טובי כתב בתגובה לפוסט שכנס העיתונאים באילת היה עוד כנס מיותר וצבוע. טובי לא היה בכנס. בפועל, היה כנס מרתק שהבהיר למי שלא היה משוכנע עד כמה הפער בין הרצוי למצוי עצום. עד כמה המרחק בין מה שחושבים למה שקורה הוא גדול מאוד. אפילו מדיי.
אין ספק שבפני מארגני הכנס עומדת דרך ארוכה ועוד עבודה אינטנסיבית כדי להפוך את הכנס הזה לציר מרכזי ולמפגש משפיע על השיח העיתונאי, האתיקה וכללי המשחק שבו. דיברו בכנס הרבה אנשי אקדמיה, כולם מלומדים ומשכילים עם דעות מנומקות ומספרים כדי להוכיח. מספרים אנחנו יודעים, הם הדבר שעיתונאים כמעט הכי אוהבים. כמעט, כי מתנות הם אוהבים קצת יותר (בהמשך).
בסקר שהציג ד"ר יוני כהן, מרכז חוג התקשורת באוניברסיטת חיפה הסתבר שמעמדו של העיתונאי גבוה מזה של מורה. היו עוד נתונים מרעישים בסקר, אבל מספיק להציץ שוב בנתון הזה כדי להבין שמדובר בעוד סקר מוטה ולא באמת רציני, עם כל הכבוד לסטיית התקן והתפלגות המשיבים. מעמד המורה נחות. מעמד העיתונאי נחות עוד יותר. מי שאומר אחרת לא קורא עיתונים ולא חי כאן.
במושב אחר הציג ד"ר רועי דוידזון תזה לפיה בעיתונות הכלכלית היומית צריכה להיות שקיפות מלאה בידיעות. הגיוני. גם אני, כמי שלא הגיעה מהאקדמיה מסכימה איתו. אבל דוידזון לקח את זה צעד קדימה. לשיטת דוידזון העיתונות צריכה לפרסם עמודים שלמים שבראשיתם הכותרת "הודעות לעיתונות". למה? אין לי מושג. דוידזון חושב שזו הדרך. שככה אפשר יהיה להפריד בין הודעות יח"צ ובין הודעות אמיתיות. אני באמת לא יודעת איזה עיתונים קורא דוידזון, אבל שאיש אקדמיה יחשוב שיש באמת עיתונות חוקרת, נטולת אינטרס של דובר או איש יחסי ציבור שמקדם אג'נדה, זה אפעס מוריד עוד דרגה אחת ממידת האמון שיש לי במוסד האקדמי, לפחות זה שלא עוסק בהצלת חיים.
באחד המושבים הראשונים השתתף פרופ' רטנר שקבל במצגת ארוכה ומפורטת על השימוש שעושה המשטרה בנתוני הפשיעה שהיא מציגה ועל הטעיית הציבור. מבחינת רטנר אם רק תציג המשטרה את אחוז הפשיעה ל-100 אלף תושבים במקום לציין נקודתית כמה תיקי רצח נפתרו, אז מצבנו יהיה רציני ואמין יותר. רטנר, רטנר, רטנר....
את האמון שלי באקדמיה הציל פרופ' שיזף רפאלי מאוניברסיטת חיפה. רפאלי ניסה להסביר לשמוליק שם טוב שהאינטרנט היא לא מפלצת דו ראשית עם ניבים נשכניים וזנב שמתרוצץ בעיר בלי שליטה. הסביר, במילים יפות, עדינות, אבל מאוד ברורות, שמי שלא מבין, עדיף לו שישתוק. הללויה!
זה היה כנס שהשאיר עשרות רבות של אנשים בכל פאנל מרותקים ומעורבים בתכנים שנשמעים עם מחיאות כפיים, קריאות ביניים ותובנות מעניינות. בפאנל שעסק ביחסי ציבור לא השתתפתי. בחרתי דווקא להיות בפאנל שעסק ביחסי המשטרה והתקשורת. אני מאמינה שאדם צריך לחשוף את עצמו גם לדברים שהסיכויים שיעסוק בהם קלושים. הרבה האשמות הוחלפו שם כלפי המשטרה ואח"כ כלפי בית המשפט. אין אכיפה, אין משטרה, המצב חרבנה. כן, זו היתה בהחלט כותרת משמעותית מהפאנל.
ביקשתי את רשות הדיבור ואמרתי למלומדים שם שאין לנו, הציבור, עניין במידע על נתוני הפשיעה. שאנחנו מצפים מהתקשורת לקבל דיווח אמיתי על דברים שקורים. לשמוע ביקורת אמיתית ולא מכובסת על התנהלות ועל ליקויים. אמרתי שאנחנו לא צריכים לשמוע עבריינים מתפארים בעושרו של אורח החיים שלהם. הדס שטייף הסכימה איתי שהתקשורת נגררת ולא מובילה. אמרה שהיא חושבת שהצהוב הוא שמעניין את הציבור ולכן את זה היא מספקת. לצערה.
גיא פלג ששימש שנים כתב משטרה ואחראי לכמה מהראיונות עם ראשי ארגוני הפשע אמר שאותו דווקא מאוד מעניין לשמוע מה יש לעבריינים להגיד כי נמאס לשמוע עליהם מצד אחד, בד"כ פרוטוקולי בית המשפט. את גיא מעניין לשמוע אותם ולכן היום כל שירזי, אלפרון ורוזנשטיין הוא סלבריטי מהמניין. לא מבינה למה, אם כל כך מעניין אותו, הוא לא יושב לשוחח איתם אחד על אחד, בבית קפה?
הפאנל שדן בעתידו של השידור הציבורי הפתיע אותי מאוד. ראיתי הרבה מאוד פרצופים מוכרים. הרבה מאוד אנשים שחצו את גיל 50 ו-60 ואז הבנתי - הועד המנהל של רשות השידור פשוט העמיס מטוסים או אוטובוסים או לא משנה איזה כלי תחבורה והביא לאילת את כל מי שרק אפשר היה להביא, כדי להגיד "לא ניתן לכם לעשות בנו רפורמה".
3 מנכ"לי רשות השידור של שנות ה-70-80 חטפו על הראש מימין ומשמאל. "אתם חתמתם על חוזי העסקה של מאות העובדים ועכשיו אתם אומרים שמס' העובדים מוגזם. אתם אלה שהבאתם אותנו". עובדים אחרים מחו נגד אמירות של מנכ"לים לשעבר, בהם טומי לפיד וצעקו לעברו שהוא האחראי להריסת רשות השידור ולהכנסת הפוליטיקה עמוק לתוך הבית. יו"ר ועד העובדים ברשות השידור הודיע שרפורמה לא תהיה. מנכ"לית החינוכית אמרה שמבחינתה מחר בבוקר (כלומר ביום רביעי 28.11.07) מוכנה החינוכית לעזוב את האכסניה של 17:30 בערוץ 2. אתמול ה- YES MAX שלי הקליט את "תיק תקשורת". הופתעתי.
פגשתי בחוץ את יוסי בר מוחא, מזכ"ל אגודת העיתונאים בתל אביב, ומי שאחראי לקיומו של הכנס. כמו כולם ניגשתי גם אני. לא יודעת למה. אני לא מכירה אותו מעבודה משותפת, אבל באמת שהרגשתי צורך. אמרתי "כל הכבוד" ו"שאפו" אבל גם הוספתי שלטעמי, הכנס חייב להיות יותר קונקרטי. חייבות להתקבל החלטות בכנס כזה, אחרת שוב רק נדבר ונדבר ונדבר אבל הדברים לא ישתנו. בר מוחא הסכים איתי ואמר "זה רק כנס ראשון. עוד יהיה מה לקדם בכנס הבא". אני ממתינה.
בפאנל המסכם, אחרי שמישי, לא מכירה, זרקה לחלל האוויר משפט מטומטם לפיו רק עיתונאים ותיקים הם קלאסה ובתגובה לדברי נועם גילאור שאמר שנפגע מהם באופן אישי, חזרה בה, האינטליגנטית שחררה הצהרה מחודשת. "בכנסים שאני מסתובבת בהם נהוג לתת מתנה. מזכרת מהאירוע" אמרה והתעלמה מהספר והאוגדן המהודר שקיבלה ביום הראשון לכינוס. אגב, רני רהב, בפאנל יחסי הציבור אמר (שוב) שאין דבר כזה מתנות לעיתונאים.
הפוסט פורסם לראשונה בבלוג האישי בקפה דה-רקר http://cafe.themarker.com/view.php?t=236445
אין ספק שבפני מארגני הכנס עומדת דרך ארוכה ועוד עבודה אינטנסיבית כדי להפוך את הכנס הזה לציר מרכזי ולמפגש משפיע על השיח העיתונאי, האתיקה וכללי המשחק שבו. דיברו בכנס הרבה אנשי אקדמיה, כולם מלומדים ומשכילים עם דעות מנומקות ומספרים כדי להוכיח. מספרים אנחנו יודעים, הם הדבר שעיתונאים כמעט הכי אוהבים. כמעט, כי מתנות הם אוהבים קצת יותר (בהמשך).
בסקר שהציג ד"ר יוני כהן, מרכז חוג התקשורת באוניברסיטת חיפה הסתבר שמעמדו של העיתונאי גבוה מזה של מורה. היו עוד נתונים מרעישים בסקר, אבל מספיק להציץ שוב בנתון הזה כדי להבין שמדובר בעוד סקר מוטה ולא באמת רציני, עם כל הכבוד לסטיית התקן והתפלגות המשיבים. מעמד המורה נחות. מעמד העיתונאי נחות עוד יותר. מי שאומר אחרת לא קורא עיתונים ולא חי כאן.
במושב אחר הציג ד"ר רועי דוידזון תזה לפיה בעיתונות הכלכלית היומית צריכה להיות שקיפות מלאה בידיעות. הגיוני. גם אני, כמי שלא הגיעה מהאקדמיה מסכימה איתו. אבל דוידזון לקח את זה צעד קדימה. לשיטת דוידזון העיתונות צריכה לפרסם עמודים שלמים שבראשיתם הכותרת "הודעות לעיתונות". למה? אין לי מושג. דוידזון חושב שזו הדרך. שככה אפשר יהיה להפריד בין הודעות יח"צ ובין הודעות אמיתיות. אני באמת לא יודעת איזה עיתונים קורא דוידזון, אבל שאיש אקדמיה יחשוב שיש באמת עיתונות חוקרת, נטולת אינטרס של דובר או איש יחסי ציבור שמקדם אג'נדה, זה אפעס מוריד עוד דרגה אחת ממידת האמון שיש לי במוסד האקדמי, לפחות זה שלא עוסק בהצלת חיים.
באחד המושבים הראשונים השתתף פרופ' רטנר שקבל במצגת ארוכה ומפורטת על השימוש שעושה המשטרה בנתוני הפשיעה שהיא מציגה ועל הטעיית הציבור. מבחינת רטנר אם רק תציג המשטרה את אחוז הפשיעה ל-100 אלף תושבים במקום לציין נקודתית כמה תיקי רצח נפתרו, אז מצבנו יהיה רציני ואמין יותר. רטנר, רטנר, רטנר....
את האמון שלי באקדמיה הציל פרופ' שיזף רפאלי מאוניברסיטת חיפה. רפאלי ניסה להסביר לשמוליק שם טוב שהאינטרנט היא לא מפלצת דו ראשית עם ניבים נשכניים וזנב שמתרוצץ בעיר בלי שליטה. הסביר, במילים יפות, עדינות, אבל מאוד ברורות, שמי שלא מבין, עדיף לו שישתוק. הללויה!
זה היה כנס שהשאיר עשרות רבות של אנשים בכל פאנל מרותקים ומעורבים בתכנים שנשמעים עם מחיאות כפיים, קריאות ביניים ותובנות מעניינות. בפאנל שעסק ביחסי ציבור לא השתתפתי. בחרתי דווקא להיות בפאנל שעסק ביחסי המשטרה והתקשורת. אני מאמינה שאדם צריך לחשוף את עצמו גם לדברים שהסיכויים שיעסוק בהם קלושים. הרבה האשמות הוחלפו שם כלפי המשטרה ואח"כ כלפי בית המשפט. אין אכיפה, אין משטרה, המצב חרבנה. כן, זו היתה בהחלט כותרת משמעותית מהפאנל.
ביקשתי את רשות הדיבור ואמרתי למלומדים שם שאין לנו, הציבור, עניין במידע על נתוני הפשיעה. שאנחנו מצפים מהתקשורת לקבל דיווח אמיתי על דברים שקורים. לשמוע ביקורת אמיתית ולא מכובסת על התנהלות ועל ליקויים. אמרתי שאנחנו לא צריכים לשמוע עבריינים מתפארים בעושרו של אורח החיים שלהם. הדס שטייף הסכימה איתי שהתקשורת נגררת ולא מובילה. אמרה שהיא חושבת שהצהוב הוא שמעניין את הציבור ולכן את זה היא מספקת. לצערה.
גיא פלג ששימש שנים כתב משטרה ואחראי לכמה מהראיונות עם ראשי ארגוני הפשע אמר שאותו דווקא מאוד מעניין לשמוע מה יש לעבריינים להגיד כי נמאס לשמוע עליהם מצד אחד, בד"כ פרוטוקולי בית המשפט. את גיא מעניין לשמוע אותם ולכן היום כל שירזי, אלפרון ורוזנשטיין הוא סלבריטי מהמניין. לא מבינה למה, אם כל כך מעניין אותו, הוא לא יושב לשוחח איתם אחד על אחד, בבית קפה?
הפאנל שדן בעתידו של השידור הציבורי הפתיע אותי מאוד. ראיתי הרבה מאוד פרצופים מוכרים. הרבה מאוד אנשים שחצו את גיל 50 ו-60 ואז הבנתי - הועד המנהל של רשות השידור פשוט העמיס מטוסים או אוטובוסים או לא משנה איזה כלי תחבורה והביא לאילת את כל מי שרק אפשר היה להביא, כדי להגיד "לא ניתן לכם לעשות בנו רפורמה".
3 מנכ"לי רשות השידור של שנות ה-70-80 חטפו על הראש מימין ומשמאל. "אתם חתמתם על חוזי העסקה של מאות העובדים ועכשיו אתם אומרים שמס' העובדים מוגזם. אתם אלה שהבאתם אותנו". עובדים אחרים מחו נגד אמירות של מנכ"לים לשעבר, בהם טומי לפיד וצעקו לעברו שהוא האחראי להריסת רשות השידור ולהכנסת הפוליטיקה עמוק לתוך הבית. יו"ר ועד העובדים ברשות השידור הודיע שרפורמה לא תהיה. מנכ"לית החינוכית אמרה שמבחינתה מחר בבוקר (כלומר ביום רביעי 28.11.07) מוכנה החינוכית לעזוב את האכסניה של 17:30 בערוץ 2. אתמול ה- YES MAX שלי הקליט את "תיק תקשורת". הופתעתי.
פגשתי בחוץ את יוסי בר מוחא, מזכ"ל אגודת העיתונאים בתל אביב, ומי שאחראי לקיומו של הכנס. כמו כולם ניגשתי גם אני. לא יודעת למה. אני לא מכירה אותו מעבודה משותפת, אבל באמת שהרגשתי צורך. אמרתי "כל הכבוד" ו"שאפו" אבל גם הוספתי שלטעמי, הכנס חייב להיות יותר קונקרטי. חייבות להתקבל החלטות בכנס כזה, אחרת שוב רק נדבר ונדבר ונדבר אבל הדברים לא ישתנו. בר מוחא הסכים איתי ואמר "זה רק כנס ראשון. עוד יהיה מה לקדם בכנס הבא". אני ממתינה.
בפאנל המסכם, אחרי שמישי, לא מכירה, זרקה לחלל האוויר משפט מטומטם לפיו רק עיתונאים ותיקים הם קלאסה ובתגובה לדברי נועם גילאור שאמר שנפגע מהם באופן אישי, חזרה בה, האינטליגנטית שחררה הצהרה מחודשת. "בכנסים שאני מסתובבת בהם נהוג לתת מתנה. מזכרת מהאירוע" אמרה והתעלמה מהספר והאוגדן המהודר שקיבלה ביום הראשון לכינוס. אגב, רני רהב, בפאנל יחסי הציבור אמר (שוב) שאין דבר כזה מתנות לעיתונאים.
הפוסט פורסם לראשונה בבלוג האישי בקפה דה-רקר http://cafe.themarker.com/view.php?t=236445
משרד יחסי ציבור וייעוץ תקשורתי ושיווקי הוקם באוקטובר 2005 ומשרת מאז חברות טכנולוגיה מובילות וסטארטאפים בראשית דרכם המקצועית. המשרד מתבסס על ראייה שיווקית רחבה המחברת בין כל פעילויות השיווק והתקשורת הנדרשות לארגון. את המשרד מנהלת עינת מירון, בעלת ניסיון עשיר של למעלה מ-16 שנים בכל ערוצי המדיה השונים.
