תינוקות, ילדים, נערים, גיל ההתבגרות או גיל המעבר, מבוגרים וזקנים, כולם, אבל כולם דואגים. עוצמת הדאגה משתנה ממקרה למקרה אך אין לה כל קשר לגיל.
תינוק, חסר אונים, אין ביכולתו לבדוק, להסתכל או לקחת ולכן כשהוא רעב הוא בוכה וצווח.. בטוח שאמו שכחה ממנו וכי תחושת הרעב תלווה אותו לנצח.
נמשכת לה השמיכה עד מעל לראשו ופתאום שחור בעיניים, הוא לא רואה.. בכי עד לב השמים.. והנה מגיעה האמא לספר לו כי לא קרה דבר.. והכן בהינף יד חוזרים הצבעים כולם להיות חלק מהנוף אליו הוא הורגל.
האם, היא לא נגשה אל תינוקה בזמן כי בדיוק באותו רגע התקשר הילד מהמכולת "המוכר אינו מוכן לתת להם יותר מוצרים בהקפה עד שישלמו את החוב המצטבר", "אני לא גמ"ח" עוד הספיק המוכר להשחיל צעקה לכיוון השפופרת. ובעוד המחשבות מתרוצצות בראשה, דאוגה.. מה להכין לבעלה ולילדים לארוחת הצהריים אומרת היא לבנה שיעלה בינתיים הבייתה... נראה.. אולי נצליח ללוות כמה שקלים מאיזה שכן...
הילד חוזר הבייתה עם פרצוף חמוץ, מה קרה? שואלת אמא והילד מתחיל לבכות... "אבל אמרת שתקני לי קרמבו" ועכשיו המוכר לא מוכן יותר להביא לך דברים מהחנות אז איך תביאי לי קרמבו? האמא מנסה להסביר לילד שהוא יקבל קרמבו פעם אחרת ושזה לא סוף העולם אם הוא לא יקבל עכשיו את הקרמבו שהיא הבטיחה לו, אבל היא לא מבינה שבשביל בנה זה דווקא כן סוף העולם, בשביל בנה הממתין בציפייה עוד מהבוקר, אמא אמרה לו עוד שעה והוא חיכה כמו ילד טוב, כל דקה הוא הגיע לשאול אם כבר עברה שעה והנה שלחה אותו אמא לקנות..ואבוי חרב עליו עולמו...
לאחר כמה דקות הגיע האבא הבייתה, הילד רץ לספר לו על גודל שברונו אך אביו טרוד מידי מכדי להתייחס אליו. בבוקר התקשר המלמד של הבן הגדול וסיפר כי מצב הבן יקיר אינו מזהיר כלל וכלל וכי הוא בהדרדרות מוחלטת "אם המצב ימשיך כך נהיה חייבים להורידו כיתה" המילים האחרונות עדיין מהדהדים באוזניי, מספר הוא לאשתו..
באותו הזמן יושבת הסבתא בביתה מתלוננת באוזני בעלה על הבן שכבר אין לו זמן אליהם יותר, "כל דבר שאני מבקשת ממנו הוא לא יכול, בשביל זה גידלתי ילדים היא שואלת?"
וכן הלאה והלאה, דואגים כולם על ההוה או על יום המחר ויושב בשמים ישחק למו.
לא משנה מאיפה תסתכלו על זה הם כולם צודקים, צודקים אבל...
התינוק צודק בבכיו שהרי מאיפה הוא אמור לדעת שתחושת הרעב שמציקה לו או העוורון הפתאומי שנפל עליו לא ישאר כך לנצח.
אבל.. גם אמו צודקת, צודקת היא באמרה שלא קרה דבר.. ואף הוכיחה לו את צדקת דבריה.. ואעפ"כ למחרת הילד חוזר חלילה..
וכי האם אינה צודקת, מה תעשה ואין בידה כסף לקנות מצרכי יסוד להכנת ארוחת צהריים ובנה מבלבל לה את המוח על קרמבו עלוב..
אבל.. מה יעשה בנה, בכל לבו הוא מאמין כי אף הוא צודק, בשבילו הקרמבו זה לא איזה ממתק עלוב שאפשר או אי אפשר לוותר עליו, בשבילו זה משהו שהוא המתין לו זמן נצח בעיני ילד ובכל אותו הזמן הוא דמיין באיזו צורה הוא יאכל את הקרמבו, מאיזה צד הוא יתחיל, מהביסקוויט או מהשוקלד... הוא הספיק לדמיין עד הקטע שבו הקרמבו נגמר ולבסוף מתברר לו שזה לא עומד להתחיל..
והסבתא, אינה צודקת? האם בנה לא יכול לפנות קצת זמן לאמא? האמא היחידה שטפלה בו במסירות.. אח.. לא סתם אומרים שאמא אחת יכולה לטפל בעשרה ילדים אבל עשרה ילדים לא יכולים לטפל באמא אחת, חושבת היא לעצמה..
ומצדו השני של המתרס יושב לו בנה וחושב לעצמו.. האם האמא עם העשרה ילדים לא יכולה להבין שעד שהיא מצפה מילדיה לעזור לה כבר יש לכל אחד מהם עשרה ילדים משלו שהוא יכול לעשות הכל בשביליהם אבל הם כולם לא יכולים לעשות אפילו מאית מזה בשבילו?
כולם חכמים, כולם צודקים, כולם דאוגים... אבל.. לא מספיק נבונים?!
מה שהם כולם שכחו זה שצריך להבין האחד את השני, אז נכון, כמובן שלא נצפה מהתינוק להבין את אמא שלו ולא לבכות כי הוא הרי תינוק, אבל כן נצפה מהאמא להבין לליבו של התינוק, להבין את הפחד שלו.
כמובן שלא נצפה מהאמא שתלך לשדוד בנק ואפילו לא את המכולת השכונתית רק כדי להשיג לבנה את הקרמבו הנכסף, אבל כן נצפה ממנה להבין לליבו, להבין שבשבילו זה יותר מסתם קרמבו לגלות אמפטיה והבנה.
וכן, נצפה מהאבא לגלות קצת הבנה לבניו ולא רק דאגה, שיפנים שאותה דאגה שלו שיורידו את בנו כיתה שווה לפעמים (באופן יחסי כמובן) לדאגה של בנו על משחק שנשבר.
ונצפה מהסבתא להבין את בנה שיש לו משפחה וטרדות משל עצמו ולכן אינו פנוי כל היום, ומצד שני נצפה מהבן שימצא בכל אופן קצת זמן לרצות את אמו שטפלה בו במסירות רבה משך שנים ארוכות ונתנה לה את היכולת לגדל משפחה משלו.
מקור: שאו מרום
שמעון גווירץ
