כשטייקון מכייס את חשבונו של האזרח הקטן 

שערו בנפשכם, כיצד תנהג מערכת המשפט, באזרח קטן, רעב ללחם, אשר יכייס את אחד הטייקונים שלנו.

הכייס ימצא עצמו מאחורי סורג ובריח. השופט יסביר לנו כי רעב אינו מצדיק גניבה. גזר הדין ייחתם בביטוי "למען יראו וייראו".

וכיצד תנהג המערכת בטייקון, רעב למיליארדים, המכייס באמצעות תאגיד הביטוח שבשליטתו את האזרח הקטן? מיד נראה.

אלכסנדר גפט ורעייתו מכרו את דירתם. במקביל שלח גפט פקס אל חברת הביטוח מנורה, עם בקשה לבטל את ביטוחי הדירה.

כעבור חצי שנה, בבדיקה שגרתית של דפי חשבון הבנק, נדהם גפט לגלות, כי מנורה נכנסת לחשבונו ומושכת ממנו כספים.

נסער, התקשר גפט אל מנורה.

אכן, הודתה נציגת מנורה, קבלנו את בקשתך לבטל את הביטוחים.

אז למה התעלמתם ממנה, הקשה גפט.

כי על בקשת הביטול חסרה חתימת אשתך, השיבה הנציגה. מה חשבת לעצמך, נזפה בו, שתוכל לבטל את הביטוחים מאחורי גבה של אשתך?

מבויש, החתים גפט את אשתו על בקשת הביטול ושלח אותה שוב בפקס אל מנורה.

חלף חודש. גפט גילה כי מנורה ממשיכה להכניס את ידה אל חשבונו. הוא התקשר. הבטיחו להפסיק והמשיכו. כך מידי חודש בחודשו, קיבל גפט הבטחה כי מנורה תפסיק לבזוז את חשבונו והיא המשיכה. לבסוף, 18 חודשים לאחר בקשת הביטול הראשונה, גפט התייאש והחליט לעשות מעשה. הוא ביטל את הוראת הקבע.

גפט פנה למנורה וביקש את כספו בחזרה. פנייתו נפלה על אוזניים ערלות. הוא נאלץ לפנות לעזרת בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים.

בפתח הדיון, התנצל גפט בפני השופט אברהם טננבוים על כך שהוא מטריד את מערכת המשפט. "אין לי שום דבר נגד מנורה. רק רציתי את כספי בחזרה. אולם פני הושבו ריקם פעם אחר פעם. משלא נותרה לי כל ברירה, הגשתי תביעה".

למה בעצם שלא תחזירו לו את כספו בחזרה, התעניין השופט אצל נציגי מנורה.

הוא מעולם לא פנה אלינו לבטל את הביטוחים. אנחנו חברה מכובדת, אם היה פונה, היינו מפסיקים מיד את הגביה. כך, ללא בושה ענו נציגי מנורה לשופט.

השופט טננבוים נאלץ לשמוע עדויות ולקבל ראיות. לבסוף, לאחר משפט מייגע, לא נותר בליבו כל ספק כי "גפט פנה גם פנה למנורה, אולם זו התעלמה והמשיכה ולגבות כספים מחשבונו". 

הקלות הבלתי נסבלת של גבייה אוטומטית מהאזרח הקטן, במילים אלה פותח השופט טננבוים את פסק דינו, חוזרת שוב ושוב לפני בתי המשפט לתביעות קטנות. לכיסיו של כל אזרח מישראל תחובות ידיהם של תאגידים רבים: ארנונה, כבלים, לוויין, חשמל, מים, טלפון, גז, בתי ספר, חברות כרטיסי אשראי, מועדוני לקוחות, עירייה, עיתונים, חוגים במתנ"ס, עמותות שפעם תרם אליהן, ועוד רבים אחרים.

אכן, מודה השופט, תאגידים אלה קיבלו בשלב כלשהו של ההיסטוריה את הרשות לנכות כספים מחשבונו של האזרח הקטן. אולם מרגע שקיבלו רשות זו, נדמה לעיתים שנקל לגמל לעבור דרך קוף של מחט מאשר להיפטר מאחיזת הצבת שלהם.

יש לזכור, מוסיף השופט, כי מדובר בחשבונות קשים להבנה. רק אחד מאלף מסוגלים להבין אותם. קשה גם להשתחרר מההרגשה שהטעויות הן תמיד לצד אחד בלבד.

לאור כל אלה חובה על השופטים להתייחס באפס סובלנות לתאגידים שאינם פותחים בפני האזרח הקטן שער רחב בו יוכל לבוא כשירצה להבין, או לבטל את חיובו, ותמיד תמיד ללכת לקראתו ולא ההיפך.

לא ניתן לקבל מצב שבו מבוטח חסר אונים מוצא עצמו "מחזר" אחרי החברה המבטחת בבקשות חוזרות ונשנות לביטול החיובים.

בתי המשפט חייבים להעביר מסר בהיר וצלול כי התנהגויות אלה, הפוגעות באזרחים פשוטים, לא יוכלו להמשיך. יש להטיל על חברות הביטוח פיצויים שיהפכו את התנהגותן הרשלנית ללא כדאית מבחינה כלכלית. חברות הביטוח צריכות לתת שירות יעיל גם לאלו המבקשים להתנתק מהן. זאת למרות שהאינטרס הכספי הישיר שלהן הוא להערים קשיים בדרכם. כל חברה שלא תפעל בנאמנות, בשקדנות, ובמסירות לטובת לקוחותיה, לא תוכל להאשים אלא את עצמה אם התגובות של בתי המשפט יהיו בהתאם.

אכן דברים כדרבנות. אולם בסופו של יום, ההר לא הוליד אלא עכברון קטנטן. השופט פסק כי על מנורה להחזיר לגפט 5,100 ש"ח אותם גבתה ממנו שלא כדין וכן סכום של 6,000 ש"ח כפיצוי כולל עבור הפרשי הצמדה וריבית, עוגמת נפש והוצאות.

האם סכום של 6,000 ש"ח ירתיע את מנחם גורביץ', בעל השליטה במנורה, מלהיכנס בעתיד לחשבונות הבנק של מבוטחיו ולמשוך מהם כספים לא לו כדי להגדיל את הונו? הצחקתם את גורביץ'.

לעיתים יש הרגשה כי קיימת הבנה שבשתיקה בין הטייקונים לשופטים: אתם השופטים תכעסו עלינו, תגידו עלינו כל מה שעולה על לבכם, אבל אל תפגעו בכיסנו. אתם, כלבי השמירה על האזרח הקטן, תנבחו עלינו. אנחנו, טייקוני הביטוח, נמשיך לחלוב את האזרח הקטן.

 לפסק הדין המלא

1983-2012© חיים קליר ושות' http://www.kalir.co.il