מסעות (ז) בריחה 

הירידה במורד הגיבעה הופכת לריצה כשהאישה הסינית אוחזת בידי כל הזמן, זה נראה כאילו היא שומרת שלא אברח, חולפת בי מחשבה. הגענו לבית קטן שמזכיר לי יותר מין מקדש, הוכנסתי לתוך חדר קטן, והאישה מביאה לי מגש ועליו מאכל ומשקה, היא ממשיכה בדיבורה, נראה לי שהיא מדברת ללא הפסקה והיא מצביעה על מצע שינה בפינת החדר, אני מהנהנת בראשי ויושבת על המצע. סוף סוף היא יוצאת ואני יודעת שעלי לצאת מן המקום הזה מהר, אינני שייכת לכאן, אולי הגעתי לכאן בכלל בטעות אבל טעויות אפשר לתקן ואני יוצאת מכאן. יש לי הרגשה מאוד ברורה שהאישה יושבת בחוץ ליד הדלת ושומרת שלא אברח ואני מחפשת איזה שהוא פתח לעבור דרכו, כן, אני מבחינה בדלת קטנה, מן פתח מכוסה בלוח עץ, לפי גודלו אוכל להידחק ולעבור דרכו. אני מנסה למשוך את הלוח ולדחוף ולהזיז וזה לא כל כך פשוט כי אין בלוח כל ידית לאחיזה אך לבסוף אני מגלה שעלי פשוט להחליק את הלוח מעלה על מין מסילה ואני נדחקת פנימה, מעבירה רגל ועוד רגל ואחר כך את שאר איבריי. אינני מבוהלת או מפוחדת פשוט יודעת שעלי להמשיך, אין זמן לעצור ולחשוב מה המקום ולמה אני כאן ואולי עלי להמתין ולראות מה יקרה בהמשך, לא, אני מתקדמת ומחליקה אל הצד השני.
כאן הכל חשוך, לילה, כשאני ממששת בכפות ידי את המשטח עליו נחתתי אני חשה משהו מוכר, חלוקי נחל, הכיכר, מתבוננת סביב האם זו אותה הכיכר או אולי אחרת - נראה לי שזו אותה הכיכר, אני מזהה את הדלתות, זו עם ריקועי הנחושת וזו עם הדפס עלי השלכת והדלת הלבנה המבהיקה. מישהו מושיט לי יד ועוזר לי לקום. האיש שהושיט לי יד אחיזתו איתנה, הוא לבוש שחורים וראשו עטוף בצעיף שחור, אינני רואה את פניו, רק את עיניו ואינני יודעת האם זה גבר או אישה, האם זה משנה - חושבת לעצמי...