כותל, צנחנים, מלים ונשים גם כן / מוטי לקסמן, יום שישי, י"ח טבת, תשע"ב.
היום יום שישי, גשם יורד.
והרוח נושבת.
קר.
גם אתמול.
אבל אמש, דווקא בירושלים, לא נשבה הרוח, וגשם לא ירד.
מקרה? יד נעלמה מכוונת?
איזור הכותל המערבי.
המונים עמדו וצפו בבנים, בנכדים, בצנחנים, באירוע ההשבעה.
גם אני עמדתי במעלה מדרגות, כדי לראות משהו.
את נכדי לא הצלחתי לזהות משם, ים של כובעים על ראשים צעירים.
אבל היה מרגש, זה נכדי הבכור.
והיו דוברים אחדים, קצינים גם רבנים.
הם אמרו המון מלים, רובן סיסמאות, רובן פלקטים, רובן אמירות ש"הטקס מחייב".
שמחתי מאוד שאחד הרבנים סיים דבריו בברכה לצנחנים החדשים "יהי שלום בחילך" וגם
"וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
אהבתי ברכה זו.
אני מברך בה גם את נכדי היקר במדי הצניחה.
שניים מהדוברים הזכירו גם את הצנחנים מארץ ישראל שצנחו באירופה, בתקופת השואה.
אף אחד מהשניים, לא הזכיר, שבין הצנחנים היו גם צנחניות, ואחת חנה סנש ששירים ששוררה, שרים גם בזמננו.
גם לא את מקפלות המצנחים.
הרי זה טקס גברי.
גם קולות הזמרה שהושמעו לפני, בין ואחרי ההשבעה, היו של זמרים בלבד, ברור, לא כן?
סליחה, צריך לדייק.
כן הזכירו, אפילו פעמיים, שם של אישה.
אחת מארצות הברית, שנכחה בטקס.
אישה זו תרמה ותורמת כספים רבים למען בטחון ישראל...
ולידי עמדה משפחה, בנם היה בין הצנחנים.
ואז הוציאה האישה, תרמוס וחילקה תה חם לאישה ולילדיה.
כעבור דקות אחדות, היא פנתה אלי:"אתה רוצה תה חם?"
"כן", שמחתי, הודיתי ושתיתי תה חם ומתוק.
גם בעוגייה, מאפה ביתי, כובדתי.
אישה אחת, ככה פשוט, אנושי, חם.
לאחר תום ההשבעה, נפגשנו עם נכדי, התחבקנו, התרגשנו.
הגיע זמן השיבה הביתה.
חיכיתי לרכבת הקלה, ליד בניין עיריית הבירה (מי שעדיין לא נסע בה, זו חוויה מומלצת).
הגיע אברך ישיבה צעיר, מגבעת שחורה לראשו.
בידיו היה שטר של מאתיים שקלים; אוטומט כרטיסי הנסיעה אינו מקבל שטר כזה.
שאל אם יש מישהו יכול לפרוט, לא היה.
הגיע זוג.
פנה גם אליהם, לא הבינו, תיירים.
תרגמתי את בקשתו לאנגלית.
האישה הוציאה מתרמילה, ארנק, חיפשה, מצאה.
הושיטה לו שטרות, קיבלה ממנו שטר.
האברך והתיירת החליפו שטרות.
נגיעה בשטרות.
ליל יום שישי, כותל, צנחנים, השבעה ונשים גם כן.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
