לבחור את המרחב הנכון... 

לבחור את המרחב הנכון...
הרהורים על בחירת הסטינג למפגש טבע-תרפיה ראשון עם מטופלת
רונן ברגר - המרכז לטבע-תרפיה
מאמר שהתפרסם במקור באנגלית: ב 2007, ב - The Australian Journal of Outdoor Education (AJOE)
תרגום לעברית: שושי שמיר

תקציר
המאמר חוקר את המרכיבים שהטבע-תרפיסט לוקח בחשבון כאשר מתלבט על בחירת 'המערך הטיפולי הנכון" (setting) לקיום מפגשים טיפוליים עם לקוח חדש.
המאמר שואב ממחשבות ושיקולי המטפל לפני המפגש ומדגים באמצעותם כיצד השפעת הטבע, סיפור המטופל וסיפורו האישי נכללים בבחירתו. המטפל, כותב המאמר, משתמש בשיקולים אלה כדי להאיר מושגים חדשים ולפתח את החשיבה הטבע תרפיית. כדי למקם את הנושא בקונטקסט רחב יותר, מתחיל המאמר בסקירה תיאורטית, ממשיך בתיאור רפלקסיבי, ומסכם בשאלות ונושאים הנובעים מחקר המקרה המסוים.
מלות מפתח: טבע-תרפיה, מרחב טיפולי, רפלקסיביות, טבע

סקירה תיאורטית
גורם המרחב
באופן מסורתי, השיח הטיפולי כמעט ואינו מתייחס למרחב בו מתקיים הטיפול. נדמה, לכאורה כאילו התהליך מתרחש בוואקום/ריק (Barkan, 2002; Pendzik, 1994). בעשורים האחרונים, עם הופעתן של הפסיכולוגיה הסביבתית וגישות פוסט-מודרניות אחרות, יותר ויותר כותבים מודעים להשפעות הסביבה על מסגרת העבודה וסוג הקשר המתקיים בין המטפל והמטופל (Hall, 1976; Lecomte, Berstin ו-Dumont, 1981; Pendzik 1994). הוכחות המצביעות על כך, שהאסתטיקה של הסביבה משפיעה על אופן הבעת הרגשות (Maslow ו-Mintz 1956), כמו גם על התנהגותו החברתית של הפרט הולכות ומצטברות (Barker, 1976; Hall, 1976; Orzek, 1987; Pendzik, 1994). יחד עם זאת, רבות מהראיות הללו מתייחסות למערך טיפולי (setting) פנים חדרי, בסביבות אורבניות, שבעיקרן נבנו ועוצבו על ידי בני אדם. ככזו, הסביבה הטיפולית הקלאסית (התוך חדרית) היא בדרך כלל בשליטת המטפל, המארגן ומצייד אותה לצורך מפגשים טיפוליים עם לקוחותיו (Barkan, 2002). מצב זה, בו המטפל הוא בעליו של המקום וזה שמארגן אותו יוצר כמה הנחות בסיסיות המשפיעות על גורמים חשובים כגון המערך הטיפולי (setting), הברית הטיפולית, וכן על נושאי היררכיה, סמכות וחוזה.
הטבע הוא סביבה שונה בתכלית. זהו מרחב (יישות) חי ודינמי, שאינו בשליטת או בעלות המטפל או הלקוח. זוהו מרחב פתוח ודינאמי שהיה שם לפני שהגיעו ויישאר שם זמן רב לאחר שיעזבו (Berger, 2003;2006). רבים כתבו על ההבטים התרפויטיים של הטבע ושל הקשר לטבע (Burns, 1998; Davis, 1998,2004; Naor 1999; Ulrich, 1983; Ulrich, Dimberg ו-Driver, 1991; Totton, 2003). אבל רק מעטים ניסו להבנות את הידע שלהם ויצרושייצור מסגרת טיפולית-תיאורטית המשתמשת במערכת היחסים הזו, עם המרחב הטבעי, כמפתח מרכזי לתרפיה.
טבע-תרפיה: גישה טיפולית חדשנית המתקיימת מתוך הקשר עם הטבע
טבע-תרפיה היא גישה תרפויטית חדשנית המתקיימת בטבע. היא מרחיבה את המושג הקלאסי של המערך הטיפולי (setting) שהוא סטאטי, קבוע (קבוע ומקובע), ונמצא בשליטתו ובבעלותו של התרפיסט (Barkan, 2002; Bleger, 1967), ומתייחסת אל הסביבה הדינמית של הטבע כשותפה לעיצוב המערך הטיפולי (setting) והתהליך (Berger ו-McLoed, 2006). גישה זו מפתחת מסגרת עבודה (framework) - תיאוריה, מושגים, ושיטות עבודה המסייעים להפעלתה בסביבה החיה והפתוחה, תוך שימוש בגורמים המרפאים המצויים בסביבה זו (Berger 2005; Berger ו-McLoed, 2006) כדי לתמוך בתהליכים התרפויטיים ולפתוח אותם לממדים נוספים. הטבע-תרפיה היא גישה אינטגרטיבית המשלבת אלמנטים מתרפיה באמנות ודרמה-תרפיה, גשטלט, הגישה הנרטיבית, אקו-פסיכולוגיה, פסיכולוגיה טראנס-פרסונלית, adventure therapy , שמאניזם וטיפול גוף-נפש. בהבט החינוכי, הטבע-תרפיה משמשת גשר בין האדם לטבע, ומטפחת את אהבת הסביבה ושמירתה (Begrer & McLoed 2006, ברגר 2006). ההמשגה, הניתוח ופיתוח הגישה נבעו מתהליך מחקר-הדוקטורט של מחבר המאמר. כיום, מיושמת הטבע-תרפיה בקרב אוכלוסיות מגוונות בישראל, במערך טיפולי (setting) אישי, קבוצתי ומשפחתי, בסקטורים הפרטי, החינוכי והבריאותי. מוסדות אקדמיים אחדים בישראל מציעים הכשרה בגישה זו לבעלי תואר ראשון, וכיום היא נמצאת בפיתוח גם באירופה.

הטבע כמרחב טיפולי
במהלך התנסותי בתרפיה בטבע, הפך הנושא של מרחב העבודה - הבחירה במרחב הטבע הספציפי - משמעותי יותר ויותר. לאחר שעבדתי עם לקוחות שונים בסביבות מגוונות, בתקופות שונות בשנה ובשעות שונות ביום, התברר לי כי גורמים אלה משפיעים על כל המפגש הטיפולי, מאחר שהם מעצבים את המרחב הרגשי, המרחב הפיזי ומרחב הדימויים. וכך, עבודה ביער מוצל תיצור אווירה אחרת מאשר עבודה במדבר החם, ועבודה על חוף הים בבוקר סחוף רוח, תביא להתקדמות שונה בתהליך מאשר עבודה באותו חוף ים לאור הירח. ההתנסות בטבע-תרפיה וחקר פרטיה מבהירים כי אנשים מושפעים ממאפיינים שונים וייחודיים. נראה כי לא רק רגשותיהם ותחושותיהם מושפעים - אלא גם זכרונותיהם, דרך החשיבה שלהם והמטפורות שהם מעלים.
מעמדה קונסטרוקטיביסטית, הגורסת כי לאנשים שונים יהיו עמדות ויחסים שונים כלפי סוגים 'שונים' של טבע, למדתי כי איני יכול לנבא אילו תגובות, זיכרונות או דימויים יעלו אצל אדם אל מול נוף כלשהו. אני נזכר כמה הופתעתי לגלות איזה השפעה חזקה יש לכך על הנרטיב (הסיפור) שאנשים מביאים למפגש, ועל התפתחותו של התהליך. כשרק התחלתי להשתמש בעבודתי בטבע-תרפיה, פגשתי לקוח חדש בשדה ליד ביתי. הסתבר שמקום המפגש הכיל סיפורים מילדותו של הלקוח. רק מאוחר יותר הבנתי את החיבורים החזקים שקשרו את המרחב הזה עם הסיפורים והדינמיקה שהתגלו בתוכו. המפגש המוקדם הזה עם האימפקט של בחירת מקום אקראית, כביכול, על התהליך, גרם לי להבין את המשמעות העמוקה של מרחב העבודה, ועד כמה לבחירה מושכלת של מרחב זה יש חשיבות מכרעת בתכנון מפגשי הטבע תרפיה.

שימוש ברפלקסיה כדי להאיר את התיאוריה
Cutcliffe (2003), Reason (1998), Herts (1997) ואחרים הדגישו את חשיבות הרפלקסיה והכתיבה הרפלקסיבית, לא רק כאמצעי חיוני לחקר המעורבות של המטפל/חוקר והשפעתה על תהליך התרפיה והמחקר, אלא גם כדרך להציג תיאוריות, מסגרות עבודה ופילוסופיה, מנקודת מבט אישית ומחויבת יותר.
במאמר זה, אני חולק עם הקוראים את השאלות הרפלקסיביות שלי ביחס לבחירת מרחב העבודה. במאמר אני מרבה להתייחס למושג "הקשר המשולש: לקוח-מטפל-טבע (ברגר ומקלאוד 2006, ולגישת הנרטיב של White ו-Epston (Freedman ו-Combs, 1996; White ו-Epston, 1990).
כמורה ומדריך בגישת הטבע-תרפיה, וככותב המאמר עניני העיקרי הוא, להעלות את המודעות למורכבות הבחירה ההתחלתית של המערך הטיפולי (setting), ולהכרה שבחירה זו עשויה להשפיע על חלק ניכר מהמתרחש בתהליך. לכן מסתיים המאמר בשלב בו מגיע הלקוח, ומותיר את הקוראים עם הסאבטקסט שלי בלבד: רפלקסיות, שאלות ומחשבות. חקר המקרה המלא יפורסם מאוחר יותר.
שיחת טלפון מלקוחה
אני מניח שכאשר רות התקשרה לבקש טיפול, היא ידעה שאסכים. היא שמעה על הטבע-תרפיה והכירה אותי באופן שטחי. לכן, כנראה, לא הופתעה כששאלתי אותה בסיום שיחת הטלפון הראשונה, היכן תרצה שנקיים את המפגש הראשון: בקליניקה, בביתה, או אולי בכניסה לשמורת הטבע הסמוכה לביתה - מקום בו קרוב לוודאי יתקיים חלק הארי של התהליך. מאחר שבחרה בשמורת הטבע, שאלתי אם מתאים לה להיפגש על השביל לבית הקברות, שהוא ציון דרך ברור, כדי שלא נאבד זה את זה בחורש. שקט השתרר בקו והיא ענתה: "כן, מתאים לי להתחיל בבית הקברות. אתה יודע, בשבילי זה לא רק ציון דרך - בעלי קבור שם."
בין הווירטואלי לפיזי, מטפל ולקוח, אדם וטבע: מחשבות על בחירת המערך הטיפולי setting))
נותרו שבועיים עד קיום המפגש, כך שהיה לי זמן להרהר במשמעות ובסמליות שיחתנו הטלפונית, ובדרך בה המערך הטיפולי (setting) הספציפי עשוי להשפיע על התהליך. כטבע-תרפיסט אני מתייחס אל הסביבה הטבעית כשותפה בעיצוב המערך הטיפולי (setting), ולפיכך, גם כשותפה לעיצוב התהליך (Berger, 2005; Berger ו-McLoed, 2006). אבל על אף הגמישות הזאת, מעולם לא עבדתי קודם לכן בבית קברות...
אני מאמין שלמערך הטיפולי (setting) יש השפעה מכרעת על התהליך, וכאשר מדובר בטבע-תרפיה על אחת כמה וכמה. לכן הקדשתי מחשבה לבחירות שלי ביחס ללקוחה, ושקלתי איך ליצור אווירה שתתמוך בתהליך. בנוסף על כך, מאחר שבשלוש השנים קודם לטיפול הזה עבדתי רק עם קבוצות, לא הייתי בטוח ביכולתי בעבודה פרטנית, אחד על אחד. חשתי שעיקר תשומת הלב שלי מופנה לדרך בה אבנה ואתחזק (אשמר) את המרחב הטיפולי, ולשאלות איך ישפיע הדבר על מעמדי כמטפל; על יחסי הלקוחה לטבע ואלי; על הברית הטיפולית; ועל התהליך. כשהעמדתי את הניסיון שלי בעבודה קבוצתית אל מול הספקות שנקרו בי באותה העת, הבחנתי כי למדתי לבנות את המרחב הטיפולי בשותפות, שכללה את משתתפי הקבוצה ואת הטבע. נראה כי המטריצה הזו איפשרה לי את החופש לשנות את המיקום וההתמקמות הפנימית (או החיצונית) שלי בתוך המרחב הטיפולי, מבלי לסכן מרחב זה. ניתן לומר בהכללה, כי ברמה קונקרטית עבדתי בו-זמנית עם שני המעגלים: מעגל הטבע שבניתי עבור או עם הקבוצה, תוך שימוש באלמנטים מסביבת הטבע, והמעגל האנושי שיצרו חברי הקבוצה במקביל למעגל הטבע, על ידי בניית מעגל אבנים או עמידה בתוכו. האופי הפיזי של שני המעגלים סייע להבחין בין "מרחב החולין" ובין המרחב הטיפולי שנמצא בתוכו. מרגע שנקבע המרחב הטיפולי (הידוע גם בהקשר של "מקום" כמרחב המקודש) התקיים דיאלוג עדין בין המעגלים: עבר, הווה ועתיד, גוף ונפש, היחיד והקבוצה, אדם וטבע - מעגל שבמקום אחר כיניתי (Berger, 2007).
אם לחזור לפחדי לקראת המפגש המתקרב עם רות, כלל לא הייתי בטוח שהתיאוריה הזאת תתאים לעבודה הפרטנית הנוכחית. כמי שמחזיק באופן בלעדי את המרחב עבור הלקוחה, איך אוכל לשנות את המיקום שלי, ואיך אוכל לכלול את הטבע במרחב? ידעתי שחלק ממה שאני מבקש להזכיר ללקוחות, ולעיתים ללמד אותם הוא, יכולתם לעבוד עם הטבע בלי צורך במשוב תמידי, דיאלוג או הכלה מהמטפל או מחברי הקבוצה האחרים. הייתי מודע, בו זמנית לחשיבות תפקידו ונוכחותו של המטפל, לא רק כעד או מכל, אלא גם כאדם שאיתו יוצרים יחסים משמעותיים. חשבתי גם על התפקיד הפעיל של המטפל (וחברי הקבוצה) בהצעה של התערבויות לא מילוליות (יצירתיות, פיזיות) עם הטבע, וכמתווך בין הלקוח ובין הטבע, ובין המרחב הטיפולי ומרחב החולין.
חשבתי על כל הנושאים האלה, ניסיתי לא להיות מוצף, ותהיתי איזה מערך טיפולי (setting) לבנות למפגש המתקרב, כזה שיספק מרחב בטוח לא רק לרות, אלא גם לי כמטפל. האם ליצור אזור ביניים (במרחב ובזמן) בין החנייה לבית הקברות, כדי להכיר את הלקוחה החדשה שלי ולכונן ברית טיפולית בסיסית, לפני שניכנס לבית הקברות ולסיפורים שהוא צופן בחובו - או לקפוץ ישר פנימה?
בחירות
אף על פי שקבענו להיפגש ב-8.30, הגעתי ב-7.30. רציתי זמן לעצמי, להתחבר לגופי ולטבע סביבי, ולעבור מחשיבה על המרחב שרות ואני צריכים, ליצירת המרחב הזה בפועל. היה יום בהיר אחרי כמה ימי גשם. האדמה הייתה עדיין רטובה, ומכוסה בעשב רענן ובפרחי כרכום צעירים וסגולים. בצדו האחר של הערוץ פרות לחכו ירק ומעליהן חג נשר.
איזה דימויים תעורר התמונה הזאת?
לאחר הליכה קצרה החלטתי לפרוש את המחצלת שהבאתי עמי במצפה טבעי המשקיף אל הערוץ. המצפה ממוקם בין החניה לבית הקברות, כשתי דקות הליכה משם. הוא מוקף עצי אלון ואלה ששימשו גבול טבעי ומסתור משביל הגישה, ויצרו מיכל למפגש. המצפה נמצא מעל מערות קבורה עתיקות אחדות, שהוסוו היטב על ידי האלונים. תהיתי אם רות תבחין במערות, ואם כן, איך (אם בכלל) הן ישפיעו על הסיפורים שיסופרו במהלך המפגש. בעקבות הסכמתה של רות לפגוש אותי בבית הקברות נהייתי מודע לריבוי קולות-השיח שהכיל הנוף הזה, ולאופן בו נוכחותם עשויה להשפיע על המפגש. בקונטקסט הזה חשבתי על דרכי התערבות אפשריות: הפרות המלחכות והנשר הדואה בחיפוש אחר פגרים, מערות הקבורה, ובית העלמין המוקף בשיחים ירוקי עד ובעצי אלון. מה מסמלים האלמנטים האלה ביחס לסיפורה של רות? מה יגלו הנוף ופרטיו האלה, ומה יסתירו? האם ובאיזה אופן הידע שלי על סימבוליזם יטה את הטיפול ויכתיב אותו עוד לפני שזה התחיל?
לא הייתי בטוח גם אם לפתוח את המחצלת ולהחליט על המקום הספציפי שבו אניח אותה, ולא לגבי השטח ה"נכון" שעליה לתפוס על האדמה. הייתי מודע לכך שבחירה זו תשפיע על המרחק הפיזי בינינו, ותכריע גם את גורלם של ניצני הכרכום הצעירים, שיימחצו תחת כובד משקלנו. ידעתי שרות הייתה בשנת הלימודים הראשונה של פסיכולוגיה קלינית, וכי שקלה ללמוד טבע-תרפיה, ותהיתי אם כדאי לפתוח את כל השאלות האלה איתה, ובכך לאפשר לה בחירה ושליטה. יתכן ושיתוף זה יסביר לה גם משהו על "טבע תרפיה", הבנה שתוכל (אולי) לעזור בהמשך התהליך. תהיתי עד כמה ובאיזה אופן להעביר לה (חלק) אחריות לבחירת מערך העבודה (setting) ובניית המרחב הטיפולי לו היא זקוקה. נזכרתי בניסיוני שלי כלקוח, ובחרדה שחשתי לפני המפגש הראשון עם מטפל חדש, והחלטתי לא להציף את רות בשאלות, אלא לבחור ת הבחירות הללו עבור שנינו. פרשתי את המחצלת למלוא רוחבה והתיישבתי.

כשספקולציה פוגשת במציאות
בשעה 8.26 שמעתי מכונית עוצרת בחניה. זו הייתה רות. הלכתי לקראתה והיא הלכה לקראתי. כשירדנו יחד בשביל, עצרתי ליד האתר הנבחר, הראיתי אותו לרות ושאלתי אם נוכל להתחיל כאן. היא הביטה בי מופתעת ושאלה: "אנחנו לא הולכים לבית הקברות?"...

דיון ומסקנות
המאמר מציג שאלות ומחשבות על נושא הטבע כמערך טיפולי (setting), וספציפית, על בחירת מרחב עבודה לטבע-תרפיה. המחבר מדגים בקולו האישי מושגים רלבנטיים מתיאורטית הטבע-תרפיה, בתקווה שיישמעו מתוך הסיפור הרפלקסיבי. בעזרת הסיפור מבקש המאמר גם להרחיב את הדיאלוג ולחקור לא רק את הבחירה המקדימה של מרחב העבודה, אלא גם את ארגון המרחב הזה והעבודה בתוכו. טבע-תרפיה היא מסגרת עבודה חדשה מאוד. תקוותי היא שככל שיותר משתתפים יפתחו ויפיצו את דרכם שלהם להכליל את הטבע בעבודתם, יוצע מגוון רחב יותר של דוגמאות וחקרי מקרה, ויפותחו ויוצגו מסגרות עבודה תיאורטיות מפורטות ומלאות יותר.
References
Barkan, A. (2002). Different faces of the setting. Sihot - Dialogue, The Israel Journal of Psychotherapy, 17 (1), 39-46.
Bleger, J. (1967). Psycho-analysis of the psychoanalytic frame. International Journal of Psychoanalysis, 48, 511-519.
Berger, R. (2003). In the footsteps of nature. Horizons, 22, 27-32.
Berger, R., & McLoed, J. (2006). Incorporating nature into therapy: A framework for practice. The Journal of Systemic Therapies, 25 (2), 80-94.
Berger, R. (2007). Nature Therapy - Developing an innovative therapeutic framework for practice. PhD thesis. University of Abertay, Dundee.
Beringer, A., & and Martin, P. (2003). On adventure therapy and the natural worlds: Respecting nature?s healing. Journal of Adventure Education and Outdoor Learning, 3 (1), 29-40.
Burns, G.A. (1998). Nature-guided therapy: Brief intervention strategies for health and well-being. London: Taylor and Francis.
Cutcliffe, J.R. (2003). Reconsidering reflexivity: Introducing the case for intellectual entrepreneurship. Qualitative Health Research,13(1), 136-148.
Davis, J. (1998). The transpersonal dimensions of eco-psychology: Nature, non-duality, and spiritual practice. The Humanistic Psychologist, 26 (1-3), 60-100.
Davis, J. (2004). Psychological benefits of nature experiences: An outline of research and theory. Nuropa University and School of Lost Borders (available at: http://www.johnvdavis.com/ep/benefits.htm).
Freedman, J., & Combs, G. (1996). Narrative therapy: The social construction of preferred realities. New York: W.W. Norton.
Hall, E. (1976). The anthropology of space: an organizing model. In H. Proshansky, W. Itteison, & L. Rivlin (Eds.), Environmental psychology (Need page numbers of chapter here). New York: Rinehart & Winston.
Hertz, R. (Ed.) (1997). Reflexivity and voice. Thousand Oaks, CA: Sage.
Lecomte, C., Berstin, B., & Dumont, F. (1981). Counseling interactions as a function of spatial-environment conditions. Journal of Counseling Psychology, 28, 536-529.
Maslow, A., & Mintz, L. (1956). Effects of aesthetic surroundings. The Journal of Psychology, 41, 247-254.
Naor, D. (1999). A journey in nature in the footsteps of our soul. Master?s thesis, Lesley College. Israel
Orzek, A. (1987). Innovations in ecological psychology. Conversations with Roger and Louise Barker. Journal of Counseling and Environments, 65, 233-237.
Pendzik, S. (1994). The theatre stage and the sacred space. The Arts in
Psychotherapy, 21, 25-29.
Ulrich, R. S. (1983). Aesthetic and affective response to natural environment. In I. Altman & J. F. Wohlwill (Eds.), Human behavior and the environment: Advances in therapy and research, (pp. 85-125). New York: Plenum.
Ulrich, R. S., Dimberg, U., & Driver, B. L. (1991). Psycho-physiological indications of leisure benefits. In B.L. Driver, P.J. Brown & G.L. Peterson (Eds.), Benefits of leisure (pp. 73-89). State College, PA: Venture.
Roszak, T. (2001). The voice of the earth. Grand Rapids: Phanes Press.
Totton, N. (2003). The ecological self: Introducing eco-psychology. Counseling and Psychotherapy Journal, 14, 14-17.
White, M., & Epston, D. (1990). Narrative means to therapeutic ends. New York: W.W. Norton.