חרדת נטישה בהיבט רוחני 

חרדת הנטישה היא מושג שמוכר לרבים מאיתנו. בדרך כלל נעשה בו שימוש בתחום הזוגי והבינאישי, והוא ניתן כהסבר לקשיים הרבים שאנו חווים בזוגיות, כמו הקושי להתחייב, הצמדות לבני זוג, המנעות מזוגיות וכו'. התפיסה הפופולרית מייחסת את התפתחות חרדת הנטישה לקשר בעייתי עם דמויות המפתח בחיינו, בעיקר ההורים. בפסיכולוגיה מקובל לומר שאיכות ההתקשרות עם ההורה, קובעת את צורת ההתקשרות של האדם לאחר מכן במהלך חייו. אם כן, תפיסה מקובלת זו של פחד הנטישה רואה את השפעתו בעיקר בתחומי הקשר הבינאישי של האדם.

אולם חרדת הנטישה משפיעה על חיינו הרבה מעבר לבחירת הקשרים שלנו ולהתנהלות בתוכם. היא נוגעת במרבית מרכיבי חיינו, מבלי שנשים לבנו לכך. הסיבה לכך היא שמקורותיה אינם באמת בסוג ההתקשרות עם ההורים, כי ההורים עצמם מהווים רק אחד מהמקורות שאליהם אנו משייכים אחר כך את פחד הנטישה ומאשימים אותם בחרדה הזו ובקשיינו (אם כי נכון לומר שאיכות הקשר עם ההורה מסוגלת למתן את השפעות האירועים האלה, או להחריף אותן). מקורותיו של הפחד הם בשלבים המוקדמים יותר של החיים. הבה נלמד עליהם.

פחד הנטישה והגרוש מגן העדן
פחד הנטישה מתחיל בעצם ברגע שהתינוק מתחיל לחוש בקיומה של מציאות הנפרדת ממנו. החוויה החזקה ביותר של המציאות הנפרדת הזו מתחילה להתגבש ברגע הלידה ובעיקר לאחר הניתוק מחבל הטבור. עד לרגע זה התינוק חווה את המציאות ואותו כגורם אחד שאין בו הפרדה, ולכן לא יכול היה להתקיים פחד נטישה, פשוט משום שלא היה על ידי מי להנטש. התינוק חש שהוא הכל, והכל היה הוא.

ברמה הרוחנית מקבילה הלידה לאירוע המוטמע אנרגטית בכל מערכותיו של כל אדם - הגירוש מגן העדן. הקבלה מסבירה כי בגירוש מגן העדן האדם עבר ממצב רוחני גבוה, בו היה מחובר לאנרגיה האלוהית (או אנרגיית היקום אם תרצו) והוזן בכל צרכיו מבלי שיצטרך לבקש לעצמו דבר, למצב בו ירד במצבו האנרגטי לרמת החומר. ברמה זו פגש משהו שלא הכיר לפני כן - הוא פגש את צרכי החומר ואת המציאות בה אינו מקבל סיפוק מיידי לכל צרכיו. אך יותר מכך - הוא גילה כי אינו יכול לספק את כל צרכיו בעצמו וכי מרגע זה יזדקק לסיוע בסיפוק צרכיו, לעזרה מאחרים ולאינטראקציה בינאישית שקשורה לסיפוק צרכיו. אך לא רק זאת - בגן העדן הוא קיבל מבלי שיצטרך לעשות דבר לשם כך. כשאר ירד לרמת החומר הוא פגש את הצורך לעשות משהו על מנת לקבל משהו. "בזיעת אפיך תאכל לחם" אמר לו אז האל. מרגע זה הוא חדל לקבל ללא תנאי, פשוט מעצם היותו "אדם", ומרגע זה סיכוייו לקבל היו קשורים לפעולות שיעשה. אל נקל ראש במשמעות של העובדה הזו. היא אומרת שברגע הגירוש מגן העדן האדם הפך להיות רגיש לאפשרות של מניפולציה, תמרון, שכנוע ולהסטה מדרכו, אם על ידי דרישות המציאות ואם על ידי דרישות האחרים להם הפך נזקק על מנת לספק את הצרכים שאינו יכול לספק בעצמו. הוא הפך להיות עובד אדמה ועבד לחומר, על כל דרישותיו. הוא נאלץ לשלב בעולמו הרוחני הגבוה את עולם המטלות היומיומיות, את הדאגה לפרנסתו ולכלכלתו, את הצורך להזין את עצמו ואת משפחתו, את הצורך לתכנן את חייו. בקשר ישיר לכך הוא ירד עוד במעלתו הרוחנית והפך להיות עבד אדמה.

אך כיצד באמת קשור האדם הראשון לפחד הנטישה?

סיפור גן העדן הוא סיפור הדרך אותה עובר האדם בחייו, החל מהתפתחותו ברחם וכלה בסיום חייו, אם לאחר שמימש את עצמו ואם לאחר שלא.
גן העדן קיים בחייו של האדם כאשר הוא שוהה ברחם ומוזן ללא כל מאמץ מצידו על ידי מערכת ביולוגית שהתפתחה במיוחד בשבילו ומשרתת את כל צרכיו. במצב הזה הוא קיים בתחושת הרמוניה מושלמת ועטוף בתחושות של אהבה ובטחון, ממש כמו האדם בגן העדן. כל אלה נעלמים כמעט ברגע שהוא נדחף החוצה מגן העדן הפרטי שלו, ומנותק מחבל הטבור. ברגע זה הוא מתחיל לחוש חוויה מפחידה וחדשה - הוא חש צרכים. חוויה זו מפחידה משום שהוא אינו מחובר עוד לאותה מערכת שהזינה אותו בתשומת לב מדויקת ובהתאמה מושלמת, ובהיותו חסר אונים הוא תלוי עכשיו בכך שהסביבה אליה יצא תבין כהלכה את צרכיו, תהיה קשובה אליו, תהיה פנויה אליו רגשית ופיזית, וכו'. אלו תנאים הכרחיים עבורו כדי שיוכל לשרוד. התינוק הזה עבר ממצב בו אינו תלוי באיש, למצב בו הוא נתון לחסדי הסביבה. הלם המעבר והעובדה כי הוא חסר כל יכולת לקיים את עצמו גורמים לכך שכעת הוא מרוכז בנסיון לשרוד מבחינה פיזית, אך גם מבחינה רגשית. התינוק מבין שללא האחרים הוא לא יוכל לשרוד.

ההבנה הזו היא הבסיס לחרדת הנטישה. אותה תחושה עמומה של התינוק כי הוא נותק ממקור של שפע רוחני ועבר למקום של חוסר אונים ותלות באחרים, בו השפע מותנה ואינו מובטח לו מראש. במהותו העמוקה ביותר הוא חש שנסתר ממנו האור המזין. אותו אור שמספק חיים ללא תנאי, האור שאליו היינו מחוברים כולנו לפני שפגשנו את העולם שמחוץ לרחם. האור הזה נטש אותו והשאיר אותו לבדו בעולם של צרכים.

מאחר וחווייתו של התינוק בתקופה זו היא פיזית, וצרכיו פיזיים, נרשמת חוויית הנטישה הזו במקום עמוק בגופו הפיזי של התינוק - בזיכרון התאים שלו. באופן הזה חוויית הנטישה וחרדת הנטישה שייכים לגוף הפיזי של האדם - אל החלק החומרי שבו. להבנה זו תהיה חשיבות רבה כאשר ננסה להבין כיצד נוכל להתגבר על חרדת הנטישה.

התינוק שנותק מהאור שהזין אותו חייב למצוא דרך להתגבר על החרדה הקיומית, חרדת הנטישה הזו, על ידי קבלת אנרגיה ממקור כלשהו. את האנרגיה זו הוא יחוש שהוא מקבל אם על ידי מזון, אהבה, הישגים, הערכה, וכל דרך אחרת שתגרום לו לחוש שהוא בטוח בעולם. במשך חייו הוא יחפש מקורות שונים לקבלת האנרגיה הזו. יכולתו של האדם להפטר מחרדת הנטישה תלויה באופן מוחלט בכך שבכל שלב של חייו ידע למצוא את המקור הנכון לקבלת האנרגיה הזו. הבעיה היא שבמשך חלק גדול מחיינו אנו מחפשים את האנרגיה החסרה לנו במקומות בהם היא אינה אמורה להימצא. מיד נרחיב בכך.

מדוע נגזר עלינו המסע הזה להתגברות על החרדה הקיומית הזו? התשובה לכך מחייבת הבנה של מטרת החיים של האדם. תורות רבות מאוחדות בהבנה שהסיבה לחיים היא שאיפתנו לבטא בעולם מהות מיוחדת שיש בנו, המהווה את התרומה המיוחדת והאישית שלנו לכלל האנושות. כאשר אנו מבטאים בחיינו את המהות המיוחדת שנמצאת בכל אחד מאיתנו, אנו תורמים לאנושות ומתפתחים בעצמנו. זוהי בעצם ההגשמה העצמית שעליה מדברים רבים. אולם כדי להגשים את עצמנו עלינו לעבור קודם לכן מספר שלבים.

הדרך להגשמה עצמית:
הפסיכולוג מאסלו הסביר כי כדי שהאדם יוכל להגיע להגשמה עצמית עליו להתגבר על מספר מכשולים בדרכו. הראשון שבהם הוא הצורך להשיג בטחון קיומי ולאחר מכן עליו להשיג בטחון בתחומי חיים נוספים - בתחום הרגשי, היצירתי ועוד. רק אם האדם מצליח לבסס את בטחונו בשלב אחד, הוא יכול להמשיך הלאה לעבר המטרות הגבוהות יותר של חייו. כל עוד הוא לא הצליח להשיג, למשל, את הבטחון הקיומי, הוא לא יוכל להמשיך בדרכו ומשאביו יוקדשו להשגת הבטחון החסר. למעשה - הוא לא יוכל להגשים את מטרת חייו.
בשנים הראשונות לחייו האדם מנסה לקבל את הביטחון הקיומי הזה מהאחרים, בדרך כלל מהוריו. אם מזלו שפר עליו הוריו יהיו אנשים קשובים, המזינים אותו ומספקים את צרכיו הפיזיים. הם יתנו לו אהבה, יספקו את צרכיו הרגשיים, יכוונו אותו להתפתח ויספקו את צרכיו הרוחניים כמו עניין, שעשוע, משחק וכו'. אכן, תפקידם של ההורים בשנים אלה הוא לדאוג להזנת הילד באותם תחומים שבהם הוא אינו יכול לדאוג לעצמו. תחומים אלה אמורים להצטמצם עם השנים ובשלב השני, בגיל ההתבגרות, הנער כבר מנסה לפתח עוד ועוד את עצמאותו כדי לפתח בו את היכולת לכלכל את עצמו בעצמו. כאן הוא עובר לשלב הבא של מציאת מקור הביטחון הקיומי בתוך עצמו. תפקידם של ההורים בשלבים אלה, וגם לפני, הוא לחזק את הנער ולטעת בו אמון ביכולותיו. אולם בשלב הזה נעוצים שורשיה של העובדה שרבים מאיתנו אינם מתגברים על פחד הנטישה והוא ממשיך ללוות אותנו רוב חיינו. הסיבה האחת היא העובדה שהורינו הם אנושיים כמונו ולכן אינם הורים מושלמים המסוגלים לתת לנו את הביטחון המושלם שאותו אנו מחפשים. הסיבה השנייה החינוך אותו אנו מקבלים.

חינוך להשרדות
במקורות כבר נכתב כי החינוך הנכון הוא על פי העיקרון של "חנוך לנער על פי דרכו". כלומר, חינוך אמור לכוון את הילד, הנער והבוגר לנתיב הנכון לו תוך שהוא מספק לו אמון עצמי ואמון בקיום, החשוב כדי שיוכל להתמיד בדרך להגשמת מטרות חייו מבלי שיצטרך לעסוק יתר על המידה בהבטחת קיומו. אולם בפועל החינוך המוקנה על ידי רוב ההורים, מורים ומוסדות חינוך, הוא "חנוך לנער על פי דרכנו". החינוך הנפוץ ביותר היום מנסה להביא את הנער והילד לאמץ תפיסות חיים, התנהגויות ודרכי תגובה ובחירות התואמות למה שמוכר ומקובל. זהו חינוך המצמצם את הייחודיות האישית ומחנך לתפיסות מקובלות האמורות להיות טובות לכלל. החינוך הזה מטה את האדם מדרכו ואינו מאפשר להשתחרר מחרדת הנטישה. מדוע?

הסיבה לכך שהעולם בחר ברובו בסוג של חינוך המכוון לדרך מסויימת ומצמצם את היחודיות האישית, היא שהוא לא השתחרר עדיין בעצמו מאותו פחד נטישה ראשוני. לכן, ומתוך כוונה טובה בדרך כלל, הוא מקדיש את החינוך כדי ללמד את האדם המתפתח כיצד לשרוד. הוא מרמז כי ההשרדות היא מטרת הקיום. לשם כך מכוון החינוך הזה להישגיות, לצבירת רכוש ולהימנעות מלקיחת סיכונים מיותרים. הוא בדרך כלל אינו מעודד מקוריות וחדשנות אישית, ומכוון להבטחת העתיד, אם הכלכלי, הזוגי והרגשי. זהו חינוך המצייר באופן לא מודע עולם של סכנות בו יש להגן על האינטרסים האישיים ולהימנע מניצול על ידי אחרים. אחת הבעיות הגדולות שהוא יוצר היא בכך שהוא אינו מעודד נתינה פשוטה ללא תנאי, אלא מלמד את האדם לתת בהתאמה למה שהוא מקבל. בכך הוא מצמצם מאד את הסיכוי של האדם להגשמה עצמית, פשוט משום שהגשמה עצמית מחייבת נתינה ללא תנאי של המהות האישית המיוחדת לעולם. עולם כזה מאופיין, מטבע הדברים, בתחושות של דאגה, חשש ופחד, הנובעות כולן מהאמונה המועברת בחינוך כזה שזהו עולם של מאבקים מתמשכים, בו יש לשפר תמיד עמדות כדי להצליח. ההצלחה, מצידה, נשפטת עלפי קריטריונים חברתיים מסויימים. מעט מאד אנשים, לדוגמא, קיבלו עד כה הערכה על כך שדבקו בדרכם האישית, גם אם סיימו את חייהם במצב כלכלי גרוע. האדם המצליח הוא לאו דווקא מי שהתעקש ללכת בדרך אישית והתגבר על מכשולים לשם כך, אלא מי שהשיג את מה שהחברה רואה כהישגים ראויים. הישגים אלה, כאמור, הם בבסיסם היכולת להשיג יתרון על אחרים, לצבור רכוש ולשמור על האינטרסים האישיים, הזוגיים, המשפחתיים, המדיניים וכו'. מובן כי בבסיס חיים המכוונים על ידי חינוך כזה עומד פחד.

במצב הזה האדם אינו יכול למצוא מחדש את האור שאבד לו במקום בו הוא באמת נמצא. למעשה הוא עסוק בכל מה שאינו יכול להיות מוגדר כ"אור". הוא עסוק בהשגת בטחון על ידי הישגים, מאבקים, לקחנות והתגוננות. אלה אינם מוגבלים לעולם החומר ואינם מסתכמים רק בהישגים כלכליים או הצלחות חומריות.הם מחלחלים ליחסים בינאישיים ומתדלקים מאבקי כוח בזוגיות, בגידות, חוסר שביעות רצון מתמשך, שיפוטיות, ביקורתיות, קושי לקבל את המצב וחוסר סיפוק ממושך. הם מחלחלים ליחסים חבריים, לאמונות בדבר מהות הקיום ומהווים חלק נכבד מהגורמים לתחושות התקיעות, הדכדוך, הדיכאון והיאוש, מאחר והם מונעים מהאדם לצאת לדרכו משום שהוא עסוק בהישרדות. לעיתים קרובות הטעם לחיים עצמם נחלש, מאחר והם נחווים כחיים של מאבק שאינו מסתיים. הפחד נשמר.

אחת ההשלכות המצערות של החינוך הזה היא שהאדם לומד לסמוך על עצמו, אולם לא מהמקום הנכון. הוא לומד להאמין כי הוא יכול לסמוך רק על עצמו. אמנם, בהתפתחות בריאה הוא אכן אמור לעבור מהסתמכות על אחרים להסתמכות על עצמו, אולם מעבר זה אמור להיעשות בשילוב של ההכרה בכך שתמיד יזדקק לעזרה, עיצה, הכוונה וכו', וקבלה של העובדה שאינו יכול לסמוך רק על עצמו. כל עוד אותו אדם נתקל בחייו במצבים איתם הוא יודע להתמודד, הוא עשוי לחוש בטחון והקלה הנובעת מתחושה של שליטה בחייו. אולם כאשר אותו אדם ינסה לפרוץ את גבולותיו, או יאלץ להתמודד עם מצבים שעדיין לא פיתח יכולת להתמודד איתם, הוא יגלה כי הוא אינו מסוגל לפתור לבדו את כל בעיות חייו, והחרדה תשוב.

שובו של הפחד עשוי להניע את האדם לעבור לחפש את הביטחון אצל אנשי מופת, כמו רבנים, גורואים, מדריכים ואנשי רוח. אנו מכירים כאלה שהתמכרו לדמות שראו בה מופת, היכולה לתת להם תשובה והדרכה לגבי הדרך הנכונה לחיות. לא מעט פעמים אנו מגיעים לדמויות כאלה מתוך מצוקה. ההבטחה שמגולמת בהתחברות לאיש כזה יכולה לתת תחושת רוגע ואף אופוריה לתקופה מסויימת, אולם בסופו של דבר האדם מגלה כי אינו מקבל את כל התשובות לשאלות המטרידות אותו, והפחד שב וחוזר ושולח את האדם לחפש את הביטחון במקום חדש. עכשיו, לאחר שגם אצל בני האדם הרוחניים לא מצא את הביטחון, הוא עשוי לעבור להסתמך על הכוח הגדול מכולם - על האל, או היקום, או כל שם אחר שבני האדם נותנים לכוח בלתי נראה שהאמונה בו מסוגלת לתת להם שקט, הסבר והבטחה לטוב ולאפשר להם להתחיל לנוע לכוון הגשמת מטרת חייהם. אף על פי שיש כאלה שמוצאים באמונה את המרגוע והנחמה, הרי שגם אז היא נמצאת שם לזמן מוגבל. השאלות חוזרות וצצות והספק קם ועולה ואיתו שב וחוזר הפחד.

היכן באמת נמצא את הבטחון?
האם אכן אין מקום שייתן לנו בטחון על פני האדמה? הרי ניסינו לסמוך על אחרים. בטחנו בהורינו, בבני זוג, בחברים, באנשי מקצוע, עברנו להסתמכות על עצמנו, המשכנו לתת אמון בדמויות מופת ואף באל נתנו מבטחנו, ובכל זאת אין לנו מנוח ושלווה. האם לנצח נועדנו לחיות באותו פחד מתיש ומאמלל?

התשובה היא שהפחד ימשך כל עוד נמשיך לחפש את הביטחון בכל אותם מקומות בהם הוא לעולם לא ימצא - מחוץ לעצמנו. עכשיו תגידו - והרי ניסינו לסמוך על עצמנו! האמנו שאנו היחידים שיכולים לתת לעצמנו תשובות. איפה טעינו?

זהות אמיתית מול זהות מזוייפת
ובכן, גם כשמבקשים תשובות מעצמנו חשוב לדעת מאיזה חלק שלנו אנו מבקשים את התשובה. רוב חיינו אנו חיים בתחושה שאנו יודעים מי אנחנו. יש לנו זהות מסוימת, לעיתים מגובשת מאד ולעיתים פחות, והיא מגדירה אותנו. אנו יודעים שאנו גברים או נשים, שכירים או עצמאים, מהנדסים, נהגים, שוטרים, מטפלים או פקידים, בנים להורינו, שכנים לשכנינו, משוייכים לדת כזו ואחרת ובעלי לאומיות מוגדרת. אלא שהזהות הזו אינה הזהות האמיתית שלנו. היא זהות שאמצנו לעצמנו מתוך למידה שלמדנו על עצמנו מהסביבה, מהגדרות חיצוניות, ממה שלמדנו עלינו דרך הפידבקים של האחרים וממה שלמדנו לחשוב על עצמנו. זוהי אינה הזהות האמיתית שלנו. לכן, אם ננסה לקבל מהזהות הזו תשובות ובטחון, לא נמצא, כי היא משתנה כל חיינו ותלויה בכל כך הרבה גורמים שהיא בעצמה אינה בטוחה. יש לנו זהות אחרת, יציבה ומוחלטת. הבעיה הינה שרוב חיינו איננו מתקרבים לגלות אותה כי אנו עסוקים באותה הישרדות ובהסתמכות על כל גורם אחר, כולל על העצמי המזויף שלנו.

הזהות האמיתית שלנו מורכבת מהתערובת המיוחדת של צרכים, רגשות, דחפים, מחשבות, תפיסות ואמונות שהם באמת שלנו, ולא הגיעו אלינו על ידי השפעה חיצונית. היא מתבטאת בעולם כאשר אנו פועלים מתוך הקשבה לאותו גורם סמוי שניתן לקרוא לו "הקול הפנימי" שלנו. אותה תחושה, תחושת בטן, הרגשה, רעיון, דחף לא ברור, אמונה שאיננו יודעים בהכרח על מי היא מתבססת, אשר מכוונים אותנו לפעולה, כוון והחלטה. זוהי זהות שאיננו יכולים בהכרח לומר מהי, ולא נוכל לענות על השאלה "מי אנחנו" באותה בהירות בה עונה אדם המזהה עצמו על פי מקצועו, למשל. זוהי זהות שמתבררת במהלך חיינו.

נסו לעצור רגע ולחשוב על אמונה מסוימת שיש לכם: האם היא באמת שלכם? אתם מופתעים בודאי מהשאלה - הרי ברור שמה שאנו מאמינים בו הוא אמונה שלנו. נסו עכשיו לבדוק מה האמונה הזו גורמת לכם - האם היא מעוררת בכם מחשבות חיוביות או שליליות? רגשות חיוביים או קשים? האם היא מעוררת בכם כעס או התלהבות ותקווה? ובכן, כל אמונה שמעוררת בכם מחשבה, רגש או דחף שליליים, אינה יכולה להיות אמונה אמיתית שלכם. ודאי תמצאו אמונה אחת כזו אצלכם. שימו לב אליה - היא אינה שלכם. אימצתם אותה במהלך ההתפתחות שלכם והיא משפיעה על בחירות שאתם עושים בחיים. היא מובילה אתכם לדרך שאינה מכוונת על ידי הקול הפנימי שלכם אלא על ידי קולות חיצוניים של הסביבה שבה גדלתם. ככל שיש לכם יותר אמונות כאלה כך אתם כנראה מתרחקים מהייעוד שלכם ואינכם מונחים על ידי הקול הפנימי שלכם. שימו לב - גם אמונה חיובית לכאורה עלולה להגיע ממקור שאינו באמת אתם. לדוגמא, אמונה שחשוב להתחשב באחרים ולהימנע מלפגוע בהם. אמונה כזו עלולה להוביל לחיים שבהם אתם מוותרים על מטרות חשובות מדי וחיים עם תחושת חוסר רק כדי לא לגרום לאחרים צער. יותר מכך, תיאלצו גם לדכא את הכעס הטבעי המתלווה לחיים של ויתור כזה. לא תאמינו, אבל דווקא אמונה שאנו החשובים ביותר בעולם ושחשוב שנהיה בראש סדר העדיפויות של עצמנו היא אמונה אמיתית, המגיעה מאותה חכמה פנימית. מאחר והיא אינה אמונה פופולרית, מאחר והיא כוללת בתוכה פגיעה אפשרית באחרים, היא מודחקת בדרך כלל ומוחלפת באמונה של צורך בהתחשבות. אל תבינו לא נכון - חשוב מאד להתחשב באחרים וכבר אמרנו שלא ניתן להתפתח אישית תוך פגיעה מכוונת באחר, אולם הדגש הוא על פגיעה מכוונת. כל עוד מעשינו אינם מכוונים לפגיעה באחר אלא לתרומה לעצמי, יתכן שיהיו אחרים שיפגעו מהם, אולם זהו תפקידם ואחריותם "לעבוד על עצמם" כדי להתגבר על הפגיעה הזו שלקחו על עצמם. אין זה תפקידנו לדאוג לכך שלא יפגעו. דווקא אמונה לא פופולרית כזו יכולה להנחות אותנו למקום שבו נהיה מסופקים בחיינו, ובמקום הזה נוכל גם להתחשב באחרים מתוך נדיבות ולא מתוך הכרח המונחה על ידי אמונה שאינה באמת שלנו.

ומהיכן יגיע הביטחון שמובטח לנו אם נחיה לפי האמונות והקול הפנימי שלנו? איך ניפטר כך מחרדת הנטישה?

התשובה היא שהביטחון יתעורר בנו באופן טבעי. הקול הפנימי שלנו מדבר אלינו כל הזמן ודוחק בנו לחיות על פי האמונות, המחשבות, הרגשות והדחפים שלנו. כאשר איננו מעזים לבטוח בקול הפנימי שלנו משום שהוא כולל אמונות לא פופולריות, רגשות לא פופולריים כמו כעס כלפי הורים ודחפים לא פופולריים כמו דחפי תוקפנות כלפי אחרים, אנו חיים בעצם מחרדה מעצמנו! החרדה הזו מביאה אותנו לאבד את הביטחון במה שאנו מרגישים שאנו באמת רוצים, מאמינים ומרגישים, ולהתחיל לראות באחרים את הסמכות לכוון אותנו בחיינו. אנו מפתחים אמונה כי אנו זקוקים לאחרים כדי שיסבירו לנו איך נכון לנו לחיות, ובלעדיהם נהיה אבודים בעולם הזה. לכן האפשרות שנאבד מישהו מהאנשים החשובים לנו, מעוררת בנו חרדה עצומה. תארו לכם - למצוא את עצמנו בעולם מבלי שנדע מה לעשות בו ומבלי שיהיה מי שיגיד לנו לאן ללכת...

ברגע שנכיר בכך שאותו קול פנימי מודחק הוא המקור היחיד שיכול לכוון אותנו בדרך ולבחור להקשיב לו במקום לאלף הקולות של סביבתנו או של העצמי המזוייף שלנו, הרי שקיבלנו לחיינו מדריך שלא ילך לעולם. לעולם לא ינטוש אותנו. הוא כל הזמן איתנו! יותר מכך, ההתחברות לקול הפנימי מלווה בתחושה של ערך עצמי גדול. תארו לכן כמה טוב להסתובב בעולם כאשר הערך העצמי שלנו תלוי אך ורק בדרך שבה נחליט להסתכל על עצמנו. ההליכה בדרך האמיתית שלנו תביא לפתרון חרדת הנטישה. אולם מהי הדרך הזו ואיך נמצא אותה?

מוצאים את הדרך
על אף הכותרת המבטיחה, לא נוכל באמת לדעת בבירור מהי דרכנו. היא תתגלה לנו עם הזמן, חלק אחר חלק, במהלך החיים. הרצון המשותף לרובנו לדעת מראש לאן אנו הולכים לפני שנצא לדרך, הוא מכשול בפני התקדמות אמיתית והוא מונע פריצות דרך. כל שנוכל לעשות הוא להבין כי כאשר נחדל להיאבק, לנסות להשיג שליטה, לנסות לצפות מראש, לדאוג, לנסות למנוע טעויות, משברים, כשלונות, מחלות, וכו', אנו נתחיל להתכוונן לאותו קול פנימי וחוכמה פנימית שיתחילו להניע אותנו בדרך סמויה בנתיב כלשהו. הדבר דומה לכך שנחיה בתוך רכב הנע מעצמו ובכל בוקר נפקח את עינינו ונגלה כי הגענו למקום חדש. היכולת לאפשר לרכב הזה לנוע על פי חוכמתו תלויה כל חיינו במידת הביטחון שיש לנו בקיום.

אולם כאן עלינו להסכים לקבל אמת אחת שאין אפשרות להפריכה - אין כל בטחון בקיום. דבר לא מובטח ודבר לא ניתן לידיעה ודאית. אין לנו כל אפשרות לשלוט באופן מכוון על ההתרחשויות בחיינו. ועכשיו שיקום מי מאיתנו שאינו רואה באמירה הזו איום על החיים. אין בטחון בקיום??? הרי זה נורא ולא ניתן לקבל זאת. אך מדוע אנו זקוקים בכלל לביטחון? האם לא נובע הדבר מאותו חינוך להישרדות שהביא אותנו לראות את העולם כמקום לא ידידותי?! האמונה הטבעית והבסיסית של כל אדם היא אמונה בטוב. בכל אחד מאיתנו מצוייה הידיעה שהכל ניתן לנו ויש לנו את כל היכולת להגשים בחיינו כל דבר שהקול הפנימי שלנו יכוון אותנו אליו. למעשה, אם לא היו אומרים לנו שהעולם מסוכן לעולם לא היתה מתפתחת בנו האמונה הזו. אם לא היו בסביבתנו אנשים שמאמינים שהעולם אינו ידידותי, לעולם לא היינו קולטים באופן סמוי במערכת האנרגיה שלנו את האמונה הזו ולעולם לא היינו מגיבים לעולם בחוסר אמון, גם אם היינו נתקלים באירועים שליליים. סביר להניח שהיינו רואים באירוע השלילי את מה שהוא - אירוע אחד מתוך אלף אירועים אפשריים המהווים את החיים. לא היינו נבהלים מכך שיש בחיים גם אירועים שליליים אם לא היינו לומדים שצריך להיבהל.

העצמי האמיתי, הקול הפנימי, הוא אותו אור שאבד לנו כשנולדנו. ברגע שניצור מחדש את הקשר איתו ונבחר בו כמקור הבלעדי לתשובות לשאלות הגדולות של חיינו, נתחיל את הדרך האמיתית להתגברות על פחד הנטישה ונעבור לחיות מתוף דחף החיים הטבוע בתוכנו.