על מאמן, מתאמן ומה שביניהם / כרמית אלון
האימון האישי ממוקד בעוצמות ובתשוקות של המתאמן תוך תרגום המונחים המבטאים רגשות למונחים המבטאים עשייה. המיקוד ב"מעגל השפע" נועד לעודד את המתאמן, לטעת בו ביטחון ותקווה, ולייצר בו תחושת אונים. תפיסה זו מבססת ומקדמת את תחושת הערך העצמי שמהווה את הדלק לעשייה, ואכן, המתאמן באימון נדרש להיות פעיל ואחראי לבחירותיו: המונח "מתאמן" (בניין התפעל!) משקף אף הוא את העשייה הפעילה המצופה ממנו.
כולנו רוצים להבין ולתת משמעות לחיינו. לפעמים, תוך כדי תנועה, אנו נתקלים במכשול, בהפרעה. המכשולים הללו עוצרים אותנו רגע, ודורשים מאיתנו לחשוב. במרבית המקרים האדם פונה לעזרה מקצועית שעה שהוא מחפש תשובות מעשיות ומהירות להתמודדות עם דילמות / משבר / קונפליקט בלתי פתור ו/או על רקע פרשת דרכים בה הוא נמצא. אדם שחווה משבר בתחום כלשהו בחייו מוטרד משתי שאלות מרכזיות: מה הסיבה שהגיע למצב זה ולאן להמשיך. בירור החזון שעל פיו פעל, לאן שאף להגיע ועד כמה הייתה הלימה בין הרצוי לבין המצוי עשויים לסייע לו להבין את הרקע למצבו, לזהות את רצונו ולממשו.
התכנים בהם עוסק האימון הם התמות, הנושאים הגדולים המעסיקים את האדם במישורי החיים השונים, כמו: מערכות יחסים, התפתחות אישית, תפקידים שונים, ניהול עצמי, תקשורת, תרבות פנאי, ניהול זמן, כסף, קריירה, ועוד. נושאים אלה ואחרים מייצרים פרדיגמות, שאלות מהותיות וקונפליקטים שונים המשפיעים על סגנון חייו של היחיד, על מערכות יחסיו ועל יכולתו לתת ביטוי לתשוקות, לכישורים, לערכים ולהעדפות שלו, כמו – מי אני ביחס לנושאים השונים, מי אני ביחס לעולם וביחס לסובבים אותי, מה הם חיי, מה אני רוצה בעולם, כיצד לבטא את תפיסתי ביחס לכל אחד מנושאים אלה, וכ"ו.
בשונה מטיפול פסיכולוגי, אשר במקרים רבים מעודד ביטוי חופשי ועוסק בחקר הרגשות הנלווים לקושי במטרה לברר את מקור המצוקה ולצמצם את הסבל של המטופל, האימון אינו עוסק בקושי לכשעצמו אלא מעודד הליכה קדימה תוך מתן כלים להתמודדות עם הקושי. ההנחה היא, שעצם זיהוי הקושי והגדרתו המדויקת הם שפותחים פתח לפתרון ולהתמודדות, ואילו העיסוק ברגשות שהאדם חש בעקבות הקושי מזמן הצפה רגשית, עמימות וחוסר אונים, מה גם שהמיקוד וההיצמדות לפרשנות הבלעדית של המתאמן מצמצמים את אפשרויות הבחירה שלו. כל אלה אינם מקדמים את האדם, שכן, גם אותה הרגשה המלווה את שלב הקתרזיס – טובה ככל שתהא - מתפוגגת בהדרגה.
המאמן אמנם נדרש לכבד, לתת מקום ולהכיל את קשת הרגשות של המתאמן – לרבות הרגשות הפחות נעימים, כמו – פחד, אכזבה, עצב, כעס ותסכול, שכן, העדר אשראי לביטוי רגשות עלול לחסום ולצמצם את מידת שיתוף הפעולה של המתאמן. ואולם, על המאמן להימנע מטביעה משותפת ב"ביצה הטובענית" שחווה המתאמן במגמה לאתגר אותו ולהוציאו מ"נעלי הבית הבלויות והנוחות לו". מתפקידו ליזום מעבר מהצטרפות להובלה: לנתב את הרגשות של המתאמן לאפיק רציונאלי ומעשי, להצטרף קמעה במגמה להושיט לו יד ולהוציאו מהביצה אל קרקע בטוחה. זאת ועוד: עליו לכבד ולקבל את העבר כמצב נתון, ואף להשתמש בניסיון העבר של המתאמן כמנוף לייצור תנועה, ועם זאת, עליו להתמקד בשאלה מרכזית העולה בכל פגישה: מה אתה רוצה? כיצד / במה אתה רוצה שתהליך האימון ו/או הפגישה האימונית יקדמו אותך? שאלות כמו – "האם אתה מוכן לצאת מהביצה?" או "האם אתה פנוי לאימון?" - עשויות לדובב את המתאמן לצאת מההצפה הרגשית, לאסוף את עצמו ולגייס כוחות לקראת האימון.
בניגוד לתהליך התפתחותי טבעי (אבולוציוני) בו האדם עשוי לצאת מאזור הנוחות עם או בלי נוכחות הזולת, האימון נועד להיות תהליך רבולוציוני בו ישנה השפעה מכרעת להימצאות המאמן ולתהליך האימון, שכן בלעדי המאמן ותהליך האימון השינוי לא היה מתחולל. לפיכך, חשוב לברר עם המתאמן כבר בראשית האימון מה השינוי שהוא מצפה שיקרה לו – לאחר כשלושה חודשי אימון. מתאמן המניח שיוכל להגיע לאותן תוצאות בכוחות עצמו ושיוכל להשיג את השינוי גם בלא אימון – אזי תהליך האימון מיותר עבורו.
אדם בר אימון הינו אדם בריא, המסוגל לנהל את חייו ולבטא הוויה של – "אני יכול", "אני מוכן לפעול ולשלם מחיר על מנת להתגבר על קשיים". חסך ביכולת העשייה של המתאמן מחייבים הפנייה למקורות תמיכה אחרים.
החלטת המאמן אם לקבל אדם זה או אחר לאימון מושפעת אם כן, מיכולתו של המתאמן לבצע פעולות מעשיות, ומהיכולת להגדיר מטרה אימונית לתהליך האימון. ספקות שונים של מאמנים ביחס למתאמן כזה או אחר מצביעים על צורך בייעוץ והדרכה מקצועית, שכן, יכולתו של המאמן להיות מוכן לוותר על הלקוח שלו בכל רגע היא המאפשרת לו להיות אותנטי, מקצועי ומהימן.
