הרוח 

מכל העצמים האוויריים, הרוח היא זאת שמספקת את דימויי האוויר הסוער הדינאמיים והבלתי יציבים ביותר, את עולם הסערות. הרוח יוצרת דימויים מצטברים ברורים ביותר מבחינה פסיכולוגית.

נראה כי הריק העצום, הנעור לפתע לפעולה, הופך לדימוי ברור במיוחד של זעם קוסמי. הרוח הזועמת היא סמל לכעס טהור, כעס ללא מטרה או אמתלה.

קול רוחות הזעם יוצר ממש מפלצות אוויריות. אפשר לשמען מייללות. בשרעף הסערה, אין זאת העין היוצרת את הדימויים, אלא דווקא האוזן הנחרדת. זאת אינה היללה שמגיעה מגרונה של החיה, אלא יללה הנובעת מהסערה. העוצמה שיצרה אותן היא צעקת הכעס.

באמצעות האוויר הסוער, אנו מסוגלים להבין חרון בסיסי, שהוא לחלוטין תנועה ומאומה מלבד תנועה. מחוויה אישית של סערות אנו למדים כמה זועם וחסר תועלת הוא הרצון. הרוח, בהפרזתה, הינה כעס הנמצא בכל מקום ובשום מקום, הנולד ונולד מחדש מתוך עצמו, המתעוות ומסתובב.

אם עוקבים אחר חולמי תורות היקום הגדולים ביצירות דימיונם, מגלים תכופות מתן תוקף אומץ לכעס. הכעס תוקף את העבודה שיש לעשותה.

כאילו בדרך התגרות, העולם נוצר באמצעות כעס. הכעס מניח את היסודות לישות הדינאמית. כעס הוא הפעולה שבאמצעותה הישות מתחילה.

הדבר הראשון הנוצר באמצעות כעס יצירתי זה הוא הסופה. התנועה יוצרת ישות; אויר סופה מתערבל יוצר את הכוכבים. הצעקה יוצרת דימויים; דיבור, ומחשבה.

ככל שתהיה הפעולה שקולה וככל שהיא מבטיחה להיות ערמומית, עדיין היא חייבת ראשית לחצות סף קטן של כעס. כעס הינו החומצה שבלעדיה שום רושם אינו נחרט על ישותנו. הוא יוצר רושם פעיל.

עבור חולמים רבים, ארבעת כיווני המצפן הם בראש ובראשונה המחוזות השייכים לארבעת הרוחות הגדולות. במובנים רבים, ארבע רוחות גדולות אלה הן ארבעת היסודות. הן מפיקות את הדיאלקטיקה הכפולה של חום וקור, יובש ולחות.

לנשמה המתחדשת של העולם יש עצמיות עמוקה. משב הרוח העז הוא פיראי וטהור. הוא מת ונולד מחדש. ברוח נושמת נשמה בתולית שלא הושחתה בכל דבר ארצי. החיים הם כה גדולים שאפילו לחורף יש עתיד.

תרגילי נשימה מקבלים משמעות מוסרית בדתות אלטרנטיביות. הם טקסים אמיתיים המציבים את האדם בקשר עם היקום. הרוח עבור העולם, והנשימה עבור האדם מפגינים את התפשטות הדברים האינסופיים.

כשהאש חודלת, היא חודלת ברוח. כשהשמש שוקעת, היא שוקעת ברוח. כשהירח נעלם, הוא נעלם ברוח. כך הרוח מכלה את הכול.