גשם יורד ללא הפסקה בטפטוף אחיד, מפעם לפעם אני שומעת קול רעם בודד במרחק. מסביב אפילה, אני יודעת שאני במערה, פשוט יודעת. אני ממששת את הלבוש שעלי, עדיין עטופה בגלימה והיא נותנת לי תחושת בטחון במקום המנוכר והמבודד הזה שאיני יודעת מהו, ברור לי שאין זו המנהרה בה הייתי קודם לכן. למרות חוסר הבהירות, חוסר הידיעה של הזמן והמקום ובכלל מאין ולאן, אני מאפשרת לעצמי לחוש נינוחות ושמחה ואין לי הסבר לעצמי מדוע ומאין באה תחושת החופש הפנימי הזה.
האם אני חולמת - האם זה חיזיון - המערה מלאה באורות מהבהבים. יש שם עשרות ילדים והם מדליקים נרות קטנים ומניחים אותם על הסלעים. הם שרים וקולותיהם כל כך נעימים, כמו מלאכים - הקול השקט הלוחש : אבל מאין את יודעת איך נשמעים קולות של מלאכים ועוד מלאכים ששרים ובכלל מי אמר לך שלמלאכים יש מתרי קול ופה שמשמיע קולות וצלילים - מכונסת לי בפינת המערה ומתבוננת במראה עד שהוא מתחיל להעלם והמערה שוב חשוכה אך עדיין לידי משהו מהבהב על הסלע ו...? זהו יצור קטן שנראה כמו חרגול גדול, עיניו חכמות ומאירות, הוא מדבר אלי ומעביר את דבריו ללא מילים וגופו מהבהב בדברו: החזון שראית אמיתי, לא חלום, הם שם, כולם, הילדים, בצד השני של המערה, התמונה הוקרנה אליך לכאן כדי שתדעי שהם שם ומזמינים אותך לבוא אליהם, להיות איתם. איזה סיבה יש להם להזמין אותי אליהם - אני שואלת את החרגול המהבהב, אם תגיעי אליהם תשאלי אותם, נכון - אני לא יכול להשיב לך. ואיך אני מגיעה לצידה השני של המערה - אל הילדים? החרגול נראה קצת נעלב : אין טעם לשאול אותי עוד שאלות פשוט צעדי קדימה אל הקיר ממול ותעברי. החרגול סיים בהחלטיות את דברו, ההבהוב פסק והוא נראה עכשיו כמו מין יצור מאובן על הסלע.
באפלולית אני פוסעת היישר אל קיר המערה שממול והוא נראה לי מאוד אטום ובלתי ניתן למעבר ואין בו שום פתח ואני חושבת לעצמי איזה קסם עלי לחולל כדי להגיע אל הילדים ומין קול מצחקק כזה בתוכי - ציירי את הפתח ועברי, קדימה. אני מציירת את הפתח ומיד פרץ של אור מגיע ואני עוברת.
אני רואה את הילדים, הם שרים והם נעים במעין הליכת ריחוף. זהו אולם גדול מאוד וכיפתו עגולה ומסביב אורות זוהרים, חלקם מאירים יותר וחלקם פחות אבל אלה אינם נרות, הילדים אינם מדליקים נרות, הם מעבירים חוטי אור בין המאורות האלה, הלוך ושוב, לאורך ולרוחב ובאלכסון, חוטים של אור שנשזרים כרשת. חלק מהילדים מרחף גבוה למעלה ממש קרוב לכיפת המערה והם נראים מרוכזים מאוד בעשייה שלהם.
תישארי איתנו מעט - קול צעיר לידי, ילד קטן. אני מוקסמת ממבטו החודר הרציני ושואלת אותו : מי אתם - מה אתם עושים כאן - תישארי ותקבלי תשובות, משיב הילד הקטן.
כן, אשאר כאן בינתיים, בסבלנות, אמתין לתשובות - אם אדע לשאול את השאלות הנכונות.
האם אני חולמת - האם זה חיזיון - המערה מלאה באורות מהבהבים. יש שם עשרות ילדים והם מדליקים נרות קטנים ומניחים אותם על הסלעים. הם שרים וקולותיהם כל כך נעימים, כמו מלאכים - הקול השקט הלוחש : אבל מאין את יודעת איך נשמעים קולות של מלאכים ועוד מלאכים ששרים ובכלל מי אמר לך שלמלאכים יש מתרי קול ופה שמשמיע קולות וצלילים - מכונסת לי בפינת המערה ומתבוננת במראה עד שהוא מתחיל להעלם והמערה שוב חשוכה אך עדיין לידי משהו מהבהב על הסלע ו...? זהו יצור קטן שנראה כמו חרגול גדול, עיניו חכמות ומאירות, הוא מדבר אלי ומעביר את דבריו ללא מילים וגופו מהבהב בדברו: החזון שראית אמיתי, לא חלום, הם שם, כולם, הילדים, בצד השני של המערה, התמונה הוקרנה אליך לכאן כדי שתדעי שהם שם ומזמינים אותך לבוא אליהם, להיות איתם. איזה סיבה יש להם להזמין אותי אליהם - אני שואלת את החרגול המהבהב, אם תגיעי אליהם תשאלי אותם, נכון - אני לא יכול להשיב לך. ואיך אני מגיעה לצידה השני של המערה - אל הילדים? החרגול נראה קצת נעלב : אין טעם לשאול אותי עוד שאלות פשוט צעדי קדימה אל הקיר ממול ותעברי. החרגול סיים בהחלטיות את דברו, ההבהוב פסק והוא נראה עכשיו כמו מין יצור מאובן על הסלע.
באפלולית אני פוסעת היישר אל קיר המערה שממול והוא נראה לי מאוד אטום ובלתי ניתן למעבר ואין בו שום פתח ואני חושבת לעצמי איזה קסם עלי לחולל כדי להגיע אל הילדים ומין קול מצחקק כזה בתוכי - ציירי את הפתח ועברי, קדימה. אני מציירת את הפתח ומיד פרץ של אור מגיע ואני עוברת.
אני רואה את הילדים, הם שרים והם נעים במעין הליכת ריחוף. זהו אולם גדול מאוד וכיפתו עגולה ומסביב אורות זוהרים, חלקם מאירים יותר וחלקם פחות אבל אלה אינם נרות, הילדים אינם מדליקים נרות, הם מעבירים חוטי אור בין המאורות האלה, הלוך ושוב, לאורך ולרוחב ובאלכסון, חוטים של אור שנשזרים כרשת. חלק מהילדים מרחף גבוה למעלה ממש קרוב לכיפת המערה והם נראים מרוכזים מאוד בעשייה שלהם.
תישארי איתנו מעט - קול צעיר לידי, ילד קטן. אני מוקסמת ממבטו החודר הרציני ושואלת אותו : מי אתם - מה אתם עושים כאן - תישארי ותקבלי תשובות, משיב הילד הקטן.
כן, אשאר כאן בינתיים, בסבלנות, אמתין לתשובות - אם אדע לשאול את השאלות הנכונות.
אמונה עופרה לב הורנשטיין אמנית/יוצרת
טווה רשת תדרי צבע לציור וסיפור.
באתר גלרית ציורים באקריליק, עפרונות, רישום, קולאז', למכירה.
הספריה- סיפורים, מאמרים, מדיטציות
דמיון מודרך.
http://www.emuna.ilbiz.co.il/
טווה רשת תדרי צבע לציור וסיפור.
באתר גלרית ציורים באקריליק, עפרונות, רישום, קולאז', למכירה.
הספריה- סיפורים, מאמרים, מדיטציות
דמיון מודרך.
http://www.emuna.ilbiz.co.il/
