מסעות (ה) הסחרחרה 

ושוב אני בכיכר המרוצפת באבנים עגלגלות, חלוקי נחל. במרכז הכיכר סחרחרה עם סוסים, הם מזכירים לי את הסוסים שראיתי בכיכר לפני - אינני מצליחה למדוד בזמן מתי ראיתי את הסוסים בכיכר בפעם הקודמת. בסחרחרה ששה סוסים, שנים שחורים, שניים חומים ושניים לבנים, ממש אותם חבר'ה אבל... נדמה היה לי לשבריר שניה שאחד משני הסוסים השחורים קרץ בעינו - כמובן שזה היה פרי דמיוני אבל כשאני עולה ויושבת על גבו של הסוס השחור, הסוס שבסחרחרה, הוא מפנה את ראשו לעברי ומבטו אומר : אני רואה שעדיין לא בחרת באיזו דלת לעבור.
נשמעת מנגינה כמו מתוך תיבת נגינה והסחרחרה מתחילה לנוע, להסתובב, לאט. הסוסים עולים ויורדים, יורדים ועולים, פעם זה ופעם אחר, חשבתי שאשמח לשבת על גבו של סוס בסחרחרה כפי שאהבתי זאת בילדותי אבל עכשיו אני חשה חוסר שקט ואי נוחות במיוחד אחרי המשפט הציני ששלח לי הסוס. אני קופצת מגבו של הסוס ויורדת בניתור קדימה מהסחרחרה, היא עדיין נעה וסובבת לאיטה ולא הגבירה את מהירות הסיבובים. הניתור גרם לי להתקדם בכמה צעדים כדי לא ליפול והביא אותי הישר אל מול אחת הדלתות בכיכר. זוהי דלת עץ פשוטה והידית עשויה נחושת, אני מחליטה במהירות לא להתלבט יותר מדי, אוחזת בידית , מסובבת ונכנסת. אני נמצאת באולם גדול, יש בו מיטות לכל אורכו משני צידי הקירות. אני פוסעת במעבר בין המיטות בהן אין אף אחד, המיטות ריקות, מיטות ברזל נקיות, מסודרות כאלה כמו בבית חולים, האולם גדול ולבן, בוהק בלובנו עד כדי אי נעימות ותחושת אי הנוחות בתוכי הולכת וגדלה. בסדר, הבנתי, אני אומרת לעצמי למרות שבעצם אני לא מבינה למה אני מתכוונת וחושבת לעצמי כמה פעמים אנחנו אומרים : כן, אנחנו מבינים אבל בכלל לא. מתקדמת בצעדים מהירים יותר אל הדלת בקצה האולם - הכי מהר שאפשר לצאת מכאן, אפילו אם לא אצא שוב אל הכיכר, אינני מוכנה לפסוע שוב בין המיטות האלה באולם הגדול הזה, הריק...