מעורר מחלוקת אבל חשוב - לוח השנה העברי 

בכל חברה ותרבות מבטא לוח השנה את הערכים הבסיסיים שלה. גם אצלנו בחברה הישראלית של המאה ה 21, למרות היחס האמביוולנטי שלנו למערכת החגים של עם ישראל, אנחנו מקיימים את מנהגי החגים מי יותר ומי פחות. כדי להבין טוב יותר את מערכת החגים של עם ישראל וגם של תרבויות אחרות כמו הנצרות והאיסלם, אנחנו צריכים להכיר כיצד בנויים לוחות השנה של התרבויות השונות, את המשותף ואת המבדיל ביניהן.   החגים הם מערכת מבטאת את הערכים המרכזיים  של התרבות אותה הם מייצגים. בכל חג החברה מעלה על הבמה ומאירה בזרקור ערך או ערכים שחשובים לה, כל חג הוא חלק ממערכת גדולה שנקראת מעגל השנה,  או מערכת החגים. תפקידה של מערכת החגים לתת ביטוי ליחד של החברה ולקשר בין העבר ההווה והעתיד של החברה. החג הוא גם אחד מן האמצעים החינוכיים של החברה שבאמצעותו מעבירה החברה לדור הבא את הערכים והמסורות של העם.  מערכת החגים של עם ישראל התפתחה בצורה שונה מאשר של העמים האחרים עקב היותנו עם גולה מארצו. מכיוון שעם ישראל הוא עם גולה, החג הוא אחד מן האמצעים לקשר בין כל חלקי העם בכל מקום בעולם. המערכת של חגי ישראל בנוייה על הזמן   בכלל ועל הזמן של ארץ ישראל בפרט, על הטבע והחקלאות של ארץ ישראל  על מחזור השנה של ארץ ישראל ועל ההיסטוריה של עם ישראל הקשורה לארץ ישראל. בכל אחד מן החגים ניתן למצוא שני מרכיבים מרכזיים: הטבע והחקלאות של ארץ ישראל וההיסטוריה של עם ישראל. הקשר של החגים לטבע ולחקלאות של ארץ ישראל מתבטא בלוח השנה העברי.  לוח השנה של כל תרבות אנושית נקבע על ידי מחזור השמש והירח והקשר שלהם לכדור הארץ. אפשר לקבוע את לוח השנה או לפי השמש או לפי הירח – או לפי שניהם גם יחד:השנים:  סתיו, חורף אביב וקיץ, נקבעות בהתאם  לסיבוב כדור הארץ סביב השמש. הימים:   נקבעים בהתאם לסיבוב כדור הארץ סביב עצמו. החודשים:  בחלק מן התרבויות נקבעים בהתאם לסיבוב הירח סביב כדור הארץ ובחלק מן התרבויות על ידי חלוקה שרירותית ל 12 חודשים, מחלקים את 365 הימים שבה כדור הארץ סובב סביב השמש, ל 12 חלקים שווים פחות או יותר.  השבועות:  נקבעים ללא קשר לגרמי השמים, השבוע משבת עד שבת זורם במעגל קבוע ונמשך, שאיננו יודעים מתי התחיל, מתי עצרו יום אחד וקבעו – היום יום ראשון שרשרת השבועות תימשך מכאן ואילך עד קץ הדורות. התופעה הזו כל כך משמעותית שהיא התקבלה על כל התרבויות בעולם, למרות שראשיתה, כנראה באזור הקדום שלנו, ספירת הימים במחזור של 7 ימים או ארבעה עשר ימים היתה קיימת בתרבויות המזרח הקדום כבר לפני אלפי שנים. לפי המסורת היהודית והסיפור בתורה, בספר שמות, התחילו בני ישראל לקיים את השבת ולספור את ימי השבוע אחרי יציאת מצרים ומעבר ים סוף, עם קבלת המן (שמות ט"ז ובמיוחד פסוק כ"ב), ואנחנו ממשיכים מאז ועד היום את הספירה הזו של השבוע. מכיוון שהשנים נקבעות לפי גרמי השמיים, השמש והירח, ניתן ליצור שלושה סוגים של לוחות שנה: לוח שנה לפי השמש.  לוח שנה לפי הירח. לוח שנה היוצר תיאום בין השמש לירח.   לוח השנה האזרחי, הלוח הרגיל, היומיומי שאנחנו משתמשים בו, מתנהל על פי שנת השמש. מתחיל בינואר ומסתיים בדצמבר בתקופה בה היום הוא הקצר ביותר. השנה מתחלקת באופן שרירותי ל 12 חודשים. בני 30 או 31 ימים, ללא תלות בירח, או בגורם אחר. לוח השנה  של האיסלם פועל על פי הירח בלבד. במשך שנה הירח מקיף את כדור הארץ  12 פעמים. אורך החודש על פי סיבוב הירח הוא בין 29 ימים ל 30 יום, כך ששנה אחת על פי סיבוב הירח סביב כדור הארץ היא בת 354 ימים. שנת הירח קצרה ב11 יום משנת השמש  לכן לאחר שלוש שנים יהיו חסרים  33 יום:  אמר רבן שמעון בן גמליאל:  כל מי שהוא רוצה לידע שימות החמה יתרים על ימות הלבנה יא (11) יום, יסרוט לו סריטה בכותל, בתקופת תמוז (בקיץ) ולשנה הבאה באותו הזמן אין השמש מגעת לשם עד יא יום.  לפי הספירה של שנת הירח, השמש תגיע לאותו מקום רק אחרי שנה +11 יום).   ומכאן אתה יודע, שימות החמה יתרים על ימות הלבנה יא יום.  (מדרש בראשית רבה, פרשה לג, סימן ז) מכיוון ששנת הירח קצרה משנת השמש ב 11   יום, נודדים החודשים המוסלמים על פני השנה.  כל שלוש שנים זז לוח השנה המוסלמי בחודש אחד, והחגים נודדים על פני עונות השנה בהתאם לכך, לכן חודש הרמדאן יוצא לפעמים בקייץ ולפעמים בחורף.         לוח השנה העברי יוצר תיאום בין לוח השנה של השמש לבין לוח השנה של הירח, מכיוון ששנת הירח קצרה משנת השמש ב 11 יום צריך להוסיף חודש פעם בכמה שנים. להוספת החודש קוראים עיבור החודש והשנה היא שנה מעוברת.    בחישוב של השנים בלוח השנים העבריות המעוברות כל 19 שנה יש 7 פעמים שנה מעובר, בערך כל 2 – 3 שנים תהייה שנה מעוברת. הסימן ביהדות לקביעת המחזור של 19 השנים היא גו"ח אדז"ט. האותיות מציינות את המספר של השנה המעוברת במחזור בן 19 שנה: ג' השנה השלישית, ו' השנה הששית, ח' השנה הששית, א השנה ה 11 (יא) ד השנה ה 14 ז השנה ה17 ט השנה ה19. לאחר 19 שנה מתחיל המחזור  מחדש.  מדוע נעשה מאמץ כל כך גדול בתרבות של עם ישראל ליצור תיאום בין שנת הירח לשנת השמש כלומר ליצור שנה מעוברת? ולמה אנחנו מוסיפים לשנה המעוברת דווקא את חודש אדר?    את הסיבה לכך ניתן ללמוד מהאגדה הבאה: מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו יושבים על מעלות (מדרגות) האולם בהר הבית והיה יוחנן הסופר עומד לפניהם ושלוש איגרות לפניו מונחות. אמר לו רבן גמליאל:  טול אגרת אחת וכתוב: לאחינו בני גלות בבל,  ולאחינו בני גלות מדי, ולאחינו בני גלות יוון ולשאר כל גלויות ישראל,  שלומכם ירבה לעולם.  מודיעים אנו לכם שהגוזלים רכים והטלאים דקים והאביב לא הגיע עדיין, (הסימנים בטבע מעידים על כך שעדיין מוקדם מדי לחגוג את הפסח) ויפה היה לפני ולפני חברי (הסנהדרין) והוספתי על שנה זו שלושים ימים   (להוסיף עוד חודש אדר).  (תלמוד ירושלמי, מסכת מעשר שני, פרק ה הלכה ד)    לפי אגדה זו חג הפסח נקבע בהתאם לעונה החקלאית ולעונה בטבע בארץ ישראל, המכתב נכתב לכל הגלויות אבל חג הפסח נקבע ונחגג בכל העולם לפי העונה בארץ ישראל וכך כל החגים האחרים, לדוגמא: את תפילת הגשם מתחילים להתפלל בפולין כאשר הכל כבר מכוסה שלג בחוץ. אנחנו חוזרים לחשיבותם של הטבע והחקלאות  של ארץ ישראל שהם  המרכיב העיקרי בערכים של מערכת החגים העברית.   תפקיד השנה המעוברת לשמור על כך שהחגים יחולו תמיד בעונה החקלאית שלהם: פסח באביב   קציר שעורים.  שבועות בראשית הקיץ  קציר חיטים וראשית הביכורים. סוכות  חג האסיף של כל היבול החקלאי  החגים מבטאים, כאמור למעלה,  גם את העונה בארץ ישראל ואת ההיסטוריה של עם ישראל, לכן לכל החגים ובמיוחד לשלושת החגים שהזכרנו, שלושת הרגלים, שהם החגים החקלאיים העיקריים, הוספנו גם את המשמעות של האירוע ההיסטורי המשמעותי ביותר בתולדות העם שלנו:יציאת מצרים:  פסח: יציאת מצרים. ביכורים (שבועות): מתן תורה. סוכות: לזכר הישיבה בסוכות בזמן הנדודים במדבר.  עם ישראל בתקופת בית ראשון ובתקופת בית שני ועוד הרבה שנים אחר כך היה ברובו עם חקלאי, ולכן התרבות שלנו טבועה במשמעות של הטבע, העונה והחקלאות בארץ ישראל. גם כאשר עם ישראל היה בגולה, בערבות פולין המושלגות, או בערי מרוקו, את החגים הוא חגג על פי העונה החקלאית של ארץ ישראל, ועכשיו שחזרנו לארצנו, על אחת כמה וכמה, ולכל אחד מן החגים חקלאיים האלה אנחנו מוסיפים גם את הפן המאד משמעותי של האירוע ההיסטורי שאותו החג מסמל.