שתי דרכים להשפיע, אחת דרך 5 החושים והשניה, נמצאת ב"לא ידוע".
הדרך הלא ידועה, נקראת כך כי:
אנחנו לא יודעים מה יהיה , ולכן, היא מפתיעה לטובה או לרעה, ומפה השורש לפחד לאבד שליטה.
מכניסים לקטגוריה הזו את כל התת מודע שמפעיל אותנו ללא ידיעתנו, ומפה הפחד מעצמי הלא ידוע.
והיא לא ניתנת להוכחה גם אם יודעים על קיומה כמו למשל, האינטואיציה, או הקול הפנימי,
אפילו השכל שעל אף שאפשר לכמת אותו במדידה אי אפשר לראות אותו,
שלא לדבר על אלוהים. .. ומפה הפחד מהחיצוני, חוסר האמון הבסיסי בעולם.
כל אלו, זו דרך אחת, דרך ה"לא ידוע" כי אי אפשר לראות את כל הכלול בה. ברגע שחושבים, מתחילים להמשיג וכתוצאה מכך, יודעים פחות או יותר. כל אחד לפי המושגים שלו. לפי הידע שלו.
ההשפעה, בצורה הפיזית מתבצעת דרך חמשת החושים.
על אף שאיננו יכולים לדעת את התוצאה, אנו נוגעים אחד בשני בצורות מאד ידועות ומוכרות לנו. הדרך הכואבת ביותר לדעתי לגלות את התוצאות הלא רצויות היא דרך האהבה שיוצאת לבסוף דרך של כאב.
לא חסרות לנו דוגמאות של פשלות בשם האהבה. אם ממפגש חד פעמי (סטוץ), אם מבגידה חד פעמית, וגם מהחטלה רגעית לבתק את קרום הבתולים, לעשות את זה וזהו... האדם עלול להידבק במחלה.
אפשר לראות את ההשפעה גם בזוגיות שלתקופת מה נחשבה לתא משפחתי אך, התפרקה בשם האהבה. כשאישה למשל מרגישה שהיא ראויה ליותר, כשגבר למשל מחליט להעניק לעצמו יותר, או כשנלחמים על הילדים או דרך הילדים כדי לתת להם יותר.
וכמובן, אפשר לראות את ההשפעה גם ממלחמות בהן הועדנו את המתים לאלו שנשארו בחיים כדי לאפשר חירות לאהבה.
מכיוון שאיננו יכולים לדעת מה תהיה התוצאה, כל פעולה פיזית שאנו עושים, מתחברת באופן אוטומטי ללא ידוע ולכל הקשור באותה קטגוריה. ומכיוון שהתוצאה נגלית לאחר הפעולה, אנו שופטים בדיעבד. קשה לומר שהכל לחינם אך גם קשה לומר שהפתרון מתקיים.
יש כבוד למתים שהקריבו עצמם למען אחרים בצדק וגם אם לא היה צדק למלחמה, החיילים לא אשמים. יש פחות כבוד לחולים "אשמים" שעקב חוסר זהירות נדבקו והרבה פחות כבוד למסגרות נישואים מתפרקות. הפצעים שנוצרים באנשים שצריכים להתמודד עם התוצאות הלא רצויות הינם פצעים השותתים דם גם כשהוא דם דומם.
אף אחד לא יכול לברוח מהחרב המרחפת מעל ראשינו. במי היא תפגע הפעם? באיזו צורה? איזו הנחתה תיפול עלינו ובאיזה איזור?
אם כך, מה הפלא שהחרב המאיימת הזו משויכת לאלוהים הלא ידוע.
כולנו חיים תחת השפעת החרב המאיימת. חרב ה"לא ידוע". כי לכל דרך שאותה מצאנו כדי להגן על עצמנו כחברה, נמצא השודד שמצא פירצה וניצל אותה. כך לגבי נשק, מחלות, קשרים חברתיים או קשרים עסקיים. לא חסרים נוכלים, לא חסרים עבריינים
ולא חסרים רודנים למיניהם.
כל אחד שמכור לשליטה יודע כמה הלא ידוע מפחיד כי הוא טומן בחובו אחוז קטן של הפתעה שכביכול עלולה להכות בנו, בדיוק כפי שהוא יודע כמה הוא חסר שליטה כאשר הוא נופל לפיתוי כל פעם מחדש. זה מתבטא במגוון דרכים, אם באכילה שהופכת לזלילה ואז חוסר השליטה הוא לגמרי פנימי ואם ברוגז שהופך בשניה לזעם כאשר העולם החיצוני נוגע בנו. אנו מושפעים מהלא ידוע לנו בכל דרך.
אך, יותר מהחרב המאיימת, אנו מפחדים מהשיפוט ועונשו.
הכי קל לומר זו גזירה משמים. לומר, נדבקתי, הוא פגע בי, הוא בגד בי, הוא עשה לי. זה לא משנה אם זה הוא = אלוהים או הוא = אדם או אם זה הוא= מזל / רוע מזל. יותר קשה להודות בטעות, אך, זה יותר קל לעיכול, ולומר זו היתה החלטה רגעית מטופשת ולהשלים עם המחיר שצריך לשלם על הטעות.
אך הכי קשה, לקחת אחריות עליה ולהיחשף. לפעמים, יש לנו בראש בית משפט מדומה בו כל העולם ואשתו שופט אותנו על ה"חטא" שביצענו. כל כך חשוב לנו מה האחרים אומרים עלינו, מה חושבים עלינו ומה יודעים או לא יודעים עלינו, שאנו מוכנים לשנות את התנהגותינו בחברה, מוכנים לשים על עצמנו מסיכה חייכנית כשאנו עצובים, מוכנים לומר "כן" כשאנו ממש לא רוצים, מוכנים להתאמץ עוד ועוד כשאנו כבר תשושים.
הכי קשה לקחת אחריות ולהחשף היות ואנו חיים בדרך מאשימה הגורמת לנו להרגיש בושה. היות וזה דורש עבודה פנימית וזו, גורמת להפרת המוכר והידוע כי מתחילים בתהליך החיבור ל"לא ידוע". זה שובר את השיגרה. זה גורם לגילויים לא נעימים. זה מעורר את האדם לקחת אחריות על עצמו ועל העולם. זה לא נוח, לא קל והכי גרוע, התוצאות של הפעולה הזו נראות בטווח הארוך.
אנו רגילים לשפוט בדיעבד על סמך תוצאות מיידיות. עכשיו. כך המוח עובד. אוסף נתונים בהווה. על אף שיש לנו יכולת לתכנן, אנו חיים בהווה ולא יודעים מה יהיה. אילו נתונים יכנסו פתאום לתמונה. מה נגלה.
יש התנסויות שאנו מתנסים בהן העלולות לפגוע באחרים. היות שדרך השיפוט מצומצמת לדרך הידועה, לדרך ההאשמה, הנוחה, הקלה, האדם המתבייש בעצמו רואה את כל תחומי חייו דרך זום אחד מצומצם. בזום הזה הוא רואה איך הוא מושפע מאחרים ונשאר חסר אונים.
כדי לפתוח את הזום המצומצם טוב להגיע להכרה על יכולת ההשפעה על האחרים. טוב לשאול איך אני משפיע/ה על אחרים. במה נגעתי בהם לטובה וגם במה נגעתי לרעה ובכל זאת, עוררתי על ידי ההתנגדות משהו שהוביל לבסוף לטוב.
לא צריך את זה במובן של עריכת חשבון עם עצמי. גם לא כדי לפרגן לעצמי על היותי. טוב לדעת את זה כדי להעלות את רעיון ההשפעה למודעות. אנו לא מבינים כמה יש לנו ובנו. במיוחד כי הפחד מהלא ידוע סוגר אותנו במסגרת של שליטה מוכרת וידועה מראש. מה שקורה בעקבות השליטה הזו זה שאנו מסננים את המידע והוא לא מגיע אלינו במלואו. כתוצאה מכך, אדם שיכול מאד להיות אהוב, לא מודע לכך בכלל.
יש אנשים שחיים תחת מסגרת הבושה והאשמה ולא מעיזים להיחשף ולחשוף את "חטאם" ויש אנשים המשלימים עם עצמם, סולחים על "חטאם" ונחשפים ואז תורמים לכלל את חלקם. כולנו נמות לבסוף ולמעשה, לא משנה מתי או באיזו צורה. החותם שיכתב על המצבה יהיה לפי מה שהאחרים ראו בו... אז מה הפלא שחשוב לנו מה אומרים וחושבים עלינו?
ואם השיפוט הזה נמצא בתוכנו, לא לחינם נאמר שהאויב הכי גדול של האדם הוא האדם עצמו.
אנו רואים כיצד אנו מושפעים מאחרים אם על ידי מחלות ואם על ידי מלחמות ואם על ידי חלומות משותפים (ח.ל.מ. אותו שורש). אני מאמינה שעל ידי הכרה ביכולת ההשפעה שלנו על האחרים ועל ידי כך לשתף במקום לשתוק ולהשתיק ולנהוג בחמלה. להקשיב במקום לענות ממקום מגיב באופן אוטומטי. לאהוב במקום להתגונן ולהלחם ולתת מחילה.
בשבילי, הלא ידוע לי, מתקיים בכם. הזרים לי. על ידי הכרות עימכם אני מעשירה את עצמי. כל התנגדות בי עליכם, מאירה את החשיכה שלי, כי היא מגלה לעיניי את הלא רצוי לי אותו אני שופטת כרע. לחבר את הנתק בינינו, זה אומר להכיר את השונה ממני. לראות את הטוב ברע ואת הרע בטוב ועל ידי כך לכבד אחד את השני.
ואם משתמע מכך שהלא ידוע לי, אתם, זה בעצם אלוהים, אז הבהרתי את עצמי נכון ובזה אני מיישמת דרכי בדרכי את "ואהבת לרעך כמוך, אני ה". בתקווה שזה ישפיע על אחרים להכרה שאין כוונת זדון אלא כוונה להטיב וכל פעולה שלנו חשובה לאין ערוך ולכן, אל לנו לזלזל בעצמנו ובכוחנו.
אביה הבר, מדריכה לפיתוח המודעות העצמית - לחיות של(ו)ם באמצעות יש מעין.
