לפרוץ מעגל סגור 

לפרוץ מעגל סגור

אתם מכירים את זה, שיש דברים והליכים בחיים שהם כמו "הביצה והתרנגולת"? שאי אפשר לדעת מה קדם למה, שלא בדיוק יודעים איך יוצאים ממעגל סגור כזה? ואיך בכלל נכנסנו אליו?
כמו בכל דבר שקיים זמן רב, שחדלים לראותו מרוב שהוא שם, שמים לב רק בראייה רחבה יותר, לרוב פתאום בשל משהו שאמרו לך מאה פעמים קודם, אבל משום בפעם הזו נפל לך האסימון. ומדובר למעשה על דברים בכל תחומי החיים.

למשל:

כשמסתיימת אהבה גדולה לא קל לנו לצאת ממעגל של הרגלים, ציפיות, ודפוסי חשיבה שהיו קיימים, עובר די הרבה זמן עד שאנו בכלל מזהים את המעגל הסגור אליו נכנסנו.

כשאתה נותן אמון מלא במישהו והוא תוקע לך סכין בגב.

כשנפטר בעל חיים אהוב שגר אתנו תקופת חיים, כמה פעמים שמעתם: "בחיים לא אקח עוד כלב/כלב אחר"? (מה זה אם לא אי רצון להיכנס שוב למעגל שסופו שוב אובדן, וצער, כשבעצם זה אתה הרי מכניס את עצמך למעגל סגור אחר, כשאתה מונע מעצמך הנאה ואהבה)

הפעם האירה את עיני חברה, אישה שיש לי המון סימפטיה אליה שאמרה לי משהו כמו: "אבל בלי תיאורים ותמונות קשות, אני לא יכולה עם זה", "אוי למה הראית לי את זה?", "אל תראי לי דברים כאלה" וכדומה... כמה פעמים אנחנו שומעים דברים כאלה?

האמת שאני די רגילה ומבינה תגובות מסוג זה. גם אני הגבתי בדומה, והייתי במקום הזה. אך הפעם הזו, לשם שינוי - תגובת החברה גרמה לי "לזקוף אוזניים", כאילו "גיליתי את אמריקה", ואמרתי לעצמי שזה לא לעניין, כי זה בדיוק ממשיך הליך אחר, נוסף של מעגל סגור.

לא כועסת - חלילה, אין מה, כאמור חייתי וכאבתי זאת. מצד שני, אם כך אנשים מרגישים ומגיבים, איך רוצים לפתור את הבעיות עליהן מדובר? לשנות את המצבים הללו? לעזור שלא יקרו יותר?

דברים נוראים, לא ראויים, לכלוך - מטבעם להתגבר ולהתעצם ככל ש"קוברים" אותם עמוק, או מנסים להתעלם מהם.

במקרה זה מדובר בפעילות למען בעלי חיים, כלומר, מעבר ל"פוצי קוצי" או העברה טכנית הלאה של בקשות אימוץ ומציאת בתים חמים. פעילות של פניות לרשויות ואישי ציבור, השתתפות ותכנון אירועים, ואלף ואחת דברים אחרים. בכל פעולה ורצון לעזרה יש צורך הרי אם רוצים להיות בעניינים גם להתמודד עם תיאורים, מידע, ותמונות של מקרים לא קלים, הרי אי אפשר ללא זה.

איך תעזור שדברים לא יקרו שנית אם אינך יודע בדיוק מה הם ואיך הם קרו? אפשר להגיע להפגנה, או להגיב לעיתונות, ולאישי ציבור כשאינך יודע את הפרטים המדויקים והשלכות המקרה בשלו אתה פונה?

מעבר לאלה, עקרונית, הרי באופן כללי הרצון שלא להתמודד עם מידע ותמונות קשים גורם שוב לדברים להיות במעגל סגור ללא מוצא, כי כשאתה דוחה דברים אלה ממך, באופן טבעי גם אינך פועל למניעתם. אך איך ישתנו?

מי יעזור לבעלי החיים מלבד האוהבים אותם ושאכפת להם מהם? אם גם אלה יגיבו כך, איך אפשר לצאת מהמעגל הסגור הזה של האלימות כלפי בעלי החיים?

שלא תהיינה אשליות, לא הרבה אנשים מוכנים לפעול ולהתמודד גם עם הדברים הפחות נעימים והמראות והמידע הקשה, העמותות על בסיס התנדבותי זקוקות נואשות לפעילים ומתנדבים, זה רחוק מלהספיק.

לפני שנים רבות בתחילת פעילותי הגבתי בדומה, ואין לי ספק בקושי. הכרחתי את עצמי לא לראות כי המראות הקשים ניטרלו אותי באיזה מקום, הגבתי קשה מדי, מה שקרה שאח"כ זה לא נתן לי מנוח, כי עקב חוסר המידע הדרוש לא עשיתי בעניינו דבר.
אז בהמשך אילצתי את עצמי לקרוא ולראות, כי כדי לעזור צריך ללמוד להתמודד עם הדברים.
החלטתי שאם לא אישן כמה לילות עדיף שכבר אעשה משהו מאשר לא אישן בשל ייסורי מצפון שאינני עושה דבר.
הגיוני לא? לפחות אעשה מה שיכולתי בין אם עזרתי ספציפית למשהו או לא.

אני זוכרת שאחרי כל פעם כזו לא הייתי רגועה, ולא מסוגלת לפעמים להירדם, ובהתקף תסכול וחיבה מחבקת במרץ רב מהרגיל את בעל החיים שהיה אז גר אתי, עד שנמאס לו.
היו פעמים שכלבי הראשון עליו השלום ברח מהחיבוקים שלי...
אתם מבינים, זה היה כלב שהתמזל לו, כיון שהגיע אלי כגור, לא ידע מחסור מהו, אז כשהיה לו מספיק היה תופס ת'רגליים והולך.
כלביי הנוכחיים, לולי וזואי כפרע עליהם, אומצו בוגרים, ואחרי הזנחה ופגיעות, תמיד מוכנים לקבל עוד ועוד אהבה לעולם לא יגידו לא.

אח"כ "השתכללתי", מבלי לשים לב פיתחתי לעצמי שיטה כדי להיות קצת יעילה במאבק למען בעלי חיים. הייתי מאמנת את העיניים והראש לדלג על תיאורים ומראות קשים מדי, לקלוט את המידע הדרוש מבלי לראות את "הזוועות".
משהו בדומה למה שאני היום עושה עם פרסומות קופצות מהבהבות.
זה לא קל, אבל אם לומדים ומתאמנים, תאמינו לי שמגיעים לתוצאות טובות מאד, וזה מאד עוזר.

אז כשאני מקבלת תגובות של "בבקשה בלי תמונות זוועה" או "אני לא יכולה עם זה קשה לי", אני מתוסכלת ורוצה לומר, לבקש:
אבל איך אתם רוצים לעזור אם אינכם יכולים להתמודד עם מראות ותיאורים?
הרי הם עברו ועוברים זאת. ומי יעזור להם מלבדכם?

אבל אני לא אומרת כלום.
מה אומר? אי אפשר לאלץ זה צריך לבוא מהלב, לא?!

אם כואב ורוצים לעזור, כדאי ללמוד איך לעשות זאת, אם לא כך, כל אחד בדרכו.

כתבתי בתקווה שכמה שיותר יראו זאת, שיעבירו את המסר לחברים, לאוהבי בעלי חיים, למי שחושבים שזה יהיה לתועלת, כדי שיחשבו ברצינות.
אולי אז יראו את הדרך ללא מוצא, המעגל הסגור, שאחד מהם, הוא זה שבעלי החיים פעמים רבות מצויים בו.

אם לא רוצים לראות ולשמוע על הדברים הפחות נעימים, הקשים איך דברים אלה יפסקו וישתנו? איך אפשר לעזור לזה שזה לא יקרה? מי יזיז את הגלגלים? סבא שלי?

אני ואתה וכולם יודעים שחייבים וצריך לעצור ולהפסיק זאת, ואי אפשר מבלי להראות ולדווח באמת על מה שקורה לא?

ואתם יודעים מה? בהחלט ולא רק למען בעלי החיים, למען החברה, להפסקת האלימות.
הקשר בין הדברים אינו סוד ודבר גלוי וידוע: אלימות כלפי חסרי ישע מכולם, בעלי החיים, כשאינה מטופלת ונעצרת בכל חומרת הדין, ממשיכה כביטוי לדפוס התנהגות אלים ושגוי ופוגעת באנשים. בסוף גם זה חוזר כמו תמיד – אלינו, לסף ביתנו.

זה לא קל, אבל אין ניסים בעולם, וכל אחד שאכפת לו ילמד בדרכו. עליו לרצות מספיק כדי להתגבר על דברים ולעזור, לקחת חלק בפעילות.
במשך הזמן לומדים לא "להכניס את הזוועה פנימה", לעשות מה שיכולים, מבלי ממש להתבונן בזוועות עצמן.
בדיוק כמו הפרסומות המטרידות שקופצות מול העיניים כל הזמן - ללמוד להתעלם ממה שרוצים ומפריע, ועדיין לראות מה שצריך ואתה רוצה.

כדאי ללמוד לזהות את המעגלים הסגורים שלנו, איך לצאת מהם, ואולי גם איך לא להיכנס אליהם.
זה יכול לעזור במקרה זה לגבי בעלי החיים, למי שרוצה להירתם למאבק למענם, אך בהחלט לא רק, יש בזה תועלת כללית והשלכות כאמור לכל בן אדם עצמו.

עלה במקור כולל לינקים תמונות וודיאו בבלוג שלי כאן
[לקישור]