על מצדה שמעתם ?
אנחנו נסענו לשם. רוצה להגיד, קבוצת הותיקים שקמו בבוקרו של ה 29 בנובמבר 2007, אכלו בחדר האוכל מה"פלצליך" של אסתרקה, העמיסו את המטלטלים ואת ציוד ארוחת הצהרים ויצאו באיחור מינימלי - 10 דקות על השעון - אל המצדה המפורסמת שבמדבר הצחיח.
נוסעים. נוסעים בכבישים עמוסי מכוניות מכול הסוגים והגדלים, החותרות להגיע כול אחת מהם אל מקום אחר, ואנחנו, פנינו למצדה.
עלינו על הכביש החדש המוביל מצומת "אשל הנשיא" דרך הכיכר לרהט בואכה צומת "להבים". חלפנו על פני תחנת הרכבת החדשה של להבים, וקצת אחרי הכניסה לישוב עצמו עצרנו לראות על הגבעות שבמזרח ל"להבים" את אחרוני הפרחים של החלמוניות שהמתינו לנו.
ירדנו למתוח רגליים. צעדנו כמה צעדים בשטח הפתוח והחוד הודיע כי יש! יש חלמוניות ! פרחים בצהוב חזק. אחת, אחת בים של עשבים עדיין יבשים של טרם גשם. אבקנים אדומות ועלי כותרת המקיפות אותם מכול עבר.
אינני זוכר כי פגשתי מטילים כאלה בארצות אחרות. מטילים שעוצרים כדי לחפש פרחים פורחים. צמחים נדירים. זוחלים ומיני ג'וקים. כאן בארץ כן. כאן לא מוותרים. זה מורשת מימי הפלמ"ח ויחידות הסיור שסובבו את מרחבי הארץ להכירה ברגליים כסגולה ליושבה ולעובדה. יפה !
חבל רק שהסביבה מלוכלכת כול כך. נידמה שלצד השלטים של הגנת הטבע המכוונים את המבקרים, מפוזרת אשפה מכול הסוגים ושקיות הפלסטיק ושאר אריזות צבעוניות, ממלאות את המרחבים מלוא העין. חבל. לתרבות הטיולים והסקרנות הישראלית נוספה תרבות הזבל. "זבל, זבל לך מכורתי." חבל. אם פעם יקראו למתנדבים לבוא לנקות, אצטרף גם אני. זה נראה לי הכרחי ואפילו דחוף.
משם המשכנו עוד קצת. עד צומת שוקת. לא, לא לגלידה, לא לאוכל. לא לשתיה, לשירותים. לא בטוח שהינו צריכים באמת אבל כמינהג היהודים אם יש אחד, באים כול השאר. הצורך במניין לשירותים מלווה את העם היהודי מאז שחר ההיסתוריה. שימו לב בעצמכם. אחד יורד לעשות פיפי, מיד מתיצבים לצידו כול השאר. ועד שאחרון המשתינים לא גומר עוזבים את המקום. ככה זה. אחוות משתינים.
וכאש כולם סיימו את ההפסקה, המשכנו בדרכנו דרומה.
לצידי הכביש שפרץ במדבר, פזורה בדואית גדולה המשתרעת מהכביש ממש ועד קצה האופק, לשני הצדדים. המחזה דומה לתמונות המתארות את אפריקה הרחוקה. חושות של חימר ופחונים. דרכי אפר. אשפה מפוזרת . מים זורמים מכול כיוון לכול מקום, וכול מה שניתן היה לראות לפני דורות רבים, יש היום לצדדיו של הכביש המוביל לערד ולמצדה.
יש אומרים שזאת הבעיה שלנו. של היהודים. של המנהלים את המדינה הזאת אשר מצליחה בלי להתאמץ לבנות את מגדלי אזריאלי וקניון הממשלה בבאר שבע באותה הצלחה שהיא בונה פחונים ושירותים בחיק הטבע לאוכלוסיה הולכת וגדלה בקצב מרקיע מספרים.
את "ערד" עברנו בלי לעצור. בירידות מ 500 המטר ויותר שמעל פני הים, ירדנו אל ה385 המטר שמתחת לפני הים, בסיבובי כביש עמוס תנועה. מהצדדים, מדבר מחורץ ואדיות. פני שטח זרוע אבני חול וחרסית ובזלת המשתמר מאז השבר הגדול שפקד את האזור הזה וצריך להמשיך ולרדת כדי לראות את מה שהאדם המודרני עולל לאזור המיוחד הזה. היה ים? היה ! יש ים - קצת. הולך ומצטמק. האדם ומכונות שיצר משנות פני העולם, נקווה רק שכול הסיפורים האפוקליפטיות ידחו לכמה מיליוני שנים. אחרינו המבול !
כך או כך, אנחנו חולפים על פני שלטים המכוונים את המבקרים למקומו שאת שמותיהם שמענו ושומעים בכול פעם כאשר מדברים על האזור הזה. לטוב וגם לרע לפעמים. מטיילים שאבדה דרכם. מטפסי גבעות שלא נזהרו וסתם מסתכנים ללא צורך.
לרגלי המצדה הגענו על פי התוכנית. נווה מדבר. דקלים מתנסים ובראשם ציצית עלים ירוקים. מגרש חניה לאוטובוסים ומכוניות של מבקרים. בניני בטון המאכלסים את המוזאון ואת תחנת הרכבל העולה לראש ההר והשער לשביל הנחש הממשיך לשרת את מיטיבי הלכת המבקשים לעלות כמו בימי הורדוס ואספסיאנוס.
כמו כול מקום שמכבד את עצמו, נכנסנו לאולם אליפסי, מצויד בבמה מדורגת ומעקה לאחוז בו ומסך גדול עליו מקרינים מצגת אור קולית המתארת את התרחשויות מצדה.
לא ארוך. בהחלט ממצא. תמונות צבעוניות מתוך סרטי הוליווד המתארים את התקופה והסבר מילולי משלים למה שעמדנו לשמוע מפי המסבירים שלנו.
אנחנו ברכבל. בכול זאת. לא התימרנו להיות מי שאיננו. נכון שגואל המדריך החמיא לנו ונתן לנו ציון של מטילים מצטינים אבל, יש הבדל בין ציון, להליכה על שביל של נחש.
הצטופפנו כולנו בקרון אחד ועוד היה מקום. 5 דקות והינו בתחנת הרכבל העליונה. הצטופפנו במרפסת הקרובה. יהודה לקח את הפיקוד מידי גואל ויצאנו לתור את ההר המפורסם בזכות המתבצרים עליו. הצבאות שכבשו אותו, ובזכות הממצאים הרבים שהתגלו בחפירות הממושכות, שפתחו לחוקרים פתח להבנת המקום והתנהלותם של מאמינים קנאים שהעדיפו למות על עצמאות ולא ללכת לשבי של צבא אכזר.
ישובים במעגל מחת רשת צל. ברוח נעימה. ביום בהיר אבל לא חם. עם ראות לא טובה במיוחד, ישבנו בשקט והאזנו לסיפוריו של יהודה על המצדה ועל התקופה ההרואית של המאורעות מלפני יותר מ 2000 שנה.
ובכול זאת. האגדות של אותם ימים אינן מספרות לנו היום על האנשים שחיו כאן והתנגשו עם הצבא האדיר שבא להשליט סדר. ממה הם חיו? למה הובאו לכאן גייסות רבים כול כך כדי להשליט סדר? למה הושקע כאן מאמץ אנושי ונשפך דמם של רבים בקרבות מרים - למה?
נידמה כי התשובות לשאלות האלה מתגמדות ומודחקות מול הצורך לפאר את הגבורה ואת הלהט לעצמאות מול עבדות, מוטיבים שחשובים לעם היושב בציון ולפזורה החיה בעולם כול עוד השלום והביטחון לא התבססו באזורינו. וזה עוד יקח הרבה זמן. לצערי.
סובבנו על משטח העליון של ההר, פוקדים מבנים משוחזרים. כתובות וציורים המדריכים את המבקרים. שמענו השלמות ופרטים מענינים ואחרי כ 3 וחצי שעות ויותר ירדנו מההר לתחנת הרכבל התחתון לארוחת הצהריים.
עמוס ואסתרקה ירדו ברגל על שביל הנחש. הידד! מעשה ראוי לציון. נכון שעמוס עוד זוכר את זה גם היום דרך הרגליים אבל אין בזה כדי להמעיט מגודל המבצע. לצועדים הידד. ולנו מותר להתפאר. הם מהקבוצה שלנו.
נכנסנו עוד לבקר במוזאון על שם יגאל ידין. FIX. חשוב ולא רצוי לפספס. למבקשים להשלים ידע יעשו זאת בקצב איטי. הסידורים הטכניים מאפשרים לקלוט דרך האוזניים את הסיפורים על מצדה של אז ועל העבודה המאומצת שנעשתה כדי שהמקום יראה כפי שהוא היום. יצאנו בהרגשה שזה מרשים. ואחרי הביקור באוטופיה אפשר להגיד שיש גם לנו אתרי תיירות ראויים לציון ולא רק ספסלי עץ ומנגלים לאוכלי בשר. אם כי גם זה חשוב.
והייתם צריכים לראות באיזה יעילות הסתדרה הארוחה. משהו.
אכלנו במסעדה מפוארת ללא מגישים מקצועיים אבל ליד שולחנות של ממש. על כסאות של מסעדה, ואוכל מעשה ידי נפשות טובות.
ומה לא היה שם. מהכול. ירקות טריים. שניצלים. מלפפונים חמוצים. תירס ואפונה מעודים. לחמניות מעשה ידיה של אסתרקה. מיצים טבעיים. עוגות טעימות וסיפורים. חבורות, חבורות. כמו בימי הקומזיצים הזכורים לנו מימים אחרים.
וכאשר גמר לאכול, במהירות וביעילות, הכול נאסף. הכול נוקה. הכול הועמס לאוטובוס ויצאנו לתחנה האחרונה. מוזאון הזכוכית שבאזור התעשיה של ערד.
מקום מיוחד. באזור תעשיה שמת מחוסר חמצן כלכלי וניתן לידי אמנים שביקשו להתפתח בתחומים שונים, התארגנו אמנים ומקימים במקום פעילויות יצירה אנושית.
מבין כולם, באנו לבקר במוזאון הזכוכית, מקום היצירה של אמן מפורסם המציג עבודות בטכניקה מיוחדת המשלבת פיסול בחומר העומד בטמפרטורות גבוהות שמעל 800 מעלות עליהם מניח דפי זכוכית הנמסה ומקבל את צורת הפסל עליו היא הונחה.
מעניין. עבודות שונות. מתאים למתעניינים. לא את הכול ניתן לקבל ויש מקום לטעמים שונים. ההסברים מענינים. האם את כול המוצגים הייתי שם על הטלויזיה אצלי בחד? לא. גם אין מקום. אבל לא רק.
הפסל על השואה המציג 70 פנים של ילדים השואלים מפי היוצר: למה? הציבו במרכזו של חדר. בחדר סודרו ספסלים וכסאות למבקרים ובתאורה עמומה כאשר פסל הזכוכית מואר מבפנים, מספר האומן את הרעיון. יחודיות הפסל. ואת התורה המלוה את היצירה המיוחדת.
אין צורך להסכים עם כול הנאמר על אף שאין צורך לדחות את כול הנאמר. זה מעניין. תמיד מעניין לשמוע מה חושבים אחרים. לא חובה להסכים. חשוב להאזין.
נפרדנו לשלום ובנסיעה בלי הפסקה נחתנו הביתה לפי התוכנית. 18.30. לפי השעון שאין לי.
היה זה יום נהדר.
תודה למארגנים כולם ואפילו שביניהם גם אשתי. אז מה ?
דני.
דני פלד - חבר קיבוץ ניר יצחק בנגב המערבי מינואר 1951 - יליד 33.
