במאמר קודם באותו עניין דנו באיסור הגורף, והגענו לכלל מחשבה שראוי לבטל את הדרישה לאיסור עיסוק כשכיר.
מה טעם ראה המחוקק להטיל את האיסור הגורף הזה?
הסיבה היא, החשש שאם נוטריון יהיה כפוף לגורם כלשהו, לחברה מסחרית, פרטית או ציבורית, לעורך דין כלשהו, כי אז יש אפשרות שהמעביד שלו יפעיל את הסמכות שלו כמעביד על הנוטריון, ובכך ישפיע על הנוטריון לבצע פעולה נוטריונית, הגם שלא היה ראוי, מותר או אפשרי, מבחינת הדין, לבצע את אותה הפעולה.
"המחוקק ביקש לשמור על טוהר המידות ועל רמה גבוהה ביותר של הנוטריון במילוי תפקידו" ( דברים של המלומד, כבוד יו"ר ועדת הנוטריונים, עורך הדין יונה דה לוי הנכבד, בספרו "דיני הנוטריון ותולדותיהם. ועוד: "תפקיד הנוטריון דורש עצמאות מוחלטת ואי כפיפות לשום גורם, העלול לתת לנוטריון הוראות המפירות את דיני הנוטריון. ברור ששכיר, גם אם הוא נוטריון, כפוף להוראות מעסיקו המשלם לו את שכרו, והוא חייב למלאן. המחוקק ביקש שלא להעמיד את הנוטריון בדילמה – האם לפעול על פי הדין או למלא אחר הוראות המעביד, שלא תמיד תואמות את הדין. לכן אסר על הנוטריון במילוי תפקידו לעבוד כשכיר".
עם כל הכבוד לכבוד היו"ר הנכבד, נראה לי שהוא טועה בעצם מתן הלגיטימיות לקביעה של המחוקק, שביסודה מונח החשש שהנוטריון יפעל שלא על פי הדין, ויערב בשיקוליו, שיקולים זרים ופסולים. ניתן היה לצפות מכבוד היו"ר כי יציג בספרו גם דעה אחרת, או לכל הפחות יתאר מה היא עמדת הועדה שהוא עומד בראשה.
במאמר שלישי בעניין תוצג גישה כוללת הנראית לכותב המאמר נכונה יותר.
