שלטון רדוד 

מה משותף לסוגיית אימוץ ילדים ויתר זכויות אזרח במשפחות חד מיניות, למשבר בחינוך, לאלימות והפשיעה הגואות, לקטל בכבישים, להיעדר מיגון מספיק בפני טילים ורקטות קסאם, להיעדר היערכות מתאימה לרעידת אדמה, לצפיפות בבתיה"ח, למספר המשפחות, התקועות במעגל העוני ולסוגיות מורכבות וחברתיות נוספות ?

הרכב מורחב של שופטי בג"ץ הורה היום (א') למשרד הפנים לקיים צו קודם של בית המשפט העליון, לפיו יש לרשום בנות זוג לסביות כשתי אמהותיו של תינוק של אחת מהן - לאחר שהאימוץ הוסדר בחו"ל. קרא/י כתבה של אבירם זינו ב-Ynet http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3480629,00.html

מזה זמן רב, כבר לאחר שברוב חלקי החברה הישראלית, הם אינם מוקצים, מנהלים חברי הקהילה ההומו-לסבית, מאבק לקבלת זכויות אזרח שוות. הממשל במדינת ישראל, אטום לדרישתם המוסרית. יש מי שיטען כי מדובר בסוגיה בעלת רבדים שונים, בעלת שאלות נורמטיביות ובאשר לדמותה הרצויה של החברה בישראל. כל טענה יכולה לעלות באופן לגיטימי בין אם נכונה היא ובין אם לאו, אלה הם כללי השיח הדמוקרטי. יחד אם זאת, אין הממשל, בהיותו ממשל נבחר, פטור ממתן מענה לזכויות של אזרחי המדינה ואין הוא פטור מעיסוק בסוגיה זו.
נראה כי הממשל, בוחר שלא להחליט ולהשאיר את המצב על כנו, משיקולים קואליציוניים ופוליטיים. וכמעט "לטמון ראשו בחול" ואפילו להתעלם מפסיקת הבג"ץ.

המשבר בחינוך לא החל, ערב פרוץ שביתת המורים וכל בר דעת מבין כי אין מדובר רק בשכר המורים, באשר אליו יש עיוות המחייב תיקון. המשבר הוא מורכב הרבה יותר, הוא מורכב מגישה לחינוך ולמידת חשיבותו בסדר היום השלטוני, משיטות הלימוד, איכות ההוראה, כבוד המורה, שכרו, רף הדרישות ממורים, גודלן של הכתות, ביחס לאיכות הלימוד וממרכיבים נוספים. מישהו באמת מאמין, כי לא ניתן להעניק לתלמידי ישראל דעת וערכים טובים יותר במערכת החינוך -

המשבר בחינוך, הינו בן כשלושים שנים ובמהלכן, הלך והחריף ונוספו לו סיבות ונדבכים. הגורם העיקרי לו,
הוא הורדת החינוך בסדר העדיפויות הלאומי. רן ארז, לא משמש כיו"ר ארגון המורים בכל התקופה הזו. הוא ודאי אינו האיש אליו יש להפנות אצבע מאשימה באשר למשבר העמוק במערכת החינוך. כפי שכתבתי, במאמר קודם, צווי המניעה, שהוציא ביה"ד הארצי לעבודה, לא יפתרו את המשבר העמוק ולא יהוו תמריץ למורים ללמד בחדווה ובהשקעה שהיינו רוצים שילמדו בהן.

היום התבשרנו, כי ראש הממשלה ויו"ר ארגון המורים, נפגשו יחד עם שרת החינוך ומנכ"ל משרד האוצר ואמורים לעסוק במשבר. האם מדובר בישיבה ברצינות על המדוכה באשר לבעיות האמיתיות במערכת החינוך, או בניסיון לפתרון שייראה טוב בציבור ותו לא - ימים יגידו.

היום שוב קבלנו תזכורת, כי לא רק תלמידי ישראל נמצאים בתחתית סולם ההישגים של המדינות המפותחות, כך גם מערכת הבריאות, שיש בה רופאים מן הטובים בעולם. הצפיפות בבתיה"ח בישראל היא הגרועה בעולם המערבי. גם באשר לפשיעה והאלימות הגואות, לתאונות הדרכים ולמעגל העוני, להיערכות לרעידת אדמה שסביר ביותר שתקרה או למיגון מפני טילים, לא מציב הממשל פתרונות ראויים. ובעיות שאינן נפתרות, אינן נעלמות, הן צומחות ומחמירות.

ח"כ בנימין נתניהו, שכה גאה, עד כדי התרברבות, בתכנית הכלכלית שהוביל בהיותו שר אוצר, קרא למובטלים ולמקבלי הקצבאות, ללכת לעבוד במקום להיסמך על קצבאות. בבסיס, הוא צדק. אלא, שכדי שהללו ילכו לעבוד, אם מרצון ובחירה ואם בלית ברירה, היה על הממשל, ליצור עבור אנשים אלה, שברובם אנשים טובים הם, הזדמנויות לתעסוקה. בכך, לא הושקעה די מחשבה. כך זה, אצל חסידי השוק החופשי וההפרטה. הם מניחים כי הם יזמו מהלך והשאר תלוי בכוחות השוק. מעגל העוני, לא הצטמצם מר נתניהו.

הדוגמאות הן רבות ולכולן מכנים משותפים. כולן קשורות בחיינו כאן בישראל, כחברה, כאומה בחוסננו ככאלה ובאיכות החיים שלנו. כולן, בעיות מורכבות, שיש בהן צורך בתכנון לטווח ארוך, חשיבה יצירתית ואיזונים בין מענה לצרכים ושמירה על מסגרת תקציבית. כולן, ברות פתרון.

שר האוצר, בר-און, התארח אמש בתכנית, "פגוש את העיתונות" בערוץ 2. הוא נשאל מדוע לא אימץ את המתווה שהציע ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן, (אדם, שכדברי המראיינת דנה וייס, מבין דבר או שניים בכלכלה) לפיו ההוצאה הממשלתית תגדל ב 2.5% בשנת 2008 במקום ב 1.7% כבשנים קודמות (גם זאת לאחר עליה מ 1% לאור דרישת סיעת העבודה) והתוספת תשמש למימון פתרונות בתחומים כמו אלה שנסקרו לעיל למשל.

במענה לשאלה, השיב בין היתר השר בר-און כי מדובר במהלך המחייב הכנה ארוכה (וכי לא ניתן היה לחשוב עליו ולהכינו מבעוד מועד - ש.ב.) ולכן לא ניתן יהיה ליישמו בתקציב 2008. כן, טען שר האוצר לגבי ח"כ ברוורמן כי הצעתו נגועה בפופוליזם. כך בצורה קלה ופשוטה התחמק שר האוצר ואיתו אנשי משרדו, מעיסוק אמיתי בסוגיה זו.

הבעיות ידועות ויש גם מי שיודע מה צריך לתקן ואיך ניתן לתקן. אם כך, מדוע אנו תקועים שנים עם אותן בעיות - סיבה אחת היא רדידות הממשל. לעיתים, במקום להיכנס לעובי הקורה ולשורשן של הבעיות, מעדיפים אנשי הממשל, פתרונות חלקיים וחסרים ובלבד שנשמרת מסגרת התקציב. לא לכל בעיה הפתרון תקציבי. לעיתים חקיקה מובנית וחכמה, יכולה ליתן מענה מבלי צורך בהגדלת תקציב. לא לכל בעיה שנדרש תקציב לפתרונה, לא ניתן להוסיפו. מלבד החשיבות שבשמירת מסגרות התקציב, הרי שניתן לתמרן בהקצאת המשאבים בתוך התקציב.

בעיה כאובה נוספת, היא, התנתקות חלק מנבחרי הציבור והדרגים הממונים, מן העם. משולחי הנבחרים.
לא מתוך שכחה, לא נאמרה, מילה על שחיתות ועל סאוב.

במפגשים שאני מקיים עם אנשים רבים בקרב הציבור. כאלה שיש להם נגיעה לפוליטיקה וכאלה שאין להם כל מעורבות פוליטית, אני חש בתחושה של אובדן אמון בממשל. תחושה קשה של סקפטיות, שאפשר לעשות דברים אחרת.

מכובדי, הציבור. כאחד מכם, אני אומר לכם כי אפשר. איך - כוחכם בקלפי גדול לאין ערוך ממה שאתם מאמינים שהוא, ממה שרוצים שתאמינו שהוא.

צ'רצ'יל אמר פעם כשנשאל מה הוא חושב על אמנות: "אמנות ללא מסורת, היא כמו גוף בלי נשמה. אמנות ללא חידוש, היא גוויה."

ביום הבחירות, לכשיגיע, הצביעו והשפיעו, אל תעמדו מנגד. בחרו בפנים חדשות. באנשים הבאים עם יכולות וידיים נקיות. ככל שיצטרפו כוחות חדשים ורעננים כאלה למערכת הפוליטית, כך יהפוך מהר יותר הייאוש לתקווה. לא בכדי, ההמנון הלאומי שלנו, נקרא "התקווה". המדינה הזו קמה, כמעט כנגד כל הסיכויים. היא יכולה להמשיך להתקיים בגאון ובבטחה, עם נטפח חוסן חברתי ומנהיגות ראויה ואיכותית. מנהיגות שמובילה מהלכים ראויים, גם אם הם מורכבים וגם אם הם מסובכים. מנהיגות שתציב את החינוך והצדק החברתי באותה שורה עם השמירה על הביטחון והחתירה לשלום.


















* האמור במסמך זה, הינו בבחינת דעה פרטית של שי ברק ואינו מטעם מפלגת העבודה, או בשמה.