כל אחד ואחד צריך לחוות על בשרו את ענייני חג החנוכה, זה לא צריך להשאר בגדר של הסטוריה בלבד. הסטוריה לא מעניינת אותנו. מה שמעניין אותנו זה שכל אחד ואחד מאיתנו צריך להגיע למצב של תיקון עצמי, באופן שיהיה ראוי ומוכשר לקבל אור פני מלך חיים. תאטרון מורכב משני חלקים - משחקנים ומאלה שצופים בשחקנים. כך גם בחיינו, יש אנשים שחושבים שהאנשים הגדולים שהיו בעבר - התנאים, האמוראים, הצדיקים, הם השחקנים שעל הבמה, וכל שאר האנשים רק צופים בהם. אותם אנשים התרגלו להסתכל על הבמה כאילו שהעסק לא נוגע אליהם, הם רק מסתכלים כיצד משחקים השחקנים. אבל השאלה היא - האם אתה רוצה לעזוב את העולם הזה בתור צופה בלבד, או שאתה גם רוצה להיות על הבמה. אם מספיק לך להסתכל על הבמה באלה שהיו פעם עובדי ה' ודבוקים בה', ואתה רק צופה בהם אז אשריך וטוב לך, אין לנו עסק איתך. אבל אותנו לא חינכו כך. אותנו חינכו שהתביעה היא מכל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו צריכים להיות אלו שנמצאים על הבמה. פירושו של דבר - אנחנו צריכים להגיע לדביקות ה'. לנו אסור לעשות את הדרך הזאת של השבעים שנה בעולם הזה ולצאת החוצה כמו שנכנסנו, כמו שכתוב "בגפו יבוא ובגפו יצא", נכנסת ערום ויצאת ערום, אסור שזה יקרה. אנשים התרגלו להיות צופים, אבל לא צריכים להיות צופים.
את כל מה שהרבי הברכת שלום זכר צדיק לברכה כתב בספרי המאמרים שלו, הוא עבר על בשרו. אלו לא ווארטלך או סברות טפשיות שאנשים מתייפיפים איתם, זאת היתה דרך חיים שאותה הוא עבר עשרים וארבע שעות ביממה במשך שמונים וחמש שנה. כשאנחנו קוראים את המאמרים צריך לקחת בחשבון שהאיש שכתב את הדברים הללו עבר כל מילה ומילה שכתובה שם. זה נקרא אותיות דלבא - אותיות הלב. אבל הוא לא כתב זאת בשביל שאנחנו נצפה בזה מן הצד, הוא כתב זאת בתור הוראה והדרכה, בכדי שגם אנחנו נלך בדרך הזאת.
האדם צריך ללכת בשני מסלולים: מצד אחד "רעות שבעה נפשי", ומצד שני "לך נאה לשבח".
"רעות שבעה נפשי" - הנפש של האדם צריכה לשבוע רעות. "ביגון כוחי כילה" - הכוח של האדם צריך להחלש מרוב יגון. כאשר אנחנו מתבוננים על עצמנו אנו רואים שאנחנו נמצאים כבר הרבה שנים פה, על הכדור הזה, ועדיין אין לנו את המשמעות הפשוטה של יהודי. אנחנו צריכים לבכות על זה. כל אחד צריך לשאול את עצמו כיצד יתכן שאנחנו עוסקים בתורה, וכל אחד ואחד מתאמץ לפום דרגא דליה, ובכל אופן עדיין אנחנו רואים שאנחנו מתפקדים כמו אנשים שאין להם אמונה? הרי זהו דבר נורא! עליו לשאול את עצמו -מה אני בעצם עושה כאן? לאן אני הולך בכלל? הלא אני רואה שיום רודף יום ועדיין לא השתניתי? על האדם להתבונן: האם יש לו יראת ה'? האם הוא מפחד מהקב"ה? האם הוא מתנהג כמי שנמצא במחיצת מלך גדול ונורא? האדם צריך להתבונן בדברים אלו כיון שאם לא יעשה כך אז כמו שאמרתי - "בגפו יבוא ובגפו יצא", הוא נכנס ארור וגם יצא ארור. לא צריכים להסכים לזה. בעל הסולם כותב בהרבה מאוד מכתבים את המושג - "אל דמי לך". "אל תתנו דמי לו".(ישעיהו ס"ב ז', תהלים פ"ג ב'). "אל דומי לך" פרושו של דבר - אל תשתוק, "אל תתן דומי לו" - כביכול אל תתן לקב"ה שקט, תדפוק כל הזמן. אחרת מה התכלית בעולם הזה? האם בשביל מעט ההנאה האומללה שיש לאדם בתאוות הגשמיות כדאי לחיות?
אם כן האדם צריך לעבור מסלול של "רעות שבעה נפשי, ביגון כוחי כילה, חיי מררו בקושי". האדם צריך להרגיש שהחיים שלו הם מרים, שהרצון לקבל שבו ממרר לו את החיים, רוכב עליו, ומביא אותו למצב שאסור לו להסכים לכך.
מצד שני, אדם צריך ללכת במסלול נוסף ולהרגיש גם את ההפך. אדם צריך להרגיש את הבטחון שלא יידח ממנו נידח. "מעוז צור ישועתי" - הקב"ה יתן לנו את הישועה ולכן - "לך נאה לשבח". זה הצד השני ההפוך. גם את הצד הזה האדם צריך לעבור. לשבח להקב"ה, כי הקב"ה דואג לישועת כל אחד. דווקא אחרי שהאדם רואה עד כמה שהוא שפל, עד כמה שהוא מרוחק מהבורא אז - "לך נאה לשבח", צריך להגיע למסקנה שנאה לשבח להקב"ה שנתן לאדם מתנות כל כך גדולות, שנתן לו את הזכות לקיים את המצוות על כל פנים באופן מעשי, גם אם אין לו את ההרגשות של יראה ואהבה הרצויים. ואת שני הצדדים הללו האדם צריך לעבור. מצד אחד "לך נאה לשבח", מצד שני "רעות שבעה נפשי", לא באותו זמן, בשני זמנים שונים, אבל האדם צריך ללכת בשני הנתיבים הללו. וזה נקרא "אביו נותן את הלובן" - לבן נקרא שלימות, צד ימין, בבחינת "לך נאה לשבח ...ושם תודה נזבח", ו"אמו נותנת את האודם" - אדום נקרא קו שמאל, מראה על חסרון, הוא בחינת "רעות שבעה נפשי", ואח"כ הקב"ה נותן את הנשמה. פרושו של דבר שאם האדם הולך בשני הנתיבים הללו, אחד נתיב של שמחה, והשני נתיב של בקורת עצמית, בתוך שני הנתיבים הללו משרה הקב"ה את שכינתו, כי נצרכים לשניהם. הבקורת היא נותנת את הכלי, את התפילה, את הצורך, את החסרון. והשלמות, ההסתכלות על החיוב, האמונה ברצונו להיטיב לנבראיו, היא נותנת את הכלי הזך של השמחה, של שמח בחלקו, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. אז לכן בתוך שני הכלים האלו שורה הקב"ה. שמחה לבד בלי חסרון זה דומה כמו סעודה בלי תאבון. חסרון לבד בלי שמחה זה כמו תאבון בלי סעודה. צריכים את שניהם ביחד. כותב האר"י הקדוש: "ימינא ושמאלא וביניהו כלה". ימינא הוא בחינת אבא, שמאלא הוא בחינת אמא, ע"כ ימין ושמאל וביניהם הכלה שהיא בחינת השכינה הקדושה.
אנחנו רואים במציאות הגשמית שכשבא רופא לאדם ואומר לו - ידידי, נשארו לך עוד חודשיים לחיות, אז אדם זה הופך את כל העולם ומנסה למצוא איזו תרופה. ככה זה צריך להיות גם לגבי החיים הרוחניים שלנו. לא נשאר לנו הרבה לחיות, לכן הרב אשלג מזכיר במכתביו הרבה מאוד שאל לנו לשתוק, והוא אומר - אל תתנו לעצמיכם מנוחה ואל תתנו לקב"ה מנוחה, תחיו את היום. אם מבחינת החיוב אז לחיות את זה בשמחה, אם מבחינת החסרון אז לצעוק עד כמה שאפשר, אחרת אין שום טעם.
"בימי חשמנים" - דווקא בימי חשמנים. מה פירוש חשמנים? אני זוכר שהרבי הברכת שלום זכר צדיק לברכה הסביר לפני הרבה שנים את המושג חשמנים, וכך הוא אמר - יש חשמל ויש חשמן. אנחנו חושבים שחשמלים וחשמנים אלו סתם מילים אך בעצם הכל נמשך מסודות התורה. כאשר מדברים על המילה חש-מל מדברים אודות עולמות העליונים, אודות מדרגות של אלו שכבר זכו להיכנס להיכל המלך, שאצלם מדברים אודות עניין התגלות אלוקות כבר. וכתוב שכל מדריגה ברוחניות מתחלקת לשניים: מחזה ולמעלה נקרא חש, מחזה ולמטה נקרא מל, מלשון "חיות אש ממללות". ממללות נקרא דיבור, ודיבור מסמל גילוי, כי ע"י דיבור האדם יכול לגלות מה שבלבו. חש פירושו כמו שאדם הוא חש בלבד אבל לא ממלל, לא מוציא את זה החוצה, רק בתחושה לבד, זה נקרא נעלם. אותו דבר אנחנו לומדים על הפסוק- "משה איש האלוקים" אמרו חז"ל - מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלוקים. אותו משקל ממש.
דבר זה מלמדנו שאדם צריך לפסוע בשני נתיבים, כפי שאמרתי קודם. החלק העליון החשוב יותר נקרא מחזה ולמעלה, בחי' חש, כלומר שיש רק בתחושה אבל לא מגולה כלפי חוץ, לא מל, לא ממלל. וזוהי מדרגת חסדים מכוסים, שאז מכוסה מן האדם שהנהגת ה' בעולם היא בחסד, וע"כ צריך ללכת תוך אמונה למעלה מהדעת. ודבר זה אפשרי רק כאשר האדם מתבונן בגדלות הבורא ורואה את שפלות עצמו, ומאמין שכל נגיעה שיש לו בקדושה זהו חסד ה'. כאשר מדובר במדרגות העליונות אז מדברים אודות שני סוגי מוחין, מוחין דנשמה שהם בחי' חסדים מכוסים שמחזה ולמעלה, ומוחין דחיה שהם בחי' חסדים מגולים מחזה ולמטה. וכאשר מדברים לגבינו, כאשר אנשים עוסקים עדיין בעבודת ההכנה להיכנס בהיכל המלך, אז צריכים ללמוד זאת כפי שכתבתי קודם - חש נקרא בחינה של ימין, של שלימות, חסדים מכוסים, של שמחה, של התבוננות בחיוב, ומל זה דווקא שהאדם עושה בקורת בתוך הדעת, לפי ההגיון שלו, לפי השכל המובן לו, זה נקרא מל, מגולה, שהוא רואה את מצבו באמיתיות. זאת אומרת השלימות צריכה להיות למעלה מהדעת, שזה נקרא חש, שאין זה מגולה בתוך הדעת, והביקורת צריכה להיות דווקא בתוך הדעת, לא למעלה. כלומר לא שלמעלה מהדעת האדם יחשוב שהוא רשע, ובתוך הדעת הוא יבין שהוא צדיק, אלא להפך, שבתוך הדעת הוא יבין שהוא רשע, ורק למעלה מהדעת הוא ישמח ברוב צדקותיו, וזה נקרא חשמל.
המלה חשמן היא גם כן למעשה באה לרמז על אותו מושג. חש נקרא מחזה ולמעלה שהוא בחינת חסדים מכוסים. ובמקום מל - מן. מ"ן בראשי תיבות זה מים נוקבין. נוקבין משמעותם חסרון, ומים - שפע דהתגלות ה'. אם כן משמעות חשמן היא שהאדם מעלה את החסרון שלו למעלה, ומבקש שיהיה גילוי ה' בכדי שיוכל לעבוד אותו, בכדי שיוכל להשתעבד אליו, בכדי שיוכל להיות יהודי כמו שצריך. מה ההבדל בין מל למ"ן? מ"ן הוא בחינת אתערותא דלתתא, מה שהתחתון מעלה את החסרון שלו. מל הוא מים דוכרין כלומר יש כבר השפעה מלמעלה, ואז יש גילוי שנקרא חיות אש ממללות. זאת אומרת מדובר כאן למעשה באור וכלי, מ"ן זה הכלי ומל זה האור. אבל הצד השווה הוא שלעולם החסרון בא רק מהכלים שמחזה ולמטה שהם בחינת ו"ק, וגם המל מתגלה דווקא בכלים שמחזה ולמטה שהם ו"ק. מה שאין כן מחזה ולמעלה יש חסדים מכוסים.
לעולם הבחינה העליונה היא שולטת במדריגה, לכן תמיד צריך להקפיד שהבחינה העליונה תהיה חש - רק בתחושה לבד בלי גילוי, שזה נקרא חסדים מכוסים, זו צריכה להיות הבחינה העליונה אצל האדם, הבחינה החשובה, הלמעלה מהדעת. הגילוי בתוך הדעת צריך להיות החלק התחתון, הפחות חשוב, לא זה צריך להיות הבסיס.
וצריך האדם לילך בדרך הזאת - שני הפכים בנושא אחד, מצד אחד בחינת "אבא נותן את הלובן" ומצד שני "אמא נותן את האודם". "אבא נותן את הלובן" הכוונה היא ששמח בכל נגיעה קטנה שיש לו בקדושה. איך אפשר להגיע לשמחה כזאת? רק על ידי שתי הדרכים האלו, שהאדם מתבונן יותר ויותר בגדלות ה' מחד גיסא, ובשפלות עצמו מאידך גיסא, אז הוא שמח. כי הוא מסתכל על עצמו ושואל את עצמו - האם אני שווה יותר מאחרים? - ומגיע למסקנה שהוא איש יותר שפל מאחרים, יותר גרוע מאחרים, ובכל זאת הקב"ה נתן לו את הזכיה לקיים את המצוות, אפילו שמקיים בלי מחשבה, כבר צריך להיות בשמחה שיכול לקיים את מצוות המלך. כפי שהרבי זצ"ל ה"ברכת שלום" כותב במאמרים - אדם צריך להסתכל שיש מליארדים אנשים בעולם שמסתובבים עם כל מיני שטויות והבלים גשמיים, והקב"ה נתן לו להניח תפילין, נתן לו להסתכל בספר, נתן לו לחשוב עליו, איזו זכות זו! זה נקרא "אבא נותן את הלובן". "אמא נותנת את האודם". כשאדם הולך בשתי הדרכים האלו ביחד זה נקרא קדושה. ואז - "יונים נקבצו עלי" - היונים מתקבצים על האדם דווקא בימי חשמנים, דווקא כשהוא הולך בשני ההפכים הללו, אז הם רוצים לערער את דרך עבודת ה' של האדם. כשהוא צריך ללכת בימין, אז הם אומרים לו: תסתכל מה יש בך, הלא אתה לא יותר מאשר בהמה, לא אדם. וכשהוא צריך ללכת בשמאל, לעשות בקורת על עצמו, אז הם משככים את הבקורת, הם לא נותנים לו לצעוק צעקה אמיתית מעומקא דליבא, הם אומרים לאדם "בתוך עמי אנכי יושבת", הלא כולם במצב שלך, ומדוע צריך לחשוב יותר מדי? תהיה כמו כולם. זה היונים. אבל זה דווקא סימן שאדם הולך בדרך אמת.
כתוב "ויין רעל מסכתי". - ביין בולט מאוד שהוא יכול להיות יין המשמח אנשים, משמח אלוקים ואדם, ויכול להיות יין המשכר. אם לוקחים מהיין לפי מידה יכולים לשמוח, ואם מאותו דבר לוקחים יותר מדי אז האדם מאבד את כל החושים. צריך לקחת לפי המידה הראויה וזו היא דרך התורה - ללכת תמיד בקו האמצעי בכל דבר, וקו האמצעי זה הקשה ביותר. הזכרתי בתחילת דברי כי יש אנשים שמסתכלים על כל העולם במשקפיים שחורות. שום דבר לא בסדר - אני לא בסדר, הרב לא בסדר, והקב"ה לא בסדר - הכל שחור, כל הזמן בקורת. ויש אנשים שהם להפך - תמימים, לא רוצים להסתכל בשום דבר רע, רק הכל טוב, הכל יפה, הכל נחמד. להיות אדם ממוזג משני הדברים האלו ביחד זה קשה מאוד. אדם ממוזג הוא אדם שהולך בבחינת ימין ושמאל, ימין מקרבת ושמאל דוחה. מדובר על אדם אחד שכשמסתכל על גדלות ה' זה נקרא ימין והוא מתקרב, וכשהוא מסתכל על שפלות עצמו שמאל דוחה, דהיינו, הוא נדחה מהקדושה. אבל אם הוא הולך עם ימין ושמאל שזה ממוזג אז הוא יכול להצליח. "ימינא ושמאלא וביניהו כלה" - הכלה שהיא השכינה שורה דווקא בתוך המיזוג הזה.
את כל מה שהרבי הברכת שלום זכר צדיק לברכה כתב בספרי המאמרים שלו, הוא עבר על בשרו. אלו לא ווארטלך או סברות טפשיות שאנשים מתייפיפים איתם, זאת היתה דרך חיים שאותה הוא עבר עשרים וארבע שעות ביממה במשך שמונים וחמש שנה. כשאנחנו קוראים את המאמרים צריך לקחת בחשבון שהאיש שכתב את הדברים הללו עבר כל מילה ומילה שכתובה שם. זה נקרא אותיות דלבא - אותיות הלב. אבל הוא לא כתב זאת בשביל שאנחנו נצפה בזה מן הצד, הוא כתב זאת בתור הוראה והדרכה, בכדי שגם אנחנו נלך בדרך הזאת.
האדם צריך ללכת בשני מסלולים: מצד אחד "רעות שבעה נפשי", ומצד שני "לך נאה לשבח".
"רעות שבעה נפשי" - הנפש של האדם צריכה לשבוע רעות. "ביגון כוחי כילה" - הכוח של האדם צריך להחלש מרוב יגון. כאשר אנחנו מתבוננים על עצמנו אנו רואים שאנחנו נמצאים כבר הרבה שנים פה, על הכדור הזה, ועדיין אין לנו את המשמעות הפשוטה של יהודי. אנחנו צריכים לבכות על זה. כל אחד צריך לשאול את עצמו כיצד יתכן שאנחנו עוסקים בתורה, וכל אחד ואחד מתאמץ לפום דרגא דליה, ובכל אופן עדיין אנחנו רואים שאנחנו מתפקדים כמו אנשים שאין להם אמונה? הרי זהו דבר נורא! עליו לשאול את עצמו -מה אני בעצם עושה כאן? לאן אני הולך בכלל? הלא אני רואה שיום רודף יום ועדיין לא השתניתי? על האדם להתבונן: האם יש לו יראת ה'? האם הוא מפחד מהקב"ה? האם הוא מתנהג כמי שנמצא במחיצת מלך גדול ונורא? האדם צריך להתבונן בדברים אלו כיון שאם לא יעשה כך אז כמו שאמרתי - "בגפו יבוא ובגפו יצא", הוא נכנס ארור וגם יצא ארור. לא צריכים להסכים לזה. בעל הסולם כותב בהרבה מאוד מכתבים את המושג - "אל דמי לך". "אל תתנו דמי לו".(ישעיהו ס"ב ז', תהלים פ"ג ב'). "אל דומי לך" פרושו של דבר - אל תשתוק, "אל תתן דומי לו" - כביכול אל תתן לקב"ה שקט, תדפוק כל הזמן. אחרת מה התכלית בעולם הזה? האם בשביל מעט ההנאה האומללה שיש לאדם בתאוות הגשמיות כדאי לחיות?
אם כן האדם צריך לעבור מסלול של "רעות שבעה נפשי, ביגון כוחי כילה, חיי מררו בקושי". האדם צריך להרגיש שהחיים שלו הם מרים, שהרצון לקבל שבו ממרר לו את החיים, רוכב עליו, ומביא אותו למצב שאסור לו להסכים לכך.
מצד שני, אדם צריך ללכת במסלול נוסף ולהרגיש גם את ההפך. אדם צריך להרגיש את הבטחון שלא יידח ממנו נידח. "מעוז צור ישועתי" - הקב"ה יתן לנו את הישועה ולכן - "לך נאה לשבח". זה הצד השני ההפוך. גם את הצד הזה האדם צריך לעבור. לשבח להקב"ה, כי הקב"ה דואג לישועת כל אחד. דווקא אחרי שהאדם רואה עד כמה שהוא שפל, עד כמה שהוא מרוחק מהבורא אז - "לך נאה לשבח", צריך להגיע למסקנה שנאה לשבח להקב"ה שנתן לאדם מתנות כל כך גדולות, שנתן לו את הזכות לקיים את המצוות על כל פנים באופן מעשי, גם אם אין לו את ההרגשות של יראה ואהבה הרצויים. ואת שני הצדדים הללו האדם צריך לעבור. מצד אחד "לך נאה לשבח", מצד שני "רעות שבעה נפשי", לא באותו זמן, בשני זמנים שונים, אבל האדם צריך ללכת בשני הנתיבים הללו. וזה נקרא "אביו נותן את הלובן" - לבן נקרא שלימות, צד ימין, בבחינת "לך נאה לשבח ...ושם תודה נזבח", ו"אמו נותנת את האודם" - אדום נקרא קו שמאל, מראה על חסרון, הוא בחינת "רעות שבעה נפשי", ואח"כ הקב"ה נותן את הנשמה. פרושו של דבר שאם האדם הולך בשני הנתיבים הללו, אחד נתיב של שמחה, והשני נתיב של בקורת עצמית, בתוך שני הנתיבים הללו משרה הקב"ה את שכינתו, כי נצרכים לשניהם. הבקורת היא נותנת את הכלי, את התפילה, את הצורך, את החסרון. והשלמות, ההסתכלות על החיוב, האמונה ברצונו להיטיב לנבראיו, היא נותנת את הכלי הזך של השמחה, של שמח בחלקו, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. אז לכן בתוך שני הכלים האלו שורה הקב"ה. שמחה לבד בלי חסרון זה דומה כמו סעודה בלי תאבון. חסרון לבד בלי שמחה זה כמו תאבון בלי סעודה. צריכים את שניהם ביחד. כותב האר"י הקדוש: "ימינא ושמאלא וביניהו כלה". ימינא הוא בחינת אבא, שמאלא הוא בחינת אמא, ע"כ ימין ושמאל וביניהם הכלה שהיא בחינת השכינה הקדושה.
אנחנו רואים במציאות הגשמית שכשבא רופא לאדם ואומר לו - ידידי, נשארו לך עוד חודשיים לחיות, אז אדם זה הופך את כל העולם ומנסה למצוא איזו תרופה. ככה זה צריך להיות גם לגבי החיים הרוחניים שלנו. לא נשאר לנו הרבה לחיות, לכן הרב אשלג מזכיר במכתביו הרבה מאוד שאל לנו לשתוק, והוא אומר - אל תתנו לעצמיכם מנוחה ואל תתנו לקב"ה מנוחה, תחיו את היום. אם מבחינת החיוב אז לחיות את זה בשמחה, אם מבחינת החסרון אז לצעוק עד כמה שאפשר, אחרת אין שום טעם.
"בימי חשמנים" - דווקא בימי חשמנים. מה פירוש חשמנים? אני זוכר שהרבי הברכת שלום זכר צדיק לברכה הסביר לפני הרבה שנים את המושג חשמנים, וכך הוא אמר - יש חשמל ויש חשמן. אנחנו חושבים שחשמלים וחשמנים אלו סתם מילים אך בעצם הכל נמשך מסודות התורה. כאשר מדברים על המילה חש-מל מדברים אודות עולמות העליונים, אודות מדרגות של אלו שכבר זכו להיכנס להיכל המלך, שאצלם מדברים אודות עניין התגלות אלוקות כבר. וכתוב שכל מדריגה ברוחניות מתחלקת לשניים: מחזה ולמעלה נקרא חש, מחזה ולמטה נקרא מל, מלשון "חיות אש ממללות". ממללות נקרא דיבור, ודיבור מסמל גילוי, כי ע"י דיבור האדם יכול לגלות מה שבלבו. חש פירושו כמו שאדם הוא חש בלבד אבל לא ממלל, לא מוציא את זה החוצה, רק בתחושה לבד, זה נקרא נעלם. אותו דבר אנחנו לומדים על הפסוק- "משה איש האלוקים" אמרו חז"ל - מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלוקים. אותו משקל ממש.
דבר זה מלמדנו שאדם צריך לפסוע בשני נתיבים, כפי שאמרתי קודם. החלק העליון החשוב יותר נקרא מחזה ולמעלה, בחי' חש, כלומר שיש רק בתחושה אבל לא מגולה כלפי חוץ, לא מל, לא ממלל. וזוהי מדרגת חסדים מכוסים, שאז מכוסה מן האדם שהנהגת ה' בעולם היא בחסד, וע"כ צריך ללכת תוך אמונה למעלה מהדעת. ודבר זה אפשרי רק כאשר האדם מתבונן בגדלות הבורא ורואה את שפלות עצמו, ומאמין שכל נגיעה שיש לו בקדושה זהו חסד ה'. כאשר מדובר במדרגות העליונות אז מדברים אודות שני סוגי מוחין, מוחין דנשמה שהם בחי' חסדים מכוסים שמחזה ולמעלה, ומוחין דחיה שהם בחי' חסדים מגולים מחזה ולמטה. וכאשר מדברים לגבינו, כאשר אנשים עוסקים עדיין בעבודת ההכנה להיכנס בהיכל המלך, אז צריכים ללמוד זאת כפי שכתבתי קודם - חש נקרא בחינה של ימין, של שלימות, חסדים מכוסים, של שמחה, של התבוננות בחיוב, ומל זה דווקא שהאדם עושה בקורת בתוך הדעת, לפי ההגיון שלו, לפי השכל המובן לו, זה נקרא מל, מגולה, שהוא רואה את מצבו באמיתיות. זאת אומרת השלימות צריכה להיות למעלה מהדעת, שזה נקרא חש, שאין זה מגולה בתוך הדעת, והביקורת צריכה להיות דווקא בתוך הדעת, לא למעלה. כלומר לא שלמעלה מהדעת האדם יחשוב שהוא רשע, ובתוך הדעת הוא יבין שהוא צדיק, אלא להפך, שבתוך הדעת הוא יבין שהוא רשע, ורק למעלה מהדעת הוא ישמח ברוב צדקותיו, וזה נקרא חשמל.
המלה חשמן היא גם כן למעשה באה לרמז על אותו מושג. חש נקרא מחזה ולמעלה שהוא בחינת חסדים מכוסים. ובמקום מל - מן. מ"ן בראשי תיבות זה מים נוקבין. נוקבין משמעותם חסרון, ומים - שפע דהתגלות ה'. אם כן משמעות חשמן היא שהאדם מעלה את החסרון שלו למעלה, ומבקש שיהיה גילוי ה' בכדי שיוכל לעבוד אותו, בכדי שיוכל להשתעבד אליו, בכדי שיוכל להיות יהודי כמו שצריך. מה ההבדל בין מל למ"ן? מ"ן הוא בחינת אתערותא דלתתא, מה שהתחתון מעלה את החסרון שלו. מל הוא מים דוכרין כלומר יש כבר השפעה מלמעלה, ואז יש גילוי שנקרא חיות אש ממללות. זאת אומרת מדובר כאן למעשה באור וכלי, מ"ן זה הכלי ומל זה האור. אבל הצד השווה הוא שלעולם החסרון בא רק מהכלים שמחזה ולמטה שהם בחינת ו"ק, וגם המל מתגלה דווקא בכלים שמחזה ולמטה שהם ו"ק. מה שאין כן מחזה ולמעלה יש חסדים מכוסים.
לעולם הבחינה העליונה היא שולטת במדריגה, לכן תמיד צריך להקפיד שהבחינה העליונה תהיה חש - רק בתחושה לבד בלי גילוי, שזה נקרא חסדים מכוסים, זו צריכה להיות הבחינה העליונה אצל האדם, הבחינה החשובה, הלמעלה מהדעת. הגילוי בתוך הדעת צריך להיות החלק התחתון, הפחות חשוב, לא זה צריך להיות הבסיס.
וצריך האדם לילך בדרך הזאת - שני הפכים בנושא אחד, מצד אחד בחינת "אבא נותן את הלובן" ומצד שני "אמא נותן את האודם". "אבא נותן את הלובן" הכוונה היא ששמח בכל נגיעה קטנה שיש לו בקדושה. איך אפשר להגיע לשמחה כזאת? רק על ידי שתי הדרכים האלו, שהאדם מתבונן יותר ויותר בגדלות ה' מחד גיסא, ובשפלות עצמו מאידך גיסא, אז הוא שמח. כי הוא מסתכל על עצמו ושואל את עצמו - האם אני שווה יותר מאחרים? - ומגיע למסקנה שהוא איש יותר שפל מאחרים, יותר גרוע מאחרים, ובכל זאת הקב"ה נתן לו את הזכיה לקיים את המצוות, אפילו שמקיים בלי מחשבה, כבר צריך להיות בשמחה שיכול לקיים את מצוות המלך. כפי שהרבי זצ"ל ה"ברכת שלום" כותב במאמרים - אדם צריך להסתכל שיש מליארדים אנשים בעולם שמסתובבים עם כל מיני שטויות והבלים גשמיים, והקב"ה נתן לו להניח תפילין, נתן לו להסתכל בספר, נתן לו לחשוב עליו, איזו זכות זו! זה נקרא "אבא נותן את הלובן". "אמא נותנת את האודם". כשאדם הולך בשתי הדרכים האלו ביחד זה נקרא קדושה. ואז - "יונים נקבצו עלי" - היונים מתקבצים על האדם דווקא בימי חשמנים, דווקא כשהוא הולך בשני ההפכים הללו, אז הם רוצים לערער את דרך עבודת ה' של האדם. כשהוא צריך ללכת בימין, אז הם אומרים לו: תסתכל מה יש בך, הלא אתה לא יותר מאשר בהמה, לא אדם. וכשהוא צריך ללכת בשמאל, לעשות בקורת על עצמו, אז הם משככים את הבקורת, הם לא נותנים לו לצעוק צעקה אמיתית מעומקא דליבא, הם אומרים לאדם "בתוך עמי אנכי יושבת", הלא כולם במצב שלך, ומדוע צריך לחשוב יותר מדי? תהיה כמו כולם. זה היונים. אבל זה דווקא סימן שאדם הולך בדרך אמת.
כתוב "ויין רעל מסכתי". - ביין בולט מאוד שהוא יכול להיות יין המשמח אנשים, משמח אלוקים ואדם, ויכול להיות יין המשכר. אם לוקחים מהיין לפי מידה יכולים לשמוח, ואם מאותו דבר לוקחים יותר מדי אז האדם מאבד את כל החושים. צריך לקחת לפי המידה הראויה וזו היא דרך התורה - ללכת תמיד בקו האמצעי בכל דבר, וקו האמצעי זה הקשה ביותר. הזכרתי בתחילת דברי כי יש אנשים שמסתכלים על כל העולם במשקפיים שחורות. שום דבר לא בסדר - אני לא בסדר, הרב לא בסדר, והקב"ה לא בסדר - הכל שחור, כל הזמן בקורת. ויש אנשים שהם להפך - תמימים, לא רוצים להסתכל בשום דבר רע, רק הכל טוב, הכל יפה, הכל נחמד. להיות אדם ממוזג משני הדברים האלו ביחד זה קשה מאוד. אדם ממוזג הוא אדם שהולך בבחינת ימין ושמאל, ימין מקרבת ושמאל דוחה. מדובר על אדם אחד שכשמסתכל על גדלות ה' זה נקרא ימין והוא מתקרב, וכשהוא מסתכל על שפלות עצמו שמאל דוחה, דהיינו, הוא נדחה מהקדושה. אבל אם הוא הולך עם ימין ושמאל שזה ממוזג אז הוא יכול להצליח. "ימינא ושמאלא וביניהו כלה" - הכלה שהיא השכינה שורה דווקא בתוך המיזוג הזה.
הרב אברהם מרדכי גוטליב תלמידו המובהק של רבי ברוך שלום הלוי אשלג בנו בכורו של המקובל האלוקי רבנו בעל הסולם
