כיצד להתיידד עם הגוף- טיפים קטנים לימים גדולים 

להתיידד עם גופי. הממממ...?! מדובר בדבר הזה שאני סוחבת מפה לשם כבר כמעט ...עשורים. כן?  הוא שלי, הגוף הזה. לא? אז ברור שאנחנו ידידים!!! או שמא...?   אז, זהו...שלאו דווקא. מחקרים ומחקרי שטח רבים מגלים שחלק גדול מאד מהאנשים אינם ידידים כאלה גדולים של הגוף שלהם. רוב האנשים חושבים שאפם גדול מדי, מצחם גבוה מדי, החזה קטן מדי, הטוסיק רחב מדי, שרירי הזרוע רפויים מדי, על הבטן והירכיים בכלל אין מה לדבר. הם כועסים על או מתוסכלים מחלקים שכואבים להם, כגון הגב, הצוואר, הכתפיים. חלקים אלה אינם מבצעים כדרוש את שדורשים מהם. בריצה - שהגוף מתעייף מהר מדי, בטיפוס במדרגות- הוא מתנשף מדי, בשעת ריקוד- הוא חלוד מדי, והרשימה ארוכה. לעתים קרובות, רובנו סתם מתעלם מהגוף בדרכנו אל משימות היומיום הבלתי נגמרות. אז למרות שהגוף הזה הולך איתנו כבר דרך, ובעזרת השם עוד ילך כנראה, לא תמיד אנחנו חברים כל כך טובים שלו (ושל עצמנו). אז מה פלא שהוא מחזיר לנו כך...?!!   היחסים שלנו עם גופנו הפיזי, הם הרבה מעבר לנראות ולתפקודו היומיומי. הגוף הפיזי הוא הכלי הטוב ביותר שלנו להגשמה והוצאה לפועל של הרעיונות, הכמיהות והשאיפות שלנו. הוא המקום בו אנו חיים, שוכנים, נושמים וחולמים את  החלומות והתקוות שלנו. הוא נקודת המוצא ומשכנם של יצירותינו ואהבותינו. אז איך אנחנו מצליחים לשכוח אותו בדרך?! כיצד איננו מקשיבים לו, אלא אם כן הוא צועק- "הצילו!"?    כאשר הגוף כואב- אנחנו כואבים, וכאשר אנחנו דואגים- דואג הגוף. בעת שאנו חושבים מחשבות כעס- חושבים מחשבות כעס 9 מיליארד (או יותר) תאים בגופנו. לכן, יש משמעות גדולה ביותר לנקודת המוצא שלנו כלפי הגוף ותפיסותינו אותו בהיבטיו השונים. מידת ההקשבה והלגיטימציה שאנו נותנים לתחושות הפיזיות-הרגשיות-והמנטאליות שאנו חווים דרכו – משפיעות רבות על האופן בו יתפקד, ירגיש, יחשוב וייראה הגוף שלנו. מי שקרא את ספרו הידוע של קן דיכטוואלד- "גופנפש"- נתקל בתפיסתו של דיכטוואלד הגורס כי אנו "מגדלים ומעצבים" את גופנו על ידי תפיסותינו את עצמנו, את יכולותינו ואת מקומנו בעולם.   המדהים הוא, שהגוף לא זקוק להרבה מאיתנו. הוא זקוק בעיקר לתרגול יומיומי והקשבה. ככל שאנו מתבגרים, עלינו לשמור על תחזוקה מסוימת, וההשקעה הזו מתגמלת ומשתלמת יותר מרוב ההשקעות שאנו עושים. אחרי הכל, כמה מכונות אתם מכירים שפועלות מעל שבעים שנה, עם כל כך מעט תחזוקה יחסית, והמבקשות בעיקר- מעט הקשבה לרעשי המנוע, דלק מאיכות טובה וקצת אהבה?   לכל אדם יש גוף שונה, וקצב שונה, ולכן כל אדם צריך למצוא את מה שעובד בשבילו – הליכה, ריצה, כדורגל, כדורסל, אומנויות לחימה, יוגה, מחול, פילאטס, שיטות סומאטיות נוספות, ו/או שילוב שיטות. העניין הוא, איזה תפיסות של הגוף, ושל השוכן בתוכו, מביא האדם איתו כשהוא יוצא לפעילויות אלה. האם הגוף מגיע לפעילות כדי לגדול/לקטון/להתחטב/להתעצב? סיבות אלה, מרמזות על כך שאותו אדם, או אישה, אינם באמת משתגעים על ה"שק" הזה שהגיע איתם לפעילות. כי יש...לחזק פה, להגמיש שם, להרים מכאן ולחטב משם. ולא שאין זו מוטיבציה ראויה, ולא שאינני מוצאת את עצמי חושבת כך מדי פעם (וצוחקת כמובן על יהירותי שחשבתי שכבר נפטרתי מזה...), ובכל זאת, כשאנחנו זוכרים לפחות להסתכל על כך בחיוך- אנחנו מתקרבים להתיידד קצת יותר עם ה- 'דבר' הזה. לפני שנים, כשעוד הייתי עדיין רקדנית פעילה, ולא תמיד בגזרה אליה שאפתי, כמהתי לרגליים רזות (עוד 10 ס"מ גם כן היו יכולים להיות מועילים...). בתסכולי כי רב, שוחחתי על כך  עם מורה למחול שעוסקת גם בשיטות סומאטיות שונות. היא אמרה לי אז שכאשר אתחיל לאהוב את הרגליים שלי- אז ארזה. "בטח", חשבתי לעצמי (ונפלתי למלכודת הידועה של הביצה והתרנגולת) "אבל איך אני יכולה לאהוב את הרגליים שלי כאשר הן נראות כך...!!". וכמו בסיפורים, וכמו עם העצות של אמא - כשהתחלתי להתיידד עם הגוף הזה קצת יותר, ולאכול כמו שהגוף שלי צריך, ולא כמו שהראש שלי מנסה להכתיב לו (או למנוע ממנו) – הפלא ופלא- הגוף התחיל להחזיר לי יחס חם.   אז מה יכול לאפשר לנו להתיידד עם הגוף? נסו לקחת רגע ולשים לב למגוון האדיר של המשימות הקטנות של גופנו, אפילו כשאיננו נעים. להטות אוזן ותשומת לב לרגע לנשימה הנכנסת ויוצאת דרך הגוף; לנסות לדמיין את התהליך בו מקבלים תאי הגוף את המזון שלהם ממערכת הדם והנוזלים, ומשחררים את מה שמיותר להם. הם עושים זאת בכל רגע מחיינו- 24/7 כפול 70-100 שנה; להבין ולהעריך את מחזור הדם אשר שולח כ- 20% מחומרי ההזנה שלנו למח- מבלי לקבל על כך תזכורת וללא ניהול פנקס חשבונות. מי מאיתנו היה עומד בכך?; לנסות לקלוט כיצד כ-9 מיליארד תאים עובדים בהרמוניה ביניהם, בתזמון מופלא וסדר עולמי. אם לרגע חושבים על כך- אי אפשר שלא להודות למי או מה שברא דבר כה מורכב. נסו להודות לכל חלק בגופכם, בעיקר ודווקא לאזורים בהם יש יותר מתח מהרצוי. דווקא הם זקוקים לא לכעס או תסכול, אלא לנחמה. הצוואר שלנו, למשל, מייצג את מידת הגמישות הרעיונית שלנו, ואת היכולת והרצון שלנו לראות את מה שמאחורינו, פיזית ורגשית. כשיש לנו דיאלוג עם הדברים שסביבנו ו/או מאחורינו- אנו נוטים לאגור מתח רב בצוואר. אפשר לומר תודה לצוואר הזה שעושה ויכול לעשות כל כך הרבה עבורנו, ולעשות זאת תוך עיסוי או הנחת יד בעדינות על הצוואר. תראו שהוא יחזיר אהבה.   נסו להודות לאותם חלקים מתוחים וכואבים גם מנקודת מבט נוספת. המתח הינו דרך של הגוף למנוע מאיתנו לעות דברים שנראה לגוף שעדיף שנימנע מהם. הכאב הינו קריאת אזהרה. נסו להודות לגוף על כל המאמץ שהוא עשוה להגן על עצמנו מפני... (לרוב) עצמנו. תודה זו בשילוב עיסוי קל מפיקה לעתים קרובות הקלה.      לעשות תרגילים של אנרגיה עדינה משיטות שונות, בעיקר למי שלמד צ'י קונג, טאי-צ'י ושיטות אחרות. ניתן גם למצוא תרגילים באתרי אינטרנט שונים, שמטרתם שחרור ואיזון אנרגטי. גם באתר שלי תוכלו למצוא תרגילים כאלה. אלו תרגילים לאיזון המערכת האנרגטית וארגון כיווני הזרימה בתוכה, ונועדו לכל יום, ובוודאי לימים בהם קמנו 'הפוך' (= האנרגיות זורמות הפוך). תרגילי אנרגיה מרעננים, נותנים תחושה שאפשר לסמוך על ה 'דבר הזה' שיצא מהמיטה, ומעוררים את הזיכרון. מומלץ לעשות אותם תוך כדי חשיבה על הגוף ועל עצמנו במעט התפעלות והערכה על שהתעוררנו, קמנו והמכונה עדיין עובדת. טריוויאלי ככל זה ייראה- לשתות מים, כדי לסייע לגוף בפעילויותיו ולהאיץ תהליכי חשיבה. רובנו, אגב, מיובשים מדי רוב הזמן, וזהו גורם של סטרס לגוף. למכירים את שיטת EFT- לזהות נקודות קטנות שגורמות לנו לאי נוחות או חוסר שמחה בגוף, ולתופף על העניין, כגון: "למרות המתח בצוואר והכאב בכתף שמאל, אני בוחרת לאהוב, לקבל ולכבד את גופי ואת עצמי כמו שאני", או "למרות שאני חושבת שהירכיים שלי רחבות מדי, אני בוחרת לאהוב, לקבל ולכבד את הירכיים שלי ואת כל גופי כמו שהוא", וכדומה. זהו תרגול נהדר באהבה ללא תנאים. תרגול זה, אגב עושה פלאים למבקשים לרדת במשקל, כיוון שפעמים רבות אי הקבלה והאהבה העצמית מהווים נקודת מוצא לאכילה רגשית.   העלאת המודעות לגוף תורמת לבריאותנו הגופנית והנפשית ויוצרת תחושה של חיות ושל יופי פנימי. זה טיבה של מה שאנו מכנים "הקרנה מבפנים". נאמר ש "היופי בנעורים הוא מתנה מהטבע, ויופי לאחר גיל ארבעים הוא מתנה מ'בעל הבית'" (וזה - אנחנו). אז אם כבר אתם כבר פה בסיבוב הזה, ואם זה כבר לוקח מכם 70-120 שנה, אז עדיף אולי לבלות לפחות חלק מזה לפחות כידידים של הגוף הזה שהוא אתם בכל תא ותא שבו, בכל אטום ובכל נים.   תיהנו!!