שמות ומשמעותם 

  שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

שמות ומשמעותם (ד) שינוי שם

כותב הרבי "כיון שאותיות השם הם צינור החיים המחבר את הנשמה עם הגוף, אותו שם שנותנים ההורים לילדיהם הוא השם שה' קורא בעולם העליון לנשמה, במילא אין לשנות ולהוסיף שם בלי סיבה חשובה", כי שינוי השם משנה את מהות האדם ומזלו.

אבל מי שנמצא במצב קשה, אדרבה יש מקום לשינוי שמו, כדי לשפר מזלו, כך אמרו התלמוד: שינוי שם קורע גזר דין, וכתב הרמ"א: נהגו לברך חולים ולקרוא להם שם חדש כי שינוי השם קורע גזר דינם.

כמובן ששינוי השם לבד הוא רק התחלת התהילך, והעיקר הוא הוספה בתורה מצוות ומעשים טובים, לשוב בתשובה על החטאים והקלקולים ולתקן מעשיו מכאן ולהבא. הרמב"ם אומר שהחלפת שם זה אחד מעניני התשובה, כביכול להחליף את העבר בו האדם היה חוטא, כי המשנה שמו הוא כאילו איש "אחר ואינו אותו האיש שעשה אותן המעשים". וכתב בספרים ש"כשאדם מתקן מעשיו כראוי אז נגמר השם".

עדות לכך שהחלפת השם משנה את המזלו רואים כבר אצל שרה אמנו, שבתחילה נקראה שרי והיא היתה עקרה, ולאחר-מכן כשהוחלף שמה לשרה, היא התברכה בבן זכר - יצחק.

מנהג ישראל שאת השם מוסיפים באמירת "מי שבירך" בעת קריאת התורה ליד ספר התורה. בסוף ספר התהילים נדפס מי-שבירך מיוחד להחלפת ושינוי השם.

איזה שם בוחרים להוסיף לחולה? מקובל להוסיף שם שמשמעותו חיים, או ברכה, באגרות-קודש מביא הרבי (מהתלמוד ירושלמי) שהשם "בן ציון" סגולה לאריכות ימים ושנים טובות. מנהג קדמון בכמה קהילות אשכנז שמוסיפים שם לפי מה שנקרא "גורל הגר"א", דהיינו שפותחים תנ"ך באופן אקראי והשם הראשון שנמצא, לזכר שם זכר ולנקבה שם נקבה - נותנים לחולה. והיה נהוג שהרב עושה מי שבירך וכשמגיע לשם או אז נער הבר-מצווה הוא הפותח את התנ"ך.

השם החדש - כתוב באחרונים שהיות שהחיות נמשכת מאותיות השם, לכן להשתדל שכשמשנים שם לא לשנות את השם לחלוטין, אלא שאותיות השם החדש יהיו זהות במדת האפשר לשם הקודם, ומה טוב בהוספת אות על השם הקודם ולא לשנותו לחלוטין. וכעין זה מפורשים הדברים בחז"ל שהעושה מעשים טובים, מוסיפים אות לשמו [כמו: יתר - יתרו. אברם - אברהם. שרי - שרה. הושע - יהושע]. ואם חלילה מעשים רעים, מפחיתים אות לשמו [כמו עפרון - עפרן], כלומר שבשינוי שם נשארת המסגרת הבסיסית-ראשונית של השם המקורי, ועליה מוסיפים ומשנים.

ומעשה-רב, כמה פעמים שאנשים בעלי שם גויי (יהודים מבטן ומלידה, או גרי-צדק), ביקשו מהרבי שיבחר להם שם יהודי כתחליף לשמם, והרבי בחר להם שם יהודי מותאם ודומה, לפי-ערך, באתיות ובצליל, לשמם הגויי.

הדברים משתמעים מדברי ה"אור החיים" הכותב שהשם "ישראל" שניתן ליעקב אבינו הוא שם אחר וחדש לגמרי [לכן לא עקר את השם יעקב, כי הם שני שמות אחרים], ואילו השם אברהם זה אותו השם אברם אלא שיצר בו שינוי ועילוי [לכן אין מזכירים עוד אברם, כי השם אברהם כולל בתוכו את השם אברם]. לכן "הקורא לאברהם אברם עובר בעשה אבל הקורא לישראל יעקב אינו עובר" - משתמע מדבריו ששם חדש השומר על האותיות שבשם הראשון, רק מוסיף או משנה אותן - הרי בשם החדש כלול גם השם הראשון המקורי.

בתורת הסוד מוסבר שהצורך להחלפת השם מבטא כוונה רוחנית נסתרת:

על כל נברא הוטל תפקיד ושליחות שעליו למלא בחייו בעולם וכשמסיים למלא את שליחותו וייעודו בעולם, הוא מסתלק לעולם העליון. התפקיד המיוחד של האדם מצוי באותיות שמו ת נתינת שם חדש לאדם מבטאת תפקיד וייעוד חדש, וממילא ניתנים לו עוד שנות חיים - כדי לעסוק בייעודו ותפקידו החדש.

בשל כך נתנו ליעקב אבינו שם חדש, כיוון שהשלים תיקון שמו, זכה לשליחות ותפקיד נוסף [עם תוספת רוב קדושה בהשוואה לשמו ושליחותו הראשונה], כשמו השני - ישראל.

ראוי להבהיר שכיוון שהשם הוא התפקיד והייעוד האלוקי, לכן אין להחליף אותו אלא אם כן נמצאים במצב של סכנה (או בלשון הרבי כשיש "סיבה חשובה"), שזה מסמל שהאדם לא מצליח למלאות תפקידו; אבל סתם כך כשישנם קשיים סבירים - אין להחליפו, אדרבה יש להמשיך ולהתמודד עם הקשיים ולהתגבר עליהם, שהרי לשם כך האדם נולד לעולם, כדי להתמודד עם קשייו ולתקנם!

טעות בקריאת השם: האמור בענין נתינת השם יש סייג, במקרה שההורים נתנו שם בכוונה מלאה אך לאחר-מכן הם התחרטו (מאיזה סיבה שתהי'ה, כגון שהם שכחו שלקרוב משפחה יש אותו שם), בסוגייא זו דנים האחרונים וגם הרבי באגרות-קודש, והנה צה שעולה מתוך דבריהם:

עדיף להשאיר את השם שניתן (שהרי ניתן בכוונה שלימה), אבל שניתן להוסיף עליו עוד שם. אך אם זה מטריד ומבלבל מאוד את ההורים ויש להם חששות ופחדים - אם מדובר בתוך שלושים יום לכאורה יכולים לבטל את השם שניתן לחלוטין וליתן שם אחר. אך כדאי במדת האפשר שלא לשנות את השם לחלוטין אלא להוסיף עליו אותיות [כגון: דן-דניאל].

הנשמה זוכרת את שמה לאחר פטירתה

על חשיבות של השם ניתן ללמוד מדברי חז"ל  שלאחר פטירת האדם בא מלאך משמים ושואל את הנפטר "מה שמך"? ואם הנפטר משיבו שאינו זוכר את שמו, הוא נענש בחיבוט הקבר.

ויש להבין הרי הנשמה בפטירתה מגיעה לרגע-האמת שלה, היא עולה לבית דין העליון בעולם-האמת ונשפטת על מעשיה בעולם הזה, ומה משנה אם היא זוכרת את שמה? השכר והעונש ניתנים לפי המעשים ולא לפי כוח הזיכרון? ועוד זאת צריך להבין איך באמת ייתכן שהנפטר שוכח את השם האישי שלו שליווה אותו במשך כל ימי חייו?

השם שההורים נותנים לילדיהם הוא בעצם השם של הנשמה הרוחנית אלוקית הקדושה של הילד, כי ניתנת להורים רוח-הקודש לכיוון ולתת שם המתאים לכוחות הרוחניים שלו, למקור ולשורש הרוחני של הנשמה האישית שלו [ובלשון הקבלה "לכל נשמה יש שם ידוע כפי בחינת מקום האבר שבאדם העליון, שממנו חוצבה הנשמה"].

אבל הרי לכל יהודי  ישנם "שתי נשמות" - נשמה אלוקית ונשמה בהמית, ממילא יש לכל יהודי שני שמות - אחד של הנשמה הקדושה ואחד של הנשמה הבהמית.

השם שניתן בברית המילה הוא השם של הנשמה הקדושה כנ"ל, ומה אם השם השני, של הנשמה הבהמית? לצורך כך צריך להבהיר מה היא אותה נפש:

היהודי נולד בעולם כדי לעבוד את ה' בתורה ובמצוות ובבואו לעולם נתן לו ה' שתי נפשות, אחת שתעודד אותו לעבוד את ה' ואחת שתנסה לפתות אותו להיות מונח בתאוות הגשמיות ולהזניח את עבודת ה'.

העבודה האמיתית של היהודי היא לא רק להתגבר על היצר והנפש הבהמית, אלא גם לתקן ולזכך אותם ולחברם לקדושה. כפי שמוסבר בתורת החסידות ובמאמר "באתי לגני" של בעל ההילולא שהרצון האלוקי אינו שהאדם יתנתק מהעולם הזה וישבור את גופו, אלא אדרבה שיצרפו לקדושה, על ידי שכל עניניו הגשמיים יהיו לשם ה', "כל מעשיך לשם-שמים", שהגוף הגשמי יהיה בריא ושלם, והיהודי יתפרנס בעושר וכבוד, אך הכל למטרה קדושה, כדי שיוכל לעבוד את ה' במנוחה ובשלווה ולא לשם מילוי תאוות גשמיות.

זה בעצם גם הרצון הפנימי-נסתר של הגוף והנפש הבהמית בעצמם!

הרי גם הם נבראו מאת ה', אלא שה' ברא אותם כדי לבחון את האדם ולהעמיד אותו בנסיונות, כדי שיתמודד מולם ויתגבר עליהם. הקב"ה הוא שברא אותם, והם בעצם חלק מכוחות ה' האלוקיים, אך ה' החביא והסתיר את הכוחות הקדושים שלהם, כדי שהם ייראו כתאוות ויצרים חומריים, אך בעצם בתוך תוכם פנימה - הם חלק מהקודש, וגם הם רוצים ליטול חלק בעבודת ה', אלא שהתעודה ר? מוסבר בקבלה שלאחר הקבורה באים ארבעה מלאכים ומחזירים את הנפש לגוף, והם אוחזים בגוף ומנערים אותו וחובטים בו במקלות אש, כדרך שאוחזים בטלית בקצוותיה ומנערים אותה מאבק, עד שנפרדה הקליפה לגמרי. לכן נקרא חבוט הקבר, כאדם החובט טליתו ומנערה. ואמנם לא כל האנשים שווים בחבוט הקבר, כי צדיקים שבחייהם נתרחקו מהיצר-הרע והכניעו וחבטו עצמם ביסורין, וגם התורה והמצות שהתישו כוחם, עד שכשהגיע זמנם ליפטר מהעולם ולקבל חבוט הקבר, אין צריכים צער גדול, כי בחבטה כל שהיא די להם להפרידה מהם. אבל רשעים, שאדרבה על-ידי תענוגיהם בעולם הם חיזקו את הקליפה בגופם ונפשם זקוקים לחבוט הקבר בחוזק].

מדרש סיום

נסיים בדברים מרתקים של המדרש המחלק את סוגייתינו לארבעה:

"ארבע מדות נאמרו בשמות: 1) ששמותם נאים ומעשיהם נאים. 2) ששמותם כעורים ומעשיהם כעורים. 3) ששמותיהן כעורים ומעשיהם נאים. 4) ששמותן נאים ומעשיהם כעורים:

1) שמותיהן נאים ומעשיהם כעורים - "עשו" שמו עשו ואינו עושה (רצון הקב"ה). "ישמעאל" שמו שומע ואינו שומע (דברי ה'). 2) שמותן כעורים ומעשיהם נאים - "בני הגולה בני בקבוק [כלי חרס ריק], בני חקופא [מלשון קוף], בני חרחור [חרחור ריב. מין חולי]", שזכו ועלו ובנו בית המקדש. 3) שמותיהן כעורים ומעשיהן כעורים - "המרגלים" סתור בן סתורים גדי גרדים ומרדין. 4) שמותיהן נאים ומעשיהן נאים - "השבטים" ראובן ראו בן בין הבנים שמעון שומע בקול אביו שבשמים. א"ר יוסי בר חנינא אין שמותם של שבטים עכור להם אלא חפות להם" - כלומר ששמותיהם היפים של השבטים הולמות ומתאימות את מידותיהם ומעשיהם, ולא כבגד גדול על גוף רזה.