתהוותה ומעולם לא דיברת סרה, או אמרת מילה רעה גם כשחשבת שכך נהגתי איתך...

וכאבת בשקט. ונפגעת בשקט. והתייסרת בשקט. והכלת בשקט. מעולם לא אמרת שאינך יכולה לי, ואני תמיד חשבתי שאת אשת הברזל ואני לעומתך נמרה של נייר, (לימים אבין כמה פעמים התרסקת מבפנים) .... וחייכתי בשקט ואחז בי פחד נורא, שאת לי חברה בהשאלה, כי כנראה שפעם מרחק הפערים יצור בינינו מרווחים מן כאלה שמנתקים בין אנשים..ובשקט עמוק בליבי השכלתי להטמיע כל אימת שנמלאתי געגוע שפעם תסתיים החברות הזאת המדהימה , ואני לא אעיז לרקום תוכניות עתידיות או תרשימי אסטרטגיה איך להחזיק בה או בך בכל מחיר, כל דבר מסתיים וכל דבר תאריך תפוגה, ואת תמיד תישאר החברה הכי שלי, לטוב וגם לרע, ..ויום אחד הלכת...אפילו שלום לא אמרת..ככה..כי כל דבר מסתיים ולכל דבר תאריך תפוגה...

ימים ארוכים יחלפו עד שאמצא מקום בליבי לסליחה. ימים בהם לא חסכתי ממך מילים. השתמשתי באלה הקשות המצליחות להצליף ולהשאיר על כל הגוף סימנים כחולים. זרקתי על ראשך "פחי אשפה" ואם זה לא הספיק זרקתי רפש בכל הזדמנות. רציתי שיכאב לך. רציתי שתתייסרי. רציתי אותך במקום הכואב רציתי שתכאב לך הנשמה שתשארי ללא כסות וללא הגנה, רציתי שתצעקי די אני יותר לא יכולה.. אבל את לא צעקת. וספגת. וספגת. והתנצלת. ושוב התנצלת. "נערת" מעליך את האשפה, ואת הרפש שטפת..

ואני רוצה שתדעי. (חשוב שתדע) אני מעריכה ומוקירה כל רגע במחיצתך. אני מצטערת שהדרך אל ליבי הייתה אסון טבע בלשון המעטה. יחד עם זאת נראה שלעיתים הדרך הקשה הופכת את הדברים נסלחים... אני שמחה שמבין האנשים שעוטפים את חייך בחרת בי שאהיה עבורך חברה. אני שמחה להיות אשת סודך, ורוצה לומר תודה גדולה על האמון שאת נותנת בי ועל כך שאת מאפשרת לי להיות עבורך עיניים אוזניים והכי חשוב לב..

ואת יודעת? זה נכון נורא. מהמקום הכואב ביותר צמחה החברות הכי נפלאה שיכולתי לבקש לעצמי, ומה זאת חברות טובה אם לא שניים שהם בעצם אחד...


שלך באהבה גדולה