נאחז בחיים 

אלברט אלביליה חי עם מחלת הסרטן כבר חמש שנים. ההתמודדות שלו ושל בני המשפחה קשה וארוכה, לעתים היא מפילה לתהומות של ייאוש ופחד נורא. אין כאן קיצורי דרך. אלו הם חייו, הוא נאחז בהם ומשתדל להיות אופטימי.

ביולי 2006, כחמש שנים לאחר שעבר ניתוח קשה ומסובך להסרת גידול סרטני במיתרי הקול, גילו הרופאים אצל אלברט אלביליה (59) גידול ממאיר בלוע, מאחורי חלל האף. ואם זה לא מספיק, הרי שלפני חודשיים, איבד אלברט את אחותו, שנפטרה ממחלת הסרטן.
ההתמודדות עם מחלת הסרטן מצריכה מהחולה ומבני משפחתו כוחות נפש אדירים. סבלו הפיסי והנפשי של החולה נוגע עד לעמקי נשמתם של בני משפחתו, אשר מנסים כל העת להקל על סבלו ולא במעט.

נפגשתי עם אלברט ובני משפחתו בביתו, ימים ספורים לפני חתונת בתו, פיבי, שנערכה השבוע, ביום ב'. ההכנות לקראת החתונה היו בעיצומן. אלברט קיבל את פניי במאור עיניים. בעקבות המחלה, הפך קולו של אלברט לצרוד, דבר שמקשה עליו את הדיבור. בני משפחתו סייעו לו להתראיין. אלברט הוא אב לשישה, מתוכם שתי תאומות.

איך הגעת לבית שמש?
"נולדתי במרוקו, למשפחה בת שישה ילדים. בשנות החמישים, עברה משפחתי לצרפת. לא תאמיני, אבל בשנות השבעים, הייתי היפי, גידלתי שיער והערצתי את כל הזמרים שעד היום מזוהים עם תקופה זו- הביטלס, קט סטיבנס, ג'ון באז ועוד רבים וטובים. הייתי צעיר ורציתי לראות את העולם ולהכירו, עם תרמיל על הגב. לפני שנפרדתי לשלום מבני משפחתי, אמרה לי אמי: "אם תגיע באחד ממסעותיך לטיול בארץ ישראל, כדאי שתבקר בעיר בית שמש, אשר בה יש לך קרובי משפחה. אמי נתנה לי פתק, עליו היו רשומים שמותיהם של קרובי משפחתי ויצאתי למסע. באחד מטיוליי הרבים, הגעתי ליוון. באותה העת, התחוללה שם מלחמת אזרחים. רציתי להגיע לארץ ולא היה לי כסף. מכרתי שלוש מנות דם ובכסף שקיבלתי עליתי על סיפון האנייה שהפליגה לארץ, לנמל חיפה.

בחיפה ראיתי חיילים שבדיוק חזרו מזירות הקרב של מלחמת יום הכיפורים ועצרו טרמפים. הצטרפתי לחיילים ועליתי על טרמפ לנתניה. שם ביררתי איך מגיעים לבית שמש והגעתי בטרמפ נוסף עד צומת שמשון. שם קיבלתי טרמפ נוסף, משוטר וסוהר, שלמזלי הטוב דיברו את שפת אמי, צרפתית. לא ידעתי אז מלה בעברית. הם הביאו אותי ישר אל ביתה של רובי בוהדנה, קרובת משפחתי. כאשר רובי ראתה אותי בפתח ביתה, היא נבהלה ממראה ההיפי הזרוק שנגלה לעיניה וטרקה בפניי את הדלת. הסברתי לה מי אני והיא קיבלה אותי בזרועות פתוחות והכניסה אותי לביתה. התגוררתי אצלה כחודשיים, במהלכם הכרתי את אביבה, רעייתי".

איך התאקלמת בעיר מבחינה חברתית ותעסוקתית?
"בעיר בית שמש התקבלתי בחום, שהיה זר לי בארצות ניכר בהם ביקרתי בעבר.הכנסת האורחים של האנשים הייתה חמה ולבבית. מצאתי עבודה כפחח בתעשייה האווירית, התנדבתי לחיל התותחנים של צה"ל, למדתי עברית באולפן וקורס מודדים בכפר יונה. לאחר מכן נולדו לי ילדיי והצבא שחרר אותי. עבדתי ב'אמקור', ב'מנועי בית שמש' וב'קינג בוכנות'. בשנת 1990, קיבל אותי סגן ראש העיר, אלברט אוחיון, לעבודה כעוזר מחסנאי במחסני העירייה, הממוקמים באזור התעשייה הצפוני".
עד לאותו הזמן, היה אלברט אדם בריא ושמח בחלקו. לפני כחמש שנים, התגלה בגרונו הגידול.

כיצד התגלה הגידול בגרון?
"בוקר אחד חשתי סחרחורות עזות. גרוני התנפח וקולי החל להצטרד. ניגשתי לקופת חולים כדי לבצע בדיקות, משם הופניתי לבדיקות בבית החולים 'הדסה עין כרם'. עברתי בדיקות של סחרחורות, אף אוזן גרון ולרינגוסקופ (מדובר בצינור המשמש את הרופא לצפייה ישירה בגרון, א.מ.). לקחו ממני ביופסיה (דגימה של רקמה לשם בדיקה מיקרוסקופית לגילוי גידולים, א.מ.). תוצאות הבדיקה הראו, כי אני לוקה בסרטן במיתרי הקול, המכונה 'קשקש'. הגידול אובחן בדירוג מתקדם בהתאם לרמת התפשטותו. בשלב מתקדם שכזה, הטיפול הוא ניתוחי וכולל כריתה מלאה או חלקית של מיתרי הקול".

מה המליצו לך הרופאים?
"קיבלתי חוות דעת מפרופסור אלי דן. הרופאים נתנו לי לבחור בין אפשרות של ניתוח ובין אפשרות של טיפולים כימותרפיים. החלטתי לעבור ניתוח. הניתוח שעברתי, היה מסוג הניתוחים שבוצעו לראשונה בארץ והוא בוצע על ידי צוות בראשותו של הרופא הבכיר ד"ר מנחם גרוס. הניתוח נמשך 17 שעות. כהכנה לניתוח, עקרו לי את כל השיניים שבפי, על מנת להקל על פתיחת הפה. לצורך הניתוח, חותכים הרופאים פתח מאוזן אחת לשנייה לכל אורך הצוואר. הם שולפים את מיתרי הקול, מניחים אותם על גבי השולחן ומנקים אותם מהגידול. כל פעם הם לוקחים דגימת ביופסיה מהמיתר המנוקה, שולחם למעבדה לבדיקה של עד שעתיים ומחזירים את תוצאת הדגימה וכן הלאה".

מה עבר עליך בתקופת האשפוז וכיצד זה השפיע על בני משפחתך?
"הייתי מאושפז למשך חודש וחצי. רעייתי, אביבה, שהתה כל העת לצידי וטפלה בי. במהלך כל ימי האשפוז, היא נסעה לבית שמש פעם אחת בלבד למשך ארבע שעות. לאחר מכן היא חזרה ועמדה לצידי. המחלה הצריכה כוחות אדירים מכל בני המשפחה. כל הילדים באו לבקר אותי. אפילו הנכדים הקטנטנים התגעגעו אליי והתעקשו לבקר אותי, למרות שנראיתי רע מאוד. היה לי חור פעור בצוואר, אליו היה מחובר צינור לניקוז נוזלים, כגון דלקות והפרשות של המחלה. מידי פעם היה צורך לנקות את הצינור. אשתי וילדיי היו מבצעים את הניקוי במסירות ובאהבה. בבית החולים לימדו אותי, במשך שבועיים, לדבר ולאכול מחדש. אז, כמו היום, היה לי קושי רב בבליעה".

אלברט ממשיך לספר: "פחות משלושה חודשים לאחר הניתוח, התייצבתי לעבודה כרגיל, למרות שלא הבראתי לחלוטין. הייתי חלש מאוד לאחר הניתוח והועברתי לעבודה פקידותית בעירייה, עד שנת 2006. באותה שנה, חליתי שוב, הפעם בעוצמה חמורה יותר. גידול נוסף התגלה אצלי".

כיצד התגלה הגידול החדש וכיצד הוא טופל?
"תוך כדי המעקב של הניתוח, להסרת הגידול הראשון במיתרי הקול, החל אצלי דימום מהאף ומהפה. נשלחתי בדחיפות לבית החולים, שם אושפזתי למשך יומיים במחלקה האונקולוגית. שוב לקחו ממני בדיקת ביופסיה, בה התגלה גידול ממאיר בלוע שמאחורי חלל האף. קיבלתי טיפולים משולבים של הקרנות וכימותרפיה למשך 45 יום. ירדתי 47 ק"ג במשך חודשיים!".

מאלו תופעות לוואי אתה סובל?
"אני מתקשה בדיבור. יש לי צרידות וקשיי בליעה. את רואה את הקופסה הזאת של המזון הנוזלי? זה מזוני. הסקתי לנהוג. אני מרגיש שידיי ורגליי הולכות ומשתתקות. כחלק מן הטיפול, כיום, אני בולע תרופות להקלה בתסמינים ולצמצום מימדי הגידול".

כיצד הסביבה מתייחסת אליך?
"כאשר אנשים באים לחזק חולים ולעודדם, הם אומרים 'תהיה חזק'. את המשפט הזה אני שומע פעמים רבות. האנשים של בית שמש הם אנשים נפלאים ומלאי רגשות וסימפטיה. יש לי משפחה נפלאה שתומכת ומעודדת ויש לי חברים טובים. כשאני מוקף באנשים חמים ותומכים, אני חש מעודד מעט, אבל כשאני לבד, רצות בראש מחשבות פחות נעימות".

שאלת את עצמך "למה זה קרה לי? למה זה מגיע לי?".
"בהחלט כן. לצערי, יש לי לפעמים התפרצויות זעם. כאדם שהיה רגיל לעבוד, קשה לי עם זה שאני יושב בבית משועמם. אני רוצה לצאת לעבוד ואני לא יכול. לפעמים אני הולך ברחוב ופוגש אנשים שאני מכיר. אני מברך אותם לשלום והם לא מזהים אותי כי רזיתי מאוד. זה כואב לי. בלילות יש לי נדודי שינה ואני מקבל כדורים לאיזון המצב הנפשי".

איך אתה מרגיע את עצמך?
"אני הולך הרבה לקיוסק של איציק קובו. זו פינת המרגוע שלי. אני פוגש במקום הזה אנשים שבאים לשבת שם ולהעביר זיכרונות נוסטלגיים. חסר לי בעיר מקום תרבותי שבו אנשים יכולים לבוא, לשבת ולדבר על מוסיקה, תרבות ואמנות".

יש אנשים שעוזרים לך?
"כן. אני חייב לציין לטובה את רינה ברקוביץ', שמנהלת בבית שמש את הסניף של האגודה למלחמה בסרטן. היא אישה מדהימה ואני רוצה להודות לה מכל ליבי, כמו גם לחבריה בצוות הסניף, שעושים עבודת קודש. אני רוצה לציין לטובה גם את הצוות של 'כללית שירותי בריאות', בניהולו של משה. מרגע שחליתי, הם טיפלו בי בצורה טובה ויעילה. תודה מיוחדת אני רוצה למסור לרופא השיניים שלי, ד"ר כהן ממגדל המים".

מה אומרים הרופאים על מצבך הנוכחי?
"הרופאים נותנים צפי של עד חמש שנים לתוצאות הטיפולים. רק בעוד חמש שנים ניתן יהיה לדעת בוודאות אם הגידול חזר. אני מקווה שאני אחיה עד אז".


בנימה אישית/אתי מולא
היכרתי את אלברט אלביליה לפני כעשרים שנה. הוא הגיע, לפני כעשרים שנה, להתגורר בשכונה בה דרו הוריי. יחד עם רעייתו אביבה, הביאו שישה ילדים לעולם, שהצטרפו לילדיה של אביבה מנישואיה הראשונים. אלברט, שהיה דובר צרפתית רהוטה מהבית, נראה לתושבי השכונה, שרבים מהם היו יוצאי מרוקו, כאיש מעניין ושונה בנוף המקומי. הוא היה שוחר מוסיקה קלאסית מושבע, אותה היה שומע, בין השאר, גם מן הטרנזיסטור הקטן שהיה צמוד לאוזניו בעת הליכותיו בשכונה. כשהיה פוגש אותי ברחוב, היה מברך אותי לשום במאור פנים ובחיוך רחב והיה שואל לשלומי ולשלום בני משפחתי. הוא תמיד היה אופטימי.

עם השנים, עברו אלברט ומשפחתו לדירה במרכז בית שמש. משום מה, לא יצא לי לראותו מאז שעבר דירה ועד לפגישתנו הנוכחית. הוא שמח לראות אותי ולחץ את ידיי בחום. במהלך הריאיון הוא הביט בעיניי במבט ששידר עצבות. מאוחר יותר, נזכרתי בשורה מן השיר 'האהבה הישנה' של שלמה ארצי: "הכינורות המתוקים לא מנגנים לי/ לא אשקר לך שאצלי הכול בסדר/ אין שום פטנטים/ העולם נהיה כבר גימיק". זכרון המלים נגע לליבי. אלברט, שהיה, כאמור, שוחר מוסיקה קלאסית מושבע ואופטימי תמיד, לא יכול לשקר לי שאצלו הכול בסדר. בנוסף הוא מתגעגע לעולם, לפני שזה הפך ל'גימיק'. בנימה אישית זו, אני מאחלת לו אושר, שמחת חיים, אריכות ימים וכמובן, מזל טוב לרגל נישואי הבת.

המאמר פורסם בשופינג מקומי
www.sun4u.co.il