מצד שני, אני גם בן אדם מתנגד. יש לי יכולת להתווכח על כל דבר המושמע לאוזניי. פעם חשבתי שזו התמרדות. שאני מתנגדת ככה לכל דבר. אולי אפילו עקשנות כי התווכחתי על דברים שאני מאמינה בהם. אבל, זה לא ענין של להתמרד בפני אחרים או בפני כפייה עליי כי בעיניי, גם אם אדם אומר לי את הדברים הכי לא היגיוניים, הכי מטורפים, הוא אומר לי את האמת שלו.
כל אחד רואה את האמת שלו. כל אחד חי לפי אמות המידה שלו. לחלקנו יש מין המשותף אך גם בחלק המשותף יש יוצא מן הכלל ולו בדבר אחד הגורם לכל אדם להיות יחודי. כאדם מושפע / מתמרד חשבתי שאני מציבה גבולות לאחרים. יודעת מה נכון ומה לא. מאמינה בצדקתי וכמובן, היו לי אידיאלים גבוהים ומוסריים מאד להישען עליהם. אך, לאט לאט גיליתי שאני לא היחידה "ב-סדר". יש עוד אנשים ב-סדר ואפילו יותר ממני. גיליתי גם שיש אנשים כמו למשל מנהיגים, שמובילים אחריהם רבים וטובים כי הם האמינו באמת ובתמים בחלומם על אף שעם השנים חלומם התגלה כטעות. לאט לאט איבדתי את האמון במערכת השיפוט שלי וגם של סובביי. לא בגלל שהם או אני לא היינו אמינים ומאמינים כי יכלתי לראות את הכוונה הטובה, אלא בגלל שהבנתי שמערכת השיפוט שלנו כפרטים וכחברה, לא נכונה ובגלל שהיא משתנה היא גם יכולה להיות מאד מסוכנת.
אנו יוצרים גדרות. גדרות הנובעות מהגדרות. זו ברירת המחדל שלנו וכך אנו מזדהים ומזהים. זו מערכת הזיהוי הטבעית שלנו. נשענת על 5 החושים. חינוך. דת. מדינה. תרבות. קולטים ומיישמים. צייתנים. או כפי שאריך פרום טען ואני גם חושבת כך, יש מגמה לאחידות במקום ליחודיות. בכל מבט מסביב אפשר לראות כיצד האדם שואף לנוחות עד שכל זעזוע הכי קטן גורם לרעידת אדמה. אין מקום לשינויים מלבד לאלו שהאדם עצמו מתכנן למען הנוחות. באותה מידה, אין מקום לחריג ולשונה. האחידות לא מאפשרת מקום לשונה. וכשאדם צריך להלחם על הזהות שלו הוא נמצא במקום מאד נמוך מבחינה רגשית וכמובן חברתית.
השאיפה לנוחות ואחידות גרמה לנו לשכוח את הסובלנות האנושית. החמלה. הרוך והעדנה. המגע האנושי שהמוח שלנו זקוק לו לשם התפתחות נכונה. זהו צורך הקיים בנו. והסיבה שהוא מוסט הצידה היא לא סיבה טובה. לדעתי, לא צריכה להיות סיבה בכלל אך גם אם יש אחת, היא לא נכונה. אנחנו תוהים מדוע אנו דור מדבר ולא עושה מעשה, מה אנו מקנים לילדינו, איך אנו שותפים ביצירת העולם הזה ומה האחריות שלנו במתחולל סביבנו ועדיין... עוד אין מניע מספיק חזק שיגרום לנו כחברה להזיז את התחת. להפר את הנוחות. לזעזע את האחידות. לרסק את הגדרות החוצצות בינינו.
האבסורד הוא, שאנשים שעושים את מה שצריך ומקריבים למען האחידות הזו חיים, גוף, נשמה למען אחרים מסיבות אישיות או מדיניות, יוצאים לבסוף מופסדים כל כך שזה כואב וגורם לבאים אחריהם להסתגר. לא לתת. ולמה שיתנו? זה לא משתלם בטווח הארוך להיות ב-סדר. מצד שני, כאשר זה נוגע בנו באופן אישי, כשמכירים מעט או כשזה קורה לנו, אנו מגיבים אחרת. פתאום מגלים הבנה. פתאום יש סובלנות. פתאום רואים את הקשר. פתאום שמים לב בדרך אחרת לאותו דבר שקודם לא הזיז לנו בכלל. אך האחידות הזו היא נקודתית ונובעת מכפיית המצב עלינו.
אז במבט מרחוק, אנחנו מביאים את זה על עצמנו. על ידי יצירת גדרות באופן אוטומטי אנו מוציאים את המיעוטים השונים מעבר לגדר וכתוצאה מכך יוצרים חיץ וניסיון למלא אחר השאיפה לאחידות מושלמת. אפילו בתכנון הילודה. השליטה כל כך חשובה לנו שאנו מאבדים את האנושיות למען הנוחות והאחידות. אנו יוצרים ימים מיוחדים לכל נושא, מתייחסים אליו ואז עוברים לדבר החם הבא. טוב שיש תזכורת. אבל, יש אנשים שזו המציאות שלהם. הם הולכים לישון, קמים וחיים עם הכאב.
כאדם* משפיע אני יודעת שהפתרון הוא לא לשנות את העולם אלא להכיל את השונה.
איזה שונות אתם הכרתם היום? איזה עולם נפתח בפניכם? מה הזיז את נימי לבבכם בגלל ובזכות שזה היה חדש עבורכם? איך יצרתם היום איחוד בין השונה למוכר? איך הגעתם היום להורדת רמת הפחד מהלא ידוע, הצורך בשליטה ולקחתם אויר מלווה בחיוך בהוקרה על היחודיות שלכם והכרה ביחודיות של האחר?
*יש נורמה אדם=גבר, שאליה משווים ולפיה מודדים באופן אוטומטי שאינה מקובלת עליי.
אני מכנה את עצמי אדם כישות נייטרלית מנשיות/גבריות או ממדדים אחרים. ללא גדרות, אני הנני.
אביה הבר, מדריכה לפיתוח המודעות העצמית - לחיות של(ו)ם באמצעות יש מעין.
