חוות חפציבה - פעם פינה קסומה 

הסיפור מתחיל לפני כ- 23 שנה. עודני סטודנט צעיר, משוטט בין שבילי הארץ ועוקב בדריכות אחר מוריי ומדריכיי המפנים את תשומת לבי לעץ כזה או אחר, לפרח, לחלקת נוף שמועמדת להכחדה או לנחל קטנטן שמימיו כבר מעופשים. נרגש ונפעם נחשפתי אל צפונות הארץ הזאת, אל יופייה ואל מכמניה, אל תולדותיה וסיפוריה, נרגש אל מול מראיה ואוצרותיה.

אחת מאותן פינות נשכחות הייתה "חוות חפציבה". לא, לא חפציבה הקיבוץ, ההוא הנמצא בעמק חרוד (אם כי קיים קשר בין שתי ה"חפציבות"). זוהי חוות חפציבה הנמצאת מעט צפונית לצומת חדרה הישנה. הנוסע מצומת חדרה (אותו עיגול המפגיש את כביש 4 עם הכניסה לחדרה) לכיוון צפון, יחצה את גשר הרכבת, יחלוף על פני הרמזור המוליך שמאלה אל כביש מספר 2, ימשיך אל מעבר לאזור התעשייה הנראה מימינו, ועוד מעט קט יגיע אל הצומת ובו ציון שלט המפנה אותו שמאלה, לחפציבה.

אם כן, בעודי סטודנט צעיר, נחוש ונרגש וגם אב לשתי בנות קטנות, מצאנו, רעייתי ואנוכי את חוות חפציבה הישנה ,כמקום הראוי, האינטימי והיפה ביותר להיות משכנו של האתר השנתי המשפחתי שלנו. כל שנה, פעם או פעמיים בחורף או קצת לקראת האביב, היינו שמים פעמינו אל חוות חפציבה, מעמיסים את פת לחמנו, מעט מן המשקה התוסס והמשכר ההוא, דוחקים בבנות להיכנס אל המכונית הקטנה והמקרטעת ומפליגים לחפציבה.
כאן בחווה הישנה היינו פוגשים בשקט הנפלא ובטבע המשתלח במלוא עוצמתו ומכסה את דיונות החול המתונות שהתרבדו כאן עם השנים. הייתה כאן קבוצה קטנה של בתים, שוממים ונטושים, מתקלפים ומתפוררים ושביל קטן מטפס בינותם מערבה, אל רכס הכורכר בואכה תחנת הכוח "אורות רבין" שבחדרה. נהגנו לעלות אל פסגת הרכס ,ולהשקיף דקות ארוכות אל פיסת הים הכחול המתגלה לפתע לעין, אל ארובות תחנת הכוח, אל הכביש השחור המהיר שעליו חולפות מכוניות במהירות הטיסה, ולאחר מכן היינו נסוגים מעט אחורה .
אז נהגנו לשוטט דרומה על הרכס המכוסה חולות ים, העטור כולו בצמחיית חוף נדירה ובשרידי יער השרון הגדול אשר היה קיים במרחב במשך אלפי שנים, והוכחד, לפני כ- 120 שנה, לטובת בניית מסילת הברזל של הרכבת התורכית. היינו מגששים את דרכנו בין שיחי אלת המסטיק ולצד שרידי אלונים ועצי חרוב שהיו פזורים במרחב העצום ובינותם היו משובצים אלפי פרחים; פרחי פשתה שעירה וורודים, כלניות מאדימות, צבעוני החולות שמרכזו זהוב ומסתורי, אלמוות הכסף, עדעד כחול, תורמוס מצוי תכלכל-אפרפר, סביונים וחרציות.
לקראת האביב היו פני החולות מתכסים בשלהבת צהובה של פריחת הקידה השעירה אשר ניחוחה היה מתוק ונפוץ למרחקים, מחלחל לכל פינה בגוף ובנפש וגורם לחגיגת טבע משכרת של אדם ושל חי (כל מיני חרקים חגגו אף הם ביניקת הצוף המתוק של הפרח, וכל מיני ציפורים זללניות נהגו לארוב לחרקים ולצוד אותם). גם שיחי השיטה הריחנית היו מוסיפים את כדורי הפריחה הצמרירית הצהובה שלהם והבנות היו חוגגות במרחבים הפתוחים והבלתי מופרעים.
היינו ממשיכים אל הדיונה הדרומית, נפרדים ממראה הכביש ופונים מזרחה ואט אט נעלמים לנו בסבך של יער עצי איקליפטוס ישנים, חרוכים שחלקם כבר סיים את מחזור צמיחתו. עוד שוטטות קטנה בינות לעצי היער, עוד משחק קטן של "מחבואים" והנה יוצאים מן היער מזרחה, ופנינו אל המרחבים האינסופיים של השדה. עשרות דונמים של כר עשבוני מרהיב, רך, משובץ באלפי פרחים מכל הסוגים. לרוץ, להשתולל, לרבוץ, להשתעשע עם כדור, להשתובב עם הילדים הקטנים ובעיקר, להתחבר אל הנוף ואל הארץ, הכי חזק והכי עמוק שאפשר.

סיפורה של החווה מוליך אותנו לשנת 1907, אל ימים רבי תהפוכות בעולם היהודי והציוני. עמותה ששמה "אגודת נטעים" הקימה את החווה כמקור לנטיעה ולהשבחה של עצי פרי, מתוך כוונה כי בבוא היום יהפוך המקום לגן עדן פורח, אליו יגיעו המשקיעים הפרטיים, יהודים עשירים מחו"ל, יקימו את ביתם ויזכו לחיי נוחות ורווחה. הכספים היו מגיעים לשיעורין, כמו חסכון לטווח ארוך מכיסי אותם יהודים.

בחווה הועסקו בתחילה ערבים ואח"כ יהודים, אנשי העלייה השנייה, השלישית וכל מי ששם עינו בקריירה חקלאית ובחלום ציוני, עבר כאן במקום. לימים נבנו בחווה שמונה מבני מגורים צנועים לשימוש הפועלים העבריים, וכל המערכת החקלאית כלכלית הזו נשלטה מבית החווה, הנמצא מעט צפונה, לכיוון נחל חדרה, וע"י מנהלי החווה, איש איש בקדנציה שלו .

לימים פרצה המלחמה העולמית הראשונה, הכספים פסקו לזרום והחווה נמכרה לבנק אפ"ק (לימים, בל"ל) אשר כלכלניו החכירו את החווה ואדמותיה ליזמים פרטיים. בשנות העשרים נקלטה כאן קבוצת פועלים עבריים אשר אנשיה עברו בהמשך לעמק חרוד, למרגלות הרי הגלבוע, שם הקימו את משכנם הקבוע, קיבוץ חפציבה, הנקרא ע"ש חוות חפציבה שלנו. את מי ההשקיה שאבו הפועלים באמצעות משאבת קיטור די חדשנית לימים אלו, שנקבעה במבנה סמוך לנהר.

חלפו ימים, עוד מלחמה פרצה, וחלומות של פעם הפכו לשיממון ולעזובה. בשנת 1940 התיישבה קבוצה של עולי תימן בסמוך והקימה את השכונה הנושאת אף היא את השם "חפציבה", ואילו שמה ומקומה של החווה הלך ונשכח.

כך הפכה חוות חפציבה הישנה והנטושה לפינה חלומית. איש לא הכיר את גן העדן הקסום והסודי שלי וכל אימת שהייתי מבקר במקום עם משפחתי, היינו כמעט בגפנו. עולם קסום של טבע ופריחה, של מרחבי אין קץ ושל ניחוחות מן העבר, של טחב ישן המטפס על לבני הכורכר של בית מנהל החווה הישן, הטומן בחובו עבר עשיר ומסתורין ובעיקר, תחושה של "היה היה פעם", לפני הרבה שנים.

והנה, סיפרו כי אנשי חברת החשמל, אשר הקימו את תחנת הכוח "אורות רבין", הבטיחו לפרנסי העיר שהרבו להתלונן על העשן המזהם את האוויר. פיצוי. אמרו כי הפיצוי יהיה שיפוץ מרהיב של פארק חוות חפציבה, ניקיון נחל חדרה ומרחביו והכשרתו למבקרים ולמטיילים.

מאז השמועה ההיא חלפו שנים והחווה הייתה ניצבת עדיין בשיממונה היפה, הנשגב והמסתורי. שנים הסתתרו המבנים המתקלפים בינות לצמחייה המטפסת, לריחות המשכרים של פריחה עונתית מתחלפת. שנים נהגתי לבקר במקום ההוא וליהנות מכל מה שהעניק לי, למשפחתי וכמובן, לקבוצות המטיילים שלי.

השנה שבתי לבקר בחווה וחשכו עיניי. אנשי חברת החשמל "כאילו" עמדו בדיבורם, וזה מה שראיתי:
את הכביש המנדטורי המשובש ביותר שהוליך פעם אל הכניסה לחווה הישנה, החליף כביש סלול היטב, לאורכו משובצים בצורה מרהיבה וראויה קטעים מן הכביש הישן. טרם הכניסה לחווה, מצד שמאל (ממערב), הוכשר מגרש .חנייה ענק מכוסה בכורכר כבוש ובו מבנים טרומיים מכוערים ומחסנים שונים, רכוש חברת החשמל

מגרש זה נסלל על גבי מה שהיה פעם עשרות דונמים של צמחייה מרהיבה, עצי איקליפטוס ישנים ומיני צומח חוף ייחודי. שמונת בתי הפועלים הישנים שופצו ללא הכר והם אמורים לשמש חדרי לימוד לאנשי חברת החשמל. אין יותר צבע מתקלף ואין כסות של עבר קסום. המבנה המערבי, העליון מסדרת בתי הפועלים, המשקיף מצד מערב אל כביש מס' 4 ואל תחנת "אורות רבין" הפך להיות מעין בית אורחים להסבה. בוודאי ישמש בעתיד בית קפה וחנות מכר. ה"ארמון" הפרטי שלי, מה שהיה פעם ביתו של מנהל החווה, זה שהיה מכוסה בעלוות שיחים מטפסים, שהיה סגור ומסוגר על בריח כמו גן עתיק נושא סודות כמוסים וקסומים, הפך להיות המתחם המשופץ למהדרין של מזכירות בית הספר החדש אותו מקימה חברת החשמל עבור אנשיה.
אותו מרחב מרהיב, כ- 10 דונם של צומח חולות טבעי השוכן מדרום לנחל חדרה, זה המרחב בו שיחקנו וקיפצנו, בו חדתי חידות למטייליי על אנשים וטבע ונוף ועבר בארץ ישראל, נכבש ביד גסה ובוטחת (מי הבטיח ליד הזאת את הביטחון במעשה?), צמחייתו הטבעית נעקרה ובמקומו ניטעו עצים זרים לנוף, ובינם עוברת רשת צינורות של השקיה מלאכותית. על עמוד חשמל רם ונישא, הניצב בגאון כתורן בולט מלב המרחב, קרוב מאוד לכביש, נתלו שלטי פרסום וחסות מכוערים המזכירים את כל הגאונים (ואת החברות המסחריות) אשר שלחו ידם במעש, ובינם ובין עבר וקסם ...של ארץ ישראל ניצב רק אינטרס אחד - כסף.

וכך, המום וכואב, אבל ומיואש, סבתי על עקביי ועשיתי דרכי חזרה לכפר סבא, אל ביתי. והייתי מהרהר כל הנסיעה מה עלה בגורלה של חוות נעוריי, של חוות ילדותן של בנותיי, של פינת הקסם של מטייליי, ושל ארץ אבותיי אשר פרנסיה היום אינם יודעים לשמור כהוא זה על מורשתה.