על שינוי 

על שינוי

הרבה שנים התנהלתי בתוך הזרם-נתתי לעצמי להסחף בנהר כמו כל הדגים האחרים, עם המון מרץ המון ציפיות ותכנית מוכנה ''המתכון'' -איך להיות מאושרת.

 מילאתי את הוראות ה"מתכון" שלב אחר שלב (לא ממש משנה מה היה המתכון שלי , לכל אחד יש הרי את האשליה שהוא יוצר לעצמו או מאמץ מאחר) ניסיתי לאכול את "התבשיל" שהיה טעים לזמן מה , אך כמו כל תבשיל שעומד זמן רב, קדח  גם הוא.... 

יום אחד לא יכולתי לסבול את זה יותר והתחלתי לחפש תשובות-מחוץ לעצמי..חיפשתי מישהו שיאמר לי מהו המתכון נ"נכון", מה עלי לעשות כדי שארגיש טוב עם עצמי, יגלה לי את הסוד הגדול -סוד האושר.

ניסיתי וחקרתי, התנסתי ולמדתי, החכמתי,התקדמתי וגם חזרתי אחורה ואז גיליתי משהו חדש- בכל פעם שאני מצליחה להתקדם בכיוון הנכון אופס קמים להם ה"שומרים" לכל אחד מהם יש מה לומר לי כדי להרפות את ידי- תזהרי , לא כדי לך, את הרי תכשלי, יתגלה במערומיו "השקר" שלך , מי את בכלל שתעשי זאת? וכו'..

זהו מקום מבהיל - שם היה הבור החשוך, שכאשר נוגעים בו הוא בועט, כואב, דורש סגירה מיידית חזרה למקום שלו, לא ידעתי איך להתנהג איתו, האוטומט היה לחפש משהו מנחם, מרגיע ,מיידי-מצאתי את זה בצורת מזון , אוכל, רק שהאוכל הפיזי לא יכול לספק צורך רגשי-וכך נגררתי למעגל של אכילה כדי שלא ייכאב ואח"כ כאב על שאכלתי בלי שליטה ופגעתי בעצמי-פגיעה בערך שלי בעיני עצמי . האוטומט הוא חזק מאוד, כשהוא מופעל אני מאבדת את השליטה, הוא חזק ממני, זהו חסם יעיל מאוד ,עוצר תנועה, עוצר אפשרות לשינוי,

*"כל אדם יצירתי מפעיל שיטות רבות ומגוונות כדי לחסום את יצירתו.

לכל אחד מאיתנו דרך אחת או שתיים מועדפות ורעילות במיוחד, והן אלה החוסמות אותנו ביעילות רבה מאחרות.

יש אנשים שלגביהם אכילה קשורה ביצירתיות- אכילת סוכרים, שומנים או פחמימות עלולה להביא אותם למצב בו ירגישו מרוקנים, מותשים וחסרי כושר ריכוז-מעורפלים הם משתמשים באוכל כדי לחסום אנרגיה ושינוי. כשצונחת עליהם התחושה המזעזעת שהם זזים מהר מדי, מי יודע לאן, שהם עומדים להתפרק באוויר, אנשים אלה יתחילו לחפש אוכל. קערה גדולה של גלידה, ערב של אכילת מזון גרוע, וכל המערכות שלהם נסתמת: על מה חשבתי?

על מה.?

לא חשוב..

לאחדים, שתיית אלכוהול היא חסם מועדף. יש כאלה המשתמשים בסמים. לרבים עבודה היא החסם שבחרו. עסוקים בעבודה עד צוואר, הם ממשיכים לאסוף עוד משימות כדי לשתק את עצמם.

אחרים שבויים בכבליה של אהבה מיוסרת, דוחים את האחריות היצירתית הרחק מהישג ידם. בהיצמדם לחמשבותיהם הכאובות הם נעשים קורבנות מידיים, עוורים לכוחם הרב. "לו רק אהבה/אהב אותי.."

מחשבה כפייתית זו מטביעה את הקול הקטן שהציע לסדר מחדש את הסלון בבית,לקחת קורס קדרות, להוסיף רעיונות מקוריים לסיפור שנתקע. אם תצוץ מחשבה יצירתית, היא תגדע מהשורש על-ידי הכפייה, החוסמת פחד ומונעת סיכונים.

סקס הוא חסם גדול לרבים. מחשמל,מסעיר והיפנוטי, יוצר אפשרויות ארוטיות התופסות את מקומו של הרומן האמיתי. אובייקט המין החדש נעשה מוקד לאנרגיה יצירתית.

שימוש לרעה באכילה עבודה ומין הוא שגורם לבעיות יצירה. כדי להבין עצמך כאמן עליך לזהות במי מביניהם בחרת את כדי לבנות חסמים. לאט לאט אנחנו מתחילים לחוש ביכולת הטמונה בנו ובמגוון האפשרויות הנפרשות בפנינו. זוהי תחושה מפחידה. לכן אנו מחפשים חסמים כדי להאיט את צמיחתנו. אם נהיה כנים עם עצמנו, נדע בבירור אילו חסמים רעילים לגבינו. רמז: זהו החסם שעליו אנו מגינים בחירוף נפש.

הבחירה להחסם היא פניית פרסה יצירתית. אנחנו מפנים עורף לעצמנו. אנחנו נעשים תקועים. תידרש מאיתנו התעלות ואומץ לב כדי לחשוף את פניהם של האמצעים החוסמים אותנו ולוותר עליהם.

בניית חסמים היא במהותה עניין של אמונה. במקום לבטוח באינטואיציה שלנו, בכשרון שלנו, בכישורים שלנו, בשאיפות שלנו, אנחנו דואגים עד לאן יקח אותנו הבורא עם היצירתיות הזו. במקום לצייר,לכתוב,לרקוד ולראות לאן כל זה מוביל, אנחנו מאמצים איזה שהוא חסם. כאנשים חסומים ידוע לנו היטב מי ומה אנחנו-אנשים אומללים.

ללא חסמים, אנחנו עלולים להיות משהו מאיים הרבה יותר-מאושרים.

עבור רובנו, אושר הוא תופעה מפחידה, בלתי מוכרת, חסרת שליטה ומסוכנת מדי! האם זה מפליא אפוא שנעשה מדי פעם פניות פרסה יצירתיות?

ככל שנהיה מודעים יותר לאמצעים החוסמים בהם אנחנו משתמשים - אכילה, עיסוקי יתר, שינה, אלכוהול, מין, סמים ואחרים נזהה נסיגה ברגע התרחשותה. החסמים יפסיקו לעבוד ביעילות הרגילה. במשך הזמן ננסה - בתחילה תוך איטיות ובלבול - לעבור את החרדה בשלום ולראות לאן נגיע.

כשאתה מרגיש חרד, נסה להשתמש בחרדה שלך! אז תרגיש: עשיתי את זה, הצלחתי! לא נחסמתי! השתמשתי בחרדה והתקדמתי!"

*ציטוט מתוך ספרה של ג'וליה קמרון-דרך האמן.

וכך הנשמה שלי לא ויתרה ולא מוותרת, מתעקשת להראות לי את הדרך , מושכת אותי למעלה לראות להשקיף ולבדוק את חיי, שואלת האם כך את רוצה להמשיך אותם? באותה דרך? לשם רצית להגיע? ונהיה קשה יותר מיום ליום להכריח את עצמי לעשות דברים שאני לא באמת רוצה לעשות, הרגשתי שאני יכולה לעשות יותר, יכולה לאפשר לעצמי לשנות, לבדוק, לנסות, לאפשר לעצמי להיות כמו דג הסלמון - לשחות כנגד הזרם.

לא להתפשר!!!!!!!!!!

אני רוצה את הכי טוב עבור עצמי גם אם זה אומר להרוג את עצמי תוך כדי לפני שאני מגיעה לשם, ובלהרוג אני מתכוונת לזנוח את כל מה שאני מכירה, כל מה שנוסך בי בטחון, לקפוץ לתהום חשוכה בלי לדעת אם ייפתח בדרך מצנח ואם בסוף אנחת על כר דשא ירוק ורך או על אבני חצץ מחודדות ומכאיבות-כמו בקלף השוטה פשוט לקפוץ כי אין לי כבר רצון לעשות את מה שאני עושה באוטומט.

דבר אחד בטוח למדתי- אין תשובות בחוץ, לאף אחד, הכול נמצא בפנים רק אני יכולה לתת את התשובות, לשם כך עליי לעבוד, לגייס כוחות, לגייס משאבים , לקחת אחריות על עצמי ועל חיי, להתחיל בחריש חזק של כל "השדה" שישנו, לנקות ממנו כל שאריות ולהתחיל מחדש, לזרוע זרעים, להשקות אותם, להתרחק , לתת להם לנשום, לגדול, לעודד אותם, לאהוב אותם, לחזק אותם, להגן עליהם כאשר צריך מפני הקור מפני החושך, מפני השמש היוקדת, להיות שם בשבילם בכל מצב. 

קפצתי

נחתתי על רגלי, זה כאב, לא נחתתי על כר דשא ירוק, הייתי בודדה שם!

אך אני שלמה עם עצמי, לא רוצה לחזור למקום שהייתי בו לפני כן. מאמינה בטוב שיש בעולם, בוחרת להאמין ב"סוף טוב אמריקאי" שבא תמיד אחרי מהמורות ומובטח לאלו שמתעקשים ומתאמצים.

מהמקום הזה יודעת כמה חשוב לי להרגיש שייכות, לכבד את עצמי ואת האחר ולשמור על שוויון הערך.

מזמינה אתכם לקפוץ גם כן ,  אל המקום הלא נודע, לבחור בעצמכם, לא להסכים להתפשר-כי מגיע לנו כל אשר נרצה.

יעל אגבלי