המסע לפולין - מיומנה של ליטל אלביליה 

אתי מולא וליטל אלביליה (אם ובת)

ליטל אלביליה, תלמידת י"ב מ'פירסט', יצאה לפני שבוע למסע במחנות ההשמדה. את רשמיה היא חלקה עם 'שופינג מקומי'

יום רביעי בבוקר, 18.10.06:
"נחתנו בשדה התעופה בעיר קטוביץ בפולין ופצחנו בשיר "הבאנו שלום עליכם". עלינו לאוטובוסים. הנהגים שליוו אותנו במסע, היו פולנים בני המקום. הבתים מסביב נראו כבתים כפריים בתוך שלווה פסטורלית בחורף הפולני. עצרנו ביער 'בוצינה'. היו שם שלושה קברות אחים של פולנים ויהודים. שמענו ביער סיפור מרגש על ניצולת שואה, הדלקנו נרות נשמה לזכר הנספים והמשכנו ללינה בבית מלון בעיר".

יום חמישי, 19.10.06:
"מחנה ההשמדה 'מיידנק': המחנה ממוקם כארבעה ק"מ ממרכז העיר לובלין. קשה להאמין שבמרחק גיאוגרפי כה קצר, קילומטרים ספורים בלבד, המשיכו אנשים בשגרת חייהם. גדר גבוהה מקיפה את המחנה ועמדות שמירה ממוקמות בו.

במחנה צפינו במראות קשים מנשוא. ההשמדה במחנה בוצעה בתאי גזים ובמשרפות. כשהבטתי ב'מקלחות', הדמיון ניסה לתעתע בי לחשוב שמדובר במקלחות רגילות, שמתוכם זולגים מים נעימים לרחצה... המרצחים השתמשו בגז דו תחמוצת הפחמן שהופק ממנוע של משאית ובגז ציקלון B, שהיה בצורת כדורים שנזרקו דרך פתחים בתקרה. הקורבנות נדחפו לתאים דרך דלתות צרות כשידיהם מונפות מעל לראשיהם. הם נדחסו לתוך התאים בצפיפות רבה ומעל לראשיהם הושלכו ילדים ותינוקות במטרה לנצל את השטח במלואו ולא לאפשר חלל פנוי. הגז הוחדר לתא דרך פתחים בתקרה במשך כרבע שעה. האנשים ניסו לטפס זה על גבי זה במטרה להגיע לתקרה בניסיון נואש לנשום. החלשים שבחבורה, קרי, הזקנים והילדים, מתו ראשונים. לאחר כחצי שעה, המרצחים היו מוודאים דרך עינית בדלת שכל הקורבנות אכן נהרגו ואז היו פותחים את הדלתות, שהיו בצידו של התא. הדלתות היו נפתחות לרצפה משופעת שהחליקה את הגופות החוצה. את הגופות הובילו 'פלוגות מיוחדות' למקום בו הותקנו רשתות, עליהם הונחו עצים ספוגים בדלק ובניהם הונחו שכבות של גופות אדם והם הוצתו לאפר...

הגז בתאי הגזים הותיר צבע ירקרק על התקרה - עדות מצמררת לחומר הנורא ששימש לרציחתם של המיליונים. מיכלי גז גדולים וקטנים נמצאים עד היום במחנה.

כולנו הזלנו דמעות למראה הפריטים האישיים שנבזזו מהקורבנות ומהדברים היחידים שנותרו מהם. הפריטים הדוממים כמו זועקים זעקה אילמת: בובות של ילדים קטנים שחייהם נקטעו באבם, ערימה של נעלים, חליפות פסים תלויות, מיטות מעץ, מראה של תאים עשויים עץ המזכירים מכלאות לבעלי חיים, תנורי כבשן בהם נשרפו בני אדם עד אפר. גופותיהם הונחו על גבי אלונקה, או ליתר דיוק, יריעת בד המחוברת למוטות מעץ.

אחד הדברים המזעזעים שמוחי אינו מסוגל לעכל, היה המראה של אפר בגובה רב שאינני יכולה אפילו לאמוד את גובהו. אפר של בשר ודם, אפר של בני עמי... והלב נצבט עד כאב. האפר מכוסה באנדרטה דמוית כיפה ענקית.

עמדנו שם, אני וחברותיי, דוממות ולעצב אין סוף. כשעמדתי מול האפר חשבתי בליבי: הנה אני נערה יהודיה, עומדת כאן היום 60 שנה לאחר האסון הנורא, הגרמנים רצו להשמידנו ולא יכלו לנו. למרות הכל הקמנו מדינה שלעד תנציח את זכרם של הנרצחים. והנה אני עומדת כאן, לבושה בחולצה כחול-לבן תרתי משמע, עם מגן דוד גדול ולבן על רקע כחול.

יום שישי, 20.10.06:
ראינו את החומה שנותרה מגטו ורשה. נסענו לבית ביתומים ע"ש ד"ר יאנוש קורצ'אק. יאנוש קורצ'אק, ששמו המקורי הוא הנריק גולדשמיט (השם היותר מפורסם שלו היה שם ספרותי אותו אימץ, ל.א.), היה סופר, רופא ומחנך. הוא גדל בבית יהודי מתבולל. אביו נפטר כשהיה בן 18. סיפרו הראשון היה 'ילד רחוב'. קורצ'אק למד רפואה ועסק בכתיבה עיתונאית. הוא נעשה רופא ילדים ועבד בבית חולים. בשנת 1914 החל קורצ'אק לנהל בית יתומים לילדים יהודים בוורשה. הוא העניק לילדים בבית היתומים שלטון עצמי, בית נבחרים, בית משפט ועיתון. הוא חיבר אמנה לזכויות ילדים, בה נכללו: הזכות לאהוב, לכבד, תנאים אופטימאליים לגידול והתפתחות ועוד.

בשנת 1940, הועבר בית היתומים לגטו וקורצאק עבר אליו יחד עם הילדים. כאשר נלקחו הילדים למחנה ההשמדה טרבלינקה, הציעו ידידיו הפולנים של קורצאק, לעבור לצד הפולני, אך הוא סירב ונשאר עם הילדים עד לרגעים האחרונים.

ביקרנו באנדרטה לזכר קורצ'אק בבית הקברות היהודי בוורשה. האנדרטה היא פסל, בה נראית דמותו של קורצ'אק מחזיק ילד קטן שמחבק אותו ולצידו עומדים ילדים קטנים. סיפור חייו של קורצ'אק והעובדה שהלך עם הילדים עד לסוף המר, ריגשו אותנו מאוד.

לאחר הסיור בבית הקברות המשכנו ל'אומשלגפלץ'. (בגרמנית 'כיכר המסירה' או 'השילוחים', ל.א.). הכיכר ממוקמת בגבול הצפוני של גטו ורשה. הכיכר קישרה בין הגטו לחלק הפולני של העיר וזאת עד לסוף מלחמת העולם השנייה. בכיכר הועברו היהודים מהגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. 265 אלף יהודים הועברו בכיכר זו בסה"כ.

יום שבת, 21.10.06:
בהיותינו אנשים שומרי שבת לא כתבנו ביומן ולא צילמנו. פסענו רגלית בעיר העתיקה קשינסקי, בה נותרו מבנים ספורים המהווים שרידים מימי הגטו.


יום ראשון, 22.10.06:
נסענו לעיירה טיקוצין, בה התגוררו בתקופה הקרובה לשואה 2500 יהודים. בעיירה קיים בית כנסת גדול ומפואר ששרד את השואה. בית הכנסת מעוטר באיורים שונים של חיות וכיתובים מהתנ"ך. יהודי טיקוצין נקראו על ידי כרוז גרמני להתייצב בשעת בוקר מוקדמת בכיכר השוק. חיילי הגסטפו הגרמנים הפרידו בין הגברים, הנשים, הילדים והזקנים. הגברים סודרו על פי סדר גובהם, מהגבוה לנמוך, ואולצו לצעוד למוות תוך שירה, הם הובלו ליער לופחובה, לשלושה בורות עמוקים שנחפרו ע"י הנאצים מבעוד מועד. הם הושלכו לבורות ונורו למוות וכך נרצחו בכל עשר דקות עוד ועוד אסירים. בורות ההריגה נקראים כיום 'קברי אחים'. ערכנו טקס לזכר הנספים, הדלקנו נרות נשמה והנחנו דגלי ישראל סמוך לאנדרטאות.

לאחר הטקס, נסענו למקום בו היה מחנה ההשמדה 'טרבלינקה'. מחנה זה הושמד על ידי הנאצים במטרה לטשטש את הפשעים שבוצעו. מחנה ההשמדה 'טרבלינקה' קיים כ- 60 ק"מ מורשה, בירת פולין. המחנה הוסתר ביער, בין עצי החורש. מחנה ההשמדה הוקם ליד מחנות עונשין ועבודה הוא נקרא 'טרבלינקה 2'. את המחנה בנו אסירים ממחנה העונשין, מבלי שגילו להם את מטרת הקמת המחנה.

המחנה הוקם על שטח גדול של 200 דונם והוקף גדר דוקרנית בגובה של 3 מטר. המחנה הכיל את צריפי הנאצים, מחסנים שונים ואת תאי הגזים. היו שם 16 תאים. פעולות ההשמדה ב'טרבלינקה' החלו ביולי 1942. הקורבנות הראשונים נשלחו מגטו ורשה. הם קיבלו הוראה, באמצעות כרוזים, להתייצב ב'אומשלגפלץ'. הכרוזים הופצו על ידי ה'יודנראט' (חברי המועצה היהודית שמונו ע"י הנאצים בכפיה ואולצו למסור ליהודים את צוויהם, ל.א.).

היהודים האמינו שהם נשלחים למחנות עבודה. הם נדחסו לרכבות משא. רבים מהם מתו בדרך, ללא מזון ומים ומחוסר אוויר. היהודים במחנה הושמדו באותה הדרך בה הושמדו היהודים במחנות אחרים, כדוגמת 'סוביבור' ו'בלזץ'. כאשר ירדו היהודים מהרכבות, ציוו עליהם להתפשט ולהסיר תכשיטים וחפצי ערך.

הנאצים הסתירו מהקורבנות את התוכנית להשמדתם. הם ביצעו סלקציה. בקבוצה אחת נלקחו הילדים, הזקנים החולים והנכים. הם הוכנסו למקום בו נורו למוות על ידי אנשי אס.אס. והופלו לבור. הגברים והנשים הופרדו לשתי קבוצות כשהם מצווים לבצע זאת בריצה תוך שהם חובטים בהם אגב צעקות. נשים וילדים הוכנסו לצריף הופשטו מבגדיהם ושערותיהם נגזזו. הנשים אולצו לרוץ עירומות במסלול שהנאצים כינו 'הדרך לשמים'. לאורך המסלול ניצבו אנשי אס.אס. וחיילים אוקראינים עם כלביהם. הכלבים נבחו ונשכו את האנשים והנאצים היכו בהם בשוטים ובמקלות. בסוף המסלול הובלו האנשים אל תאי הגזים.

אסירים יהודים אולצו לנקות את גופות המתים. לאחר מכן, היו מוכנסים קרונות רכבת נוספים עמוסים באנשים. בסך הכול נרצחו ב'טרבלינקה' קרוב ל-900 אלף בני אדם, רובם יהודים. שאר ההרוגים היו צוענים ופולנים. ב-1943, פרץ מרד של אסירים. רובם נהרגו על ידי השומרים ורק מעטים הצליחו להימלט. האסירים שנותרו במחנה, הועסקו בפירוק המחנה הגדרות והמבנים. במקום הוקמה חווה ושוכנו בה איכרים אוקראינים. כל האסירים נורו למוות בתום העבודות.

במקום נבנו מצבות זיכרון רבות. כל מצבה מייצגת קהילה שלמה שהושמדה ומצבה אחת גדולה לזכר כל הניספים. בתוך המצבות נבנתה מצבה לזכרו של יאנוש קורצ'אק.


יום שני, 23.10.06:
נסענו לבית הקברות של קהילת קילצ'ה בעיר קרקוב. במקום הוקמה אנדרטה לזכר הילדים שנרצחו. ישנה שם מצבה שכתוב עליה 'יזכור' ומתחתיה שמות נרצחים. במקום היה קיים מחנה ההשמדה 'פלאשוב', מחנה שהושמד על ידי הנאצים. בתקופת המלחמה, נהרסו הקברים בבית העלמין שהיה במקום. כיוון שאין לדעת היכן כל אדם נטמן, הודבקו המצבות על קיר בבית העלמין.

למסע שלנו התלוו שני ניצולי שואה, יוריק ולאה, המתגוררים בארץ. לאה, שהייתה ילדה בזמן השואה, שהתה במחנה 'אושוויץ-בירנקאו' וניצלה בסיום המלחמה. יוריק, שאף הוא היה ילד קטן באותה התקופה, ניצל הודות לכך שהסתתר במקומות מסתור שונים, ביניהם ביב שופכין. יוריק ולאה סיפרו לנו את סיפורם בהתרגשות רבה. הם אמרו לנו שאנו, כדור ההמשך, חייבים לדאוג לכך שזיכרונות השואה לא יימחו לעולם.

אני חשה, שהיה לי הכבוד להכיר את האנשים היקרים הללו, ששרדו את המציאות האיומה הזאת.

יום שלישי, 24.10.06:
עברנו דרך המפעל של אוסקר שינדלר, הפועל עד היום על שמו. סיפור חייו של שינדלר מרגש במיוחד, היות והיה פעיל במפלגה הנאצית שהציל אלף יהודים. לשינדלר היה מפעל לייצור סירי בישול וכלי נשק. סיפורו של שינדלר תועד בסרט עטור פרסי 'אוסקר', בבימויו של גדול במאי תבל, היהודי סטיבן שפילברג.

מנהל החשבונות של שינדלר, יצחק שטרן, היה יהודי שסייע להצלת יהודים רבים, על ידי כך שהיה מגיע למקום בו נעשתה הסלקציה של הנאצים, לשליחה למחנות ההשמדה או למחנה עבודה. שטרן טען בפני הגרמנים, כי הוא זקוק לעובדים עבור המפעל של שינדלר, וכך הציל חיי רבים. כשנודע לשינדלר, כי היהודים נשלחים למותם, סייע בידי שטרן והציל רבים נוספים, כאשר רכש אותם מכספו מידי הנאצים. (הוא ושטרן הכינו מבעוד מועד רשימת אנשים וכך הציל ואותם מידי המרצחים. מכאן השם 'רשימת שינדלר', ל.א.). כאות הוקרה לפועלו, נכלל שינדלר ברשימת 'חסידי אומות העולם'. לאחר מותו, נטמן שינדלר בירושלים.

בשעות הערב, באותו היום, התקיים טקס 'הנוער הישראלי מצדיע לחסידי אומות העולם', בו השתתפו בו חברי משלחות בתי ספר מרחבי הארץ, ניצולי שואה וחסידי אומות העולם.


יום חמישי, 25.10.06, היום האחרון למסע:
ביקרנו במחנה ההשמדה הנודע לשימצה 'אושוויץ'. מחנה השמדה זה סמוך לעיירה 'אושוויץ', הממוקמת כ- 60 ק"מ מדרום מערב לקרקוב. היו בה שלושה מחנות השמדה עיקריים ושלושים ותשעה מחנות משנה: ב'אושוויץ 1', נרצחו 75 אלף אינטלקטואלים פולנים ו-15 אלף שבויי מלחמה סובייטים. ב'אושוויץ 2'- בירנקאו', נרצחו כמיליון יהודים וכ-22 אלף צוענים. 'אושוויץ 3 - מונוביץ'', שימש כמחנה עבודה.

אושוויץ היה מחנה הריכוז הנאצי האכזרי ביותר, בו הופעלו שיטות עינוי וענישה חמורים והוצאות להורג של אסירים. בכניסה לשער הראשי באושוויץ מתנוסס שלט שכתוב עליו בגרמנית 'העבודה משחררת". במילה 'עבודה' האות הלועזית B מופיעה הפוך. עד היום לא ידוע אם השיבוש נובע כטעות של יוצר השלט במקור או שהדבר נעשה על ידי יהודים כאות אזהרה שאינם מגיעים לאושוויץ במטרה לעבוד. מחוץ לגדר קיים שלט אזהרה מפני הגדר החשמלית שפעלה שם ובו מצוירת גולגולת אדם.

העדויות לפשעים החמורים שנותרו במחנה, קשות למראה. ערמת שיער אדם גזוז ובמרכזה צמת אישה ארוכה, בלונדינית, ערמת משקפיים, טליתות תפילה תלויות. היו שם ערימות של כלי אוכל, כלי סכו"ם, קביים ופרוטזות של נכים, תיקים וארנקים, ערימת נעליים בלויות שהאבק כיסה אותם ובמרכזם נעל אדומה של ילדה קטנה...
נכנסנו לתאי הגזים. ראינו את החור בתקרה, דרכו הוחדר הגז לתאים. באחד הצריפים ראינו מיטות ילדים מעץ. בורות קטנים, ממוקמים סנטימטרים ספורים זה מזה, שימשו את האסירים לעשיית צרכים לאסירים.

מחוץ למחנה, ראינו מתקן שבו הוצאו האסירים להורג בתליה. במקום קיים מבנה שנהרס על ידי הנאצים. במוזיאון הנמצא במקום, קיים מיבנה המשחזר את צורתו לפי תצלום שנמצא במקום.
ראינו את מסילות הברזל שהובילו את האסירים למחנות. משלחת של צה"ל, שביקרה במקום, הניחה על גבי המסילה זרי פרחים בצבעי כחול לבן ובצורת מגן דוד. עוד עדות מרגשת לכך שעם ישראל חי, קיים וחזק.

הגעתי לביתי ביום חמישי לפנות בוקר מהמסע הארוך והקשה נפשית. לפני שנרדמתי במיטתי חשבתי לעצמי: למרות המצב הביטחוני והכלכלי במדינה ולמרות חילוקי הדעות השונים בתוך עמינו, כאן ורק כאן הוא ביתי. לאחר כל המראות הקשים שראיתי, עלינו לזכור, כי אנו עם אחד ואין לנו ארץ אחרת!


פורסם בשופינג מקומי - www.sun4u.co.il