הממסד הישראלי אשר מנסה לעשות מיון "- סלקציה" הוא מונח הולם יותר- בין עמותות שמעניקות כסף למוסדות ולארגונים ישראליים, הוא השנורר הגדול ביותר מאז ומעולם שנהנה מכספים שבאים מן החוץ.אין תחום שבו הוא לא נעזר בתמיכה חיצונית, ובראשו תמיכה מאסיבית של ארה"ב בביטחון, במדע ובטכנולוגיה,שלא לדבר על תרומות למוסדות השכלה,רפואה,חינוך ובתחומים אחרים.ישנה המגבית היהודית המאוחדת ועוד מסגרות של תרומות. ישנם ארגוני הנשים ובראשם "הדסה" ו"ויצו העולמית" שמזרימים תרומות להקמת מוסדות מפוארים בארץ ולשירותים שונים. ישנם פילנתרופים ומוסדות בינלאומיים. אלמלא אותם תורמים מדינת ישראל, גם אילו הייתה, וודאי שלא במקום שבה היא נמצאת כיום.עם מעבירי הכספים הגדולים נמנית וועידת התביעות של הארגונים היהודיים.
"וועידת התביעות של הארגונים היהודיים" העבירה לישראל.קרוב ל- 30 מיליארדי דולרים, הקצבות של ממשלת גרמניה תוך פעילות נמרצת ועקשנית מצדה לקבלתם, וכספים אחרים שהועברו לישראל על ידי "וועידת התביעות" עצמה מנכסים בגרמניה שהיא היורשת שלהם. סכומים אדירים אלה סייעו למדינה בשעות מצוקה בין היתר להגדלת מאגר הדולרים בקופתה. בכול הקשור לשרידים- כול הממשלות בישראל,כולל זאת שחתמה על הסכם השילומים, התעמרו בציבור הזה , ציבור שיש לו מניות בכורה בהקמת המדינה ובהתבססותה. את החלל הזה מלאה בחלקו "וועידת התביעות".זאת זכתה לא פעם לצוננים ולרותחים, בתקשורת ואף בממסד הפוליטי, ובקרב הניצולים עצמם, והגיע הזמן לציין את מעשיה הגדולים ולא רק את מחדליה שהיו כאלה.
ועידת התביעות- Claims Conference הוקמה בעקבות הסכם השילומים בין ממשלת גרמניה בראשות הקנצלר קונראד אדנאור וממשלת ישראל בראשות דוד בן גוריון בשנת 1951. ההסכם עצמו נחתם שנה לאחר מכן על ידי קנצלר גרמניה אדנאור, ושר החוץ של ישראל משה שרת דבר תמוה, לכאורה. אלא שמאחורי החלטתו של בן גוריון לקשירת קשרים עם גרמניה הפוסט נאצית,היו שיקולים מדיניים בהיות גרמניה כוח עולה באירופה, אבל בעיקר שיקולים כלכליים כבדי משקל. יחד עם זאת הוא ביקש לשמור על מרחק, בבחינת לאכול מן העוגה ולהשאיר אותה שלמה..לדברי משה זנבר, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה,מי שהיה נגיד בנק ישראל ובתקופת הסכם השילומים בכיר באוצר, גילה את הסיבה הראשית להסכם. מדינת ישראל עמדה בפני שוקת שבורה ולא היה לה כסף לשלם בעבור הדלק המיובא. הסכם השילומים הבטיח את העזרה הראשונה במילוי הקופה ציבורית. מדובר היה בסכום של 450 מיליון מרקים אשר הוענקו למדינה וגם זאת לשם מתן סיוע לשיקום וישוב של שרידי השואה.לא מדובר בפיצויים לשרידי השואה שאלה הגיעו עד היום לעשרות מיליארדי דולרים
התכלית של הקמת מוסד זה הייתה לייצג את יהדות העולם במשא ומתן עם ממשלת גרמניה להשגת פיצויים לניצולי השואה ולהשבת רכוש יהודי בגרמניה ואחר כך במזרח גרמניה לשעבר.הועידה מורכבת מנציגי 24 ארגונים יהודים מייסדים, נציגי ניצולי שואה ונציגי ציבור מומלצי ממשלת ישראל. במסגרת פעילותה, מנהלת ועידת התביעות קרנות פיצויים של ממשלת גרמניה, מקיימת משא ומתן רציף מול הממשלה הגרמנית להרחבת והגמשת התבחינים לזכאות על מנת לכלול מספר רב ככל האפשר של ניצולי שואה בתוכניות הפיצויים, ולהגדלת סכומי הקצבאות.
בשל פעילותה זו של ועידת התביעות שולמו בשנים 1953-2011 מעל 70 מיליארד דולר בכספי פיצויים ישירות לכ-600,000 ניצולי שואה יהודיים ברחבי העולם. ארבעים אחוז מהסכום, כ-28 מיליארד דולר, הועבר לזכאים בישראל. נוסף על כך עד היום הועברו כ 950 מיליון דולר מוועידת התביעות לארגונים ומוסדות בישראל הפועלים לרווחת ובריאות ניצולי השואה ולתכניות מחקר, תיעוד וחינוך השואה.
בכייה לדורות.
יחד עם כול זאת בשל הסיבוכים הפוליטיים בעיקר הפנימיים בארץ בכול הקשור בקשרים עם גרמניה וקבלת שילומים למדינה ופיצויים לשרידים, בן גוריון העדיף, כאמור, שמי שיעסוק בנושא יהיה ארגון יהודי בינלאומי כמו הקונגרס היהודי, שבראשו עמד ד"ר נחום גולדמן. שכן, לא רק תנועת חרות בראשות מנחם בגין התנגדה להסכם השילומים אלא חלקים בקואליציה של בן גוריון וגם ניצולי שואה רבים. נוח היה לבן גוריון שאת ההסכם יחתום שר החוץ משה שרת והמו"מ יהיה בידי איזה "גוי של שבת". גולדמן שצריך היה להרכיב גוף יהודי בינלאומי אסף "חאפ לאפ" 24 נציגים מכול מיני ארגונים,ביניהם קיקיוניים, שאמורים היו לייצג את העם היהודי בפני ממשלת גרמניה. נציג הסוכנות היהודית שהיה הישראלי היחיד בגוף הזה, נחשב אף הוא כנציג ארגון יהודי בינלאומי בהיות הסוכנות ארגון כזה. אפשר לקרוא לזה "בכייה לדורות".הבעיה הייתה שבמרוצת השנים כאשר כול הנושא התמסד ,עדיין לא היו לישראל נציגים שיעלו בקנה אחד עם העובדה שציבור הניצולים בישראל היה הגדול בעולם, וראוי היה שיהיו מיוצגים בהתאם לגודל.
במאמר שכתבתי ב"מזכר" ביטאון מרכז הארגונים של ניצולי השואה בגיליון אוקטובר 1999 תחת הכותרת: "וועידת התביעות יושבת- נא לא להפריע",ובהתייחסות להעדר נציגות הולמת לניצולי השואה בישראל בוועידת התביעות, סיימתי את המאמר ככה: " התשובה החלקית( להעדר ייצוג הולם) היא שעד לשנים האחרונות, ניצולי השואה מן הטעמים שלהם ביקשו להצטנע,לא לעורר רעש או קנאה.....הרי גם ככה הודבקה בהם תווית של חמדני כסף.. מלבד זאת הם, בהיותם צעירים השאירו את העבר מאחור וצפו לעתיד, ובכך נפגש האינטרס שלהם והמדינה....עכשיו כאשר העתיד הוא מאחור הם חוזרים לעבר....אשר לוועידת התביעות והרכבה,זאת דרכה של ביורוקרטיה שמנסה לשמר כוחה בכול דרך אפשרית. וועידת התביעות עם כול זכויותיה המפליגות, אינה יצאת מכל זה." טענה זאת הייתה בשעתה נכונה ואמנם חל שיפור בהיבט זה, אך עדיין לא במידה מספקת..
הושמעה עוד טענה כבדת משקל הרבה יותר, על ידי העיתונאי וחוקר השואה ראול טייטלבאום. בספרו "הפתרון הביולוגי - שערוריית הפיצויים האישיים לניצולי השואה", ( הוצאת קו אדום - הקיבוץ המאוחד) טייטלבאום מאשים את הגורמים האחראיים( קרי במישרין את גרמניה ואת ממשלת ישראל ובעקיפין את וועידת התביעות) בנישולם של ניצולי שואה רבים מפיצויים על הזוועות שחוו ועל אשר נגזל מהם. לדעתו רק כשליש מבין ניצולי השואה זכו לפיצויים כלשהם, ואילו על שני השלישים הנותרים פעל "הפתרון הביולוגי" את פעולתו, והם "נפטרו מבלי שקיבלו דבר". המחקר של טייטלבאום נוגע ליריעה הרחבה של הסכם השילומים עבר והווה, השלכות עקרוניות ומעשיות ומוגבה בנתונים בדוקים. אני בהקשר זה מעדיף להתייחס דווקא למשפט לקראת סיום הספר. "נוצר רושם שהפיצויים החומריים מאפילים על הלקחים המוסרים-היסטוריים של השואה".
הוועידה תומכת.
אולם משגים היסטוריים מן הסוג הזה הם קשים לתיקון. אבל ניתן לעשות את המרב כדי לענות על הצרכים השונים של ניצולי השואה החיים ואכן ועידת התביעות העבירה , החל מ 1989 ועד היום, כ- 880 מיליון דולר, מתוכם כ 540 מילון דולר לקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל. והשאר לצרכים סוציאליים אחרים.בשנים האחרונות מעבירה ועידת התביעות לישראל מעל 300 מיליון שקל מדי שנה. מרבית הכסף מועבר לארגונים המעניקים שירותים חיוניים לניצולים כגון 'הקרן לרווחה לניצולי השואה בישראל', ארגון 'עמך' ואחרים ומקצתו לתכניות חינוך, מחקר והנצחת זיכרון השואה.
אורלי יוסף דוברת וועידת התביעות מסרה לי כי נוסף על אלה העבירה ועידת התביעות למוסדות בישראל משנת 2005 ועד לסוף 2011 בעבור פרויקטים בתחומי מחקר, תיעוד וחינוך השואה 70 מיליון דולר. זה כולל תכניות חינוכיות, סיורים חינוכיים לאתרים של זיכרון של השואה ,הכשרת מורים ומחנכים,פיתוח חומרי לימוד ותכניות לימוד פרויקטים ארכיוניים ,פיתוח והתקנת תערוכות, סרטים דוקומנטריים,שימור תיעוד בעל פה, מחקר והוצאה לאור ופרויקטים אחרים כמו הכנה למיצוי זכויות של ניצולים
מתוך הקצבות אלו, יש שעסקו, במישרין או בעקיפין, גם בנושאי תרומת השרידים להקמתה ולביסוסה של מדינת ישראל. להלן מספר דוגמאות: .בית הפלמ"ח - תרומת הניצולים במלחמת העצמאות, .מוזיאון היהדות הדוברת גרמנית בתפן - תרומתם של העולים ה"יקים" למדינה, תיאטרון העדות, אשל/ג'וינט - לימוד על סיפורי ניצולים ותרומתם למדינה בבתי ספר המסתיים בהצגה משותפת של התלמידים והשרידים.עדויות - הקלטת עדויות של ניצולים הן על שעבר עליהם בשואה והן על שיקומם והתבססותם בארץ. בפרויקטים חינוכיים רבים (השתלמויות, ימי עיון וכו') מושם הדגש גם על התקומה בארץ ישראל ועל תרומת הניצולים. דוגמא בולטת - התכניות החינוכיות של בית לוחמי הגטאות, המסיירות גם ביישובי הסביבה שרבים מהם, כמו קיבוץ לוחמי הגטאות עצמו, הוקמו ע"י שרידי השואה. משואה - תערוכה חינוכית על עליית הנוער המדגישה את תרומתם של העולים בדרך זו. מורשת - ארכיון ותערוכה חינוכית על אבא קובנר, כולל תרומתו למדינה.אתר אינטרנט של ארגון הפרטיזנים - הכולל את סיפור תרומתם של פרטיזנים שעלו ארצה. כנס ניצולים - שהתקיים לפני כ-10 שנים.סרטים שונים המספרים על תרומת הניצולים למדינה, כגון הסרטים של 'עופות החול'.המחקר של יד ושם על תרומת הניצולים למדינה ועוד..
מסע ארוך ומייגע.
מאחורי הנתונים היבשים שמסרה דוברת וועידת התביעות מסתתרים סיפורים שמלמדים על הדרכים העקלקלות להגיע למציאות הזאת .בהעדר תמיכה ממשלתית ראויה לניצולי השואה הנזקקים ובהעדר תמיכה כלשהי לתיעוד והנצחה של פעלם של השרידים למען המדינה, נותרה וועידת התביעות כגוף היחיד שיכול ועשוי לסייע. ואכן הגוף הזה הפגין נכונות לא רק לתמוך בחקר ובתיעוד של הניצולים בשואה, אלא של אלה שבאו לכאן והיו שותפים מרכזיים בהקמת המדינה ובהתפתחות שלה.
בשנת 2001 נפגשתי עם הרב ד"ר ישראל מילר, יו"ר וועידת התביעות ,בביתו בירושלים כדי לדון איתו בשני היבטים שנוגעים לניצולי השואה. היבט אחד הוא אכן של "הלקחים המוסריים- הערכיים" של השואה שאותם מזכיר טייטלבאום. ד"ר מילר ששימש כרב הצבאי של צבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה,היה איש הגות, רב ומרצה רחב אופקים,ועומק חשיבה , שידע לשלב חזון ומציאות. בצניעותו הרבה, הוא הציג עצמו בפני, תופעה בלתי מוכרת במחוזותינו, כאילו אני הנדבן הידוע והוא הפונה. הוא הסכים אתי כי היבט זה נעדר או אינו בולט מספיק בכול הקשור לסדר העדיפויות של הארגון שבראשו עמדה תמיכה איתנה במצוקה החומרית לכול ניצול שואה ובמחויבות הארגון לדאוג לצרכים החיוניים של השרידים.רק אחר כך בא נושא תיעוד והנצחה שגם במימושו תמכה הוועידה ובראש וראשונה במוסדות ההנצחה בישראל. עם זאת הוא הסכים שישנם גם צרכים אחרים, ערכיים, יהודיים ואוניברסאליים, שצריך לתת להם את הדעת.
תמונת מליר ויור נוכחי
כה נולד הרעיון לקיים וועידה בינלאומית למורשת ניצולי השואה- המשמעות הערכית והמוסרית לעולם..שתי מילים בנתונים של דוברת וועידת התביעות. כנס זה נערך בשיתוף ובחסות "יד ושם" שנענה לאתגר,ובעיקר היו"ר שלו אבנר שלו,( שהצטרף בשלב שני לשיחות עם הרב מילר) בשעה שאנשי האקדמיה של המוסד לא תמכו ברעיון מסוג זה שלא הם היו היוזמים ולא נערך ע"פ אמות המדיה שלהם. הימים היו ימי האינתיפאדה ואלי ויזל שהבטיח לי להביא כעשרה בעלי פרס נובל,הגיע למסקנה שצריך לדחות את הכנס, אבל אם בכול זאת נחליט לקיימו הוא יבוא. החרדה מפני קיום הכנס הזה בשעתו הייתה כפולה.אחת כי בשל אירועי האינתיפאדה נציגים רבים לא יבואו. אבל הייתה חרדה גדולה יותר שמא ינצלו את הבמה לתקוף את ישראל על הנעשה בשטחים הכבושים.עד כדי כך היה החשש, שפרופסור שבח וייס מי שהיה יו:"ר הכנסת ושגריר ישראל באותה עת בפולין, הגיע במיוחד לארץ כדי לשכנע שלא לקיים את הכנס.הרביעייה שאמורה הייתה להכריע הייתה מורכבת ממשה זנבר, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה,אבנר שלו, יו"ר הנהלת יד ושם, צבי ענבר נציג וועידת התביעות בירושלים ואנוכי. וועידת התביעות הבטיחה לממן את הכנס , ברוח ההסכמה של היו"ר מילר- אם יתקיים. משום כך עמדתו של צבי ענבר הייתה גורלית והוא צדד בעמדה שיש לקיים את הכנס.
הכנס התקיים ביום הזיכרון לשואה בשנת 2002 בהשתתפות 300 נציגים מ- 27 מדינות. בין הבאים אימרה קרטש מהונגריה לימים חתן פרס נובל לספרות,סמואל פיסאר אחד המנהיגים הבולטים של יהודי צרפת, בעל שם עולמי, סרג' קלרספלד, היסטוריון ידוע ולוחם למען גילוי ושפיטת הנאצים לאחר המלחמה,רעייתו ביאטה קלרספלד ששמה יצא לפניה במאבק הבלתי פוסק נגד שרידי הנאצים, חתן פרס נובל אלי ויזל. ד"ר פר אלמרק סגן ראש ממשלת שבדיה לשעבר ולוחם זכויות אדם,ונאבק בנחישות נגד האלמנטים האנטישמים באירופה. בין האישים הישראליים היו, הסופר אהרון אפלפלד, נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, ואחרים. עניין מיוחד עורר נוכחותה של סימון וייל, לשעבר שרה בממשלת צרפת, נשיאת הפרלמנט האירופי ניצולת שואה ,ומן הדמויות הבולטות בקהילות היהודיות באירופה, שאת דעתה נגד כיבוש השטחים, היא לא הסתירה. ובכול זאת, מי ששמע את נאומה בנסיבות של אז אמרו שזה היה הנאום הציוני הגדול ביותר שהיא השמיעה אי פעם.
אלמלא התמיכה הכספית והמוסרית של וועידת התביעות, כנס זה לא היה מתקיים. בטקס הנעילה שהתקיים בבקעת הקהילות שהושמדו נכחה כול צמרת וועידת התביעות והוקרא מנשר ניצולי השואה לעולם. פרופסור שבח וייס ראה לנכון לציין במכתב אישי, כי בדיעבד הוא טעה וכי ההימור אם הי כזה השתלם מאוד, מכול בחינה שהיא- ערכית והסברתית.
ההיבט הלאומי
.
באותה שיחה שהזכרתי עם יו"ר וועידת התביעות בשעתו הרב ד"ר ישראל מילר עלה גם הפן האחר של ניצולי השואה והוא הפן הלאומי. עשייתם האדירה למען הקמת המדינה והתפתחותה בכול התחומים ללא יוצא מן הכלל, הן כיחידים והן כציבור.כבר אז לפני כעשור רוב רובם של שרידי השואה שבאו לכאן מתוך כחצי מיליון בקרוב,נפטרו ואנו יוזמי הפרויקט ראינו זאת מחובתנו לתעד להנציח את פעלם במדינה היהודית שלמענה לחמו ונפלו והיו שותפים מלאים בהתפתחותה.זה פרק, שלא נצרב עדיין בתודעה הלאומית לא במישור הציבורי ולא במישור האישי. הד"ר מילר ראה גם בכך משימה שוועידת התביעות מן הראוי שתסייע במימושה.
אחד הצעדים הראשים שעשתה הנהגת הוועידה היא הענות לבקשתנו לתרום תרומה משמעותית לחקר ותיעוד תרומת הניצולים למדינה. המשימה התבצעה בשיתוף ",יד ושם" ובמסדרת המוסד. נאסף חומר תיעודי אבל המשימה נקטעה מחוסר תקציב.. אולם במסגרת אותו פרויקט שבבסיסו מענק 5 שנתי של וועדת התביעות נעשה המחקר לגבי תרומת הניצולים להתיישבות העובדת שכללה הקמת 60 ישובים חקלאיים מכול הסוגים.
לקראת יום השואה לפני שנה יצא לאור בהוצאת יד ושם ספר ראשון במסגרת המיזם "תרומת הניצולים למדינת ישראל", העוסק בניצולי השואה בהתיישבות העובדת. חציו מוקדש לתנועות הקיבוציות, ונכתב על ידי חבר קיבוץ רמות מנשה, ד"ר שלמה ברגיל, וחציו השני מספר על הקליטה במושבים ונכתב על ידי חברת מושב נאות הכיכר, ד"ר עדה שיין. כך יכולים המחברים להעיד גם מתוך ניסיונם האישי וממראה עיניהם על מושאי מחקרם.
בריאיון עם שרה לזר באתר "מורשת" היא מספרת כי כאשר ברכה את שלמה ברגיל , לרגל צאת הספר, בשיחת מדרכה בשבילי הקיבוץ, הוא הפתיע אותה ואמר: "יש לי תזה מעניינת בעקבות המחקר הזה. למעשה, ניצולי השואה הצילו את התנועה הקיבוצית!". מיד נפניתי לקרוא את הספר ולשוחח איתו ארוכות על העבודה, על ממצאיה ועל מסקנותיה. עבודתו יכולה לזקוף את קומתם ולתרום תרומה מאוחרת לדמותם ולמעמדם בחברה הקיבוצית של היום" .אני מסופק אם בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית קיים פרק ראוי להתיישבות של ניצולי השואה ושרידיה. ואני מסופק שאלמלא התמיכה של וועידת התביעות המחק הזה היה מתבצע.
מי שהיה אמור להיות התומך הטבעי בפרויקט הזה היו שלושה גופים.משרד החקלאות הממשלתי, המחלקה להתיישבות של ההסתדרות הציונית והקרן הקיימת לישראל. פנינו לקק"ל והיו"ר בשעתו יחיאל לקט הבטיח לתמוך במחקר ובתיעוד.ההבטחה לא קוימה בשעתה.המחלקה שבעצם מופקדת על תיעוד בק"ל היא המכון ההיסטורי שלה, שיחיאל לקט הוא היו"ר שלה.גם הפנייה שלנו המחודשת לגוף הזה,לא נענתה.אני מניח שליחיאל לקט היו ויש כוונות טובות אבל כנראה שגם הוא כבול בביורוקרטיה של מוסד זה אשר כפי שראינו בסרט תיעודי ב:"מבט שני" השבוע ,בערוץ 1, שקק"ל נמנית עם אלה שלוקחים נכסים משרידי השואה, אבל לא נותנים.
ממשימה אחרת שלה נרתמה וועידת התביעות( וגם זה מוזכר בקצרה כנתון) הוא יד ושם לשרידים, ביניהם אנשי הגח"ל( גיוס חו"ל) שהשתתפו במלחמת העצמאות ורבים נפלו במערכה. מחצית מכוח הפלמ"ח בימים אלה שמנה 4000 לוחמים היו שרידי השואה. הסיפור מתחיל בכך שיו"ר עמותת בית הפלמ"ח אלוף מיל ישעיהו(שייקה) גביש ביקש ממשה זנבר,יו"ר הוועדה האקזקוטיבית של וועידת התביעות תרומה להרחבת המוזיאון. זאת בנימוק שניצולי השואה היו חלק חשוב מן הפלמ"ח. זנבר ( איש גח"ל בעצמו לוחם בלטרון) התנה זאת בהקמת " יד לגח:ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות" במתחם בית הפלמ"ח. התורמת הראשונה בסך חצי מיליון דולרים הייתה וועידת התביעות, ועוד הוסיפה על הכום הזה בשל ההוצאות שדגלו. אגף זה כולל שטח תערוכה וכן אולם הקרנה של סרט תלת מימד על הגח"ל.
במסגרת התיעוד וההנצחה של עשיית הניצולים למען המדינה "יד ושם" תרמה את חלקה. תערוכה גדולה במוסד עצמו וכן הוצאת אלבום מפואר על תרומת השרידים למדינה מאז הקמתה.ל"יד ושם" גם מצגת מקוונת אשר מביאה את סיפוריהם של כמה עשרות ניצולי שואה בולטים, על תרומתם הייחודית למדינה. כמובן ש"יד ושם" נתמכת בין היתר על ידי וועידת התביעות
"עופות החול"
אחת הבעיות שבהן נתקלו היוזמים של פרויקט תרומת ניצולי השואה למדינה היה בהעברת המסר לדור הצעיר במדינה.והיות ושום גורם ציבורי לא תמך בפרויקט בלל, הוקמה עמותה בשם " עופות החול" ? ה"פניקסים". אין סמל הולם יותר את שרידי השואה מאשר "עוף החול". אשר לפי האגדה נסק מן האפר למרומים.ההפקה הראשונה הציגה 7 שרידי שואה, ביניהם חתני פרס ישראל, אשר כול אחד תרם למדינה תרומה ייחודית. הכסף נתרם בעיקר על ידי גופים פרטיים ובראשם כמה בנקים גדולים.סרט תיעודי זה אורכו 50 דקות ובו בעצם קווים לדיוקנאות של האנשים, ולא סיפור שלם אחד. משום כך הסרט השני שהופק ביקש להתמקד בדמות אחת, מאז היות האיש ילד תחת כיבוש גרמני, התלאות שעבר, לאחר שאימו נלקחה למחנה ריכוז, דרך הצטרפות לילדי רחוב בפריז , למנזרים,לשוויץ ולבסוף לעליה לארץ שבה נמנה עם האמנים הבולטים במחזאות ובקולנוע. זה סרט תיעודי עלילתי וארכו הוא כאורך סרט רגיל קרוב לשעה וחצי. הסרט זכה להדים מצוינים, הן מקרב אנשי מקצוע ואישים שונים בועיקר בקרב הדור הצעיר. אלא זה לא הניב כיסוי להוצאות. לאחר הפקת הסרט השני העמותה עמדה בפני שוקת שבורה .התקווה שנוכל להקרין את הסרטים במסגרת המערכת החינוכית הכללית והמערכת הצהלית ובכך להסתייע ולו חלקית בכיסוי הלקי של ההוצאות שלא לדבר בהעברת המסר החשוב, תקווה זאת נכזבה. לדידנו אין זה משנה אם היו כוונות טובות מצד הגורמים האחראיים במשרד החינוך או בלשכת קצין חינוך ראשי.התוצאה היא שקובעת וזאת שואפת לגובה ים המלח, אף כי פה ושם היו הקרנות במספר מתנסים.
ואני תוהה והתהייה הזאת לא נותנת לי מנוח: איך זה שמדינה, ההנהגה שלה,המערכות הדיסציפלינאריות שלה מתעלמים מאחד הפרקים המופלאים של מדינה זאת, והוא הפרק של "עופות החול" שבאו לכאן מן האפר של ביקרנאו היו שותפים מלאים בהקמת המדינה, השתתפו בכול מערכות ישראל,הקימו מתוכם אישים מובילים בכול תחומי החיים, הקימו דורות המשך לתפארת-מתעלמת מ"רנסאנס" ייחודי , יהודי זה בכול הדורות. זאת לא בתשומת לב ראויה ולא בהקצאת משאבים ראויים לתיעוד ולהנצחה. גם כאן נחלצה לעזרה "וועידת התביעות". אחת ההפקות הגדולות המצויות בצנרת שלנו היא אחת הסאגות הגדולות של ניצוחי השואה " הבריחה"- מבצע מדהים שהחל עוד בשלהי המלחמה עצמה על ידי הפרטיזנים היהודיים שכלל חילוץ ניצולים והעברתם בדרך לא דרך,תוך סכנת חיים,ותכנון מבצעי עוצר נשימה עד הבאתם לחוף מבטחים שמהם העפילו לארץ. מבצע נועז זה לא נופל במתח ובעלילות מן הסרט העלילתי " התנגדות" שהוקרן בעולם ובארץ ומספר את סיפורם של הפרטיזנים היהודיים במלחמה ובעיקר הקבוצה של האחים ביילסקי.
אולם פן חיובי זה משקף באותה מידה את הצדודית המכוערת של הממסד הישראלי אשר לא רק התכחש למצבם החומרי של שרידי השרידים אלא גם למעשיהם הגדולים למען המדינה.
מי שעמד מנגד.
נציג הריבון, העם בישראל היא הכנסת, שבה כהנו שני יושבי ראש ניצולי שואה. בית הנבחרים שלנו,לא השכיל עד היום הזה לחוקק חוק ניצולי השואה, שאמור היה לכלול גם את הצדדים החומריים והסעודיים וגם הצרכים הערכיים,לרבות תיעוד והנצחה הן של הניצולים בשואה והן של הניצולים בתקומה כאן במדינה. במלאכה זאת החל בשעתו יצחק ארצי חבר כנסת ומראשי הליברליים העצמאיים לפני יותר מעשור וממשיך בה ח"כ זאב בילסקי שהוא יו"ר ראש העמותה של הכנסת למען הניצולים. להערכתי הסיכויים שזה יקרה כאשר שרידי השרידים עדיין בחיים הם קלושים מאד. אחר כך ה"פתרון הביולוגי" יעשה את המלאכה. הרשות המייצגת את העם וזאת שמחוקקת חוקים נהגה בכחש בניצולי השואה. כמוה כרשות המבצעת- הממשלה..
כפי שציינתי בכול הקשור לשרידי השואה הן בצד החומרי והן בצד הערכי לשום ממשלה בישראל לא מגיע צל"ש בלשון המעטה. בתקופתו של אולמרט כראש הממשלה חל אמנם שיפור, אבל קטן מאוד. מי שהיה אחראי בראש וראשונה ביד הקמוצה כלפי הניצולים היו פקידי האוצר..אותם פקידים שעשו סטאז' של חסכונות על גופם של הניצולים ועל הצלקת בנפשם. הם הפכו אותם כעניים בפתח, ביזו אותם ואת נציגותם. כול זאת כדי שבבוא היום הם ישמשו טייקונים בעצמם או נציגיהם ועוזריהם בטיפוס על גבם של אזרחי המדינה ועל צווארם כעלוקות. בעוד שבעבר הניצולים פרנסו עצמם בכבוד ולא נזקקו לעזרת המדינה, לא בקליטה, לא בהכשרה מקצועית ולא בקיום- הם באו אל הקור ערומים והתגברו בכוחות עצמם. אך כלות כוחם לעת זקנה ממשלות ישראל עמדו מנגד בכול הקשור לרווחתם המינימאלית של השרידים במצוקה. שלא לדבר על ההיבט אחר של הניצולים והוא היבט התקומה.
מן הצד המעשי ארבע משרדי ממשלה הם הכתובת להביא לביטוי את הסיפור הגדול של שרידי השואה בישראל..המשרד לגמלאים שעוסק בין היתר בניצולי השואה והשר הממונה הוא ראש הממשלה. רשות השידור שאמורה לתת ביטוי בהפקות בנושא הזה, והממונה על ביצוע חוק רשות השידור הוא ראש הממשלה. משרד החינוך שבראשו גדעון סער ומשרד הביטחון שבראשו אהוד ברק( אשר בהיותו ראש הממשלה הבטיח לפעול לקידום הפרויקט) . אף לא אחד מאלה נענה לאתגר הזה.משרד הגמלאים ממן איזה מופע טלוויזיוני, שהכניס כספים למפיק פרטי,באומרו "תודה לניצולי השואה". ואחרי הזיקוקים השתרר החושך, כפי שקורה במחוזותינו.. בממשלה חבר ניצול שואה, אלוף מיל יוסי פלד. הבאנו עובדה זאת לתשומת לבו..
ממשלה זאת אשר חרתה על דגלה את היות המדינה מדינה יהודית, ולא פוסט ציונית, ומבקשת מן העולם ומשכינינו להכיר בנו כמדינה יהודית,היא זאת שמתעלמת בבוטות מאחד המעשים הציוניים והלאומיים הגדולים בעת החדשה. העלייה הציונית הגדולה ביותר אי פעם- עליית ניצולי השואה והמעשים שהשרידים עשו למען המדינה.
שרידי השואה שמספרם הולך ונמוג כבר לא יעשו את החשבון עם ההנהגה הישראלית. זאת תעשה כבכ ההיסטוריה והיא מגלה פחות חמלה לגבי אלה שיכלו ולא עשו..
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
