נתיחה לאחר המוות בחיות מחמד 

נתיחה לאחר המוות ברפואה וטרינרית מציבה לרופא הווטרינר מראה המשקפת את איכות הדיאגנוזה הקלינית ומהווה כלי לימודי בתחום האבחון.

 שלוש סיבות לביצוע נתיחה לאחר המוות בחיות מחמד

 השאלה הראשונה שעולה מתייחסת למוטיבציה של הרופא או בעל החיה לשלוח גופה לנתיחה. בסקר פנימי שערכנו לאחרונה על כ- 200 נתיחות במהלך השנים 2011-2010 בדקנו את הסיבות לדרישה לנתיחה.

בראש הרשימה (42%) עומדים אותם מקרים שבהם אין אבחנה חד-משמעית או הבנה של תהליך המחלה. מדובר בעיקר במקרים מסובכים שלעיתים קרובות עברו מספר רופאים, עם היסטוריה ארוכה של מתן תרופות וניסיונות אבחון שלא צלחו. בחלקם אלו מקרים של מוות פתאומי שבהם לא היה זמן לאבחון הקליני.

במקום השני (31%) נמצאו מקרים בהם עלה חשש של גורם זיהומי העלול להדביק חיות נוספות. כאן מדובר בבעלי פנסיונים, במגדלים, בגני חיות או בבעלים של יותר מחיה אחת.

במקום השלישי (27%) נמצאו אותם מקרים שבהם הסתמן, או שכבר התקיים, סכסוך בין בעלי החיה והרופא ו/או מקרים של חשד להרעלה של בעל החיים. הדוגמה הקלאסית למצב שכזה הוא בעל חיים שמת בזמן הרדמה שנעשתה לצורך הליך פשוט יחסית. במקרים רבים ממצאי הנתיחה תומכים בהסבר הגיוני ופורקים את המתיחות בין הצדדים. תורמת לכך גם העובדה שהתשובה ניתנת על ידי גורם בלתי תלוי וזו יוצרת אמון מחדש בין הבעלים לרופא הווטרינר.

משולחן הניתוחים לבית המשפט

 ישנם מקרים שבהם יש צורך בבדיקה שלאחר המוות בעקבות חוסר הסכמה בין בעלי החיה והווטרינר. כשליש מהנתיחות שאנו מבצעים ב מעבדת בקטוכם נמנות עם קטגוריה זאת. הפונה למעבדה יכול להיות הבעלים (כ 20% מהמקרים) או הווטרינר המטפל. מגוון המקרים הוא רחב ביותר והאתגר של המעבדה הוא לבצע בדיקה ולאסוף נתונים בצורה ניטרלית ועניינית על מנת להגיע לאבחון מדוייק. ישנם מקרים שמגיעים לבית משפט אך חשוב מאוד לציין שאין מתפקיד המעבדה לתמוך בצד זה או אחר. במצב שיש דרישה של הלקוח לפנות לגורם משפטי אנו מחויבים לספק את החומר התיעודי כגון דוח נתיחה, תמונות, סליידים ולעיתים גם הצהרה של פתולוג מוסמך.

 במקרה שהצד הנתבע, מבקש את החומר המתועד, הלקוח (מזמין העבודה) צריך לאשר זאת. אחת השאלות שהפתולוג יכול לענות עליה היא הערכת משך תהליך המחלה. ישנה ספרות מקצועית ענפה בתחום זה ובה מצוין מהי התקופה המינימאלית מרגע ההדבקה ועד למוות. נושא זה הוא חשוב ביותר במצבים של העברת בעלות או קניה של בעל חיים שיכול היה להיות חולה עוד בטרם עבר לבעלים החדשים. 

 במעמד הנתיחה, כאשר ברור שיש סיכוי לעימות בין בעלי החיה לווטרינר, מחובתה של המעבדה להצמד לממצאי הנתיחה ולמסור דוח לשולח המקרה. במצב כזה אנו דואגים לצלם את ממצאי הנתיחה ולהצמיד את התמונות לדוח. במקביל נבצע בדיקה היסטולוגית של יותר איברים על מנת שלא להחמיץ מידע. במקרה כזה נדגום רקמות כגון מוח או עצם גם אם הן לא קשורות ישירות עם תהליך המחלה וזאת על מנת ששום ממצא לא יאבד.

בנוסף, ישנם מקרים שבהם מבקש העבודה ידרוש הצהרה של מומחה. הצהרה זאת בדרך כלל היא מסמך משפטי לכל דבר. בנוסף לממצאי הנתיחה היא כוללת גם את ההיסטוריה של החיה, מידע מקדים אחר, פענוח המקרה ופרשנות של המומחה. הפענוח כולל לרוב אבחנה מבדלת ואת דרך שלילת כל האפשרויות עד ההגעה לאבחנה הסופית.

רשלנות רפואית או תום לב ?

 חשוב לדון גם בסוגיה של רשלנות רפואית. במקרים רבים כאשר אנו חשים שהמניע לביצוע הבדיקה הוא לתמוך בתביעה נגד הווטרינר בגין רשלנות רפואית, אנו מחדדים לבעלים את הנקודה באופן ברור מאוד. טעות של רופא וטרינר באבחון או בדרך הטיפול היא לא בהכרח רשלנות. אנו יוצאים מנקודת הנחה שהרופא פעל בתום לב לטובת החיה. גם אם נמצאו ליקויים מקצועיים במהלך הנתיחה יהיה קשה מאוד להוכיח שמדובר ברשלנות מקצועית. חשוב לנו להבהיר ללקוח שאין מתפקידנו להכריע בנושא זה. עד היום נתקלנו במקרים ספורים שבאמת ניתן היה להוכיח שמדובר ברשלנות רפואית. דוגמה לכך יכולה להיות למשל ביצוע עיקור וקשירת הגדמים בעזרת אזיקונים. מקרה כזה חורג מההיבט הרפואי-מקצועי, וגולש להתנהלות בלתי אתית, מכיוון שברור שנעשה בכוונה תחילה.

לסיכום, ביצוע נתיחות שלאחר המוות בבעלי חיים על ידי גורם מוסמך ובקיא בתחום הוא הליך חשוב שיכול לסייע גם לתהליך האיבחון והבנת המיקרה לעומק וגם מבחינה מישפטית אתית. גם באירופה וגם בארה"ב, זהו תהליך שיגרתי ואנו תקווה שכך גם יהיה גם במחוזותינו.