בקרבן פסח שני כמובא בפרשת בהעלותך קיים הציווי:
"לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חקת הפסח יעשו אתו"
במ"ן [ראשי תיבות מיין נוקבין] כמובא בפרשת בשלח כתוב:
"ויאמר משה אלהם איש אל יותר ממנו עד בקר"
עד עת הגאולה הקרויה בקר על דרך האמור "בעיתה אחישנה".
וזה שכתוב:"שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים
כן יתן לידידו שנא". כתיב "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי"
בהושע מובא "חבור עצבים אפרים הנח לו", ובישעיהו [ח' ו'] "יען כי מאס
העם הזה את מי השלח ההולכים לאט", ובעמוס [ג' ב'] "רק אתכם ידעתי
מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונתיכם". "אפרים עגלה
מלמדה" ובתהילים "אפרים מעוז ראשי יהודה מחקקי".
לחם עולה שלוש פעמים שם הויה גימט' מזלא,
כנגד שלושה עדרי צאן על פי הבאר,
וכן כנגד שלוש הקליפות הטמאות מהן יונקים אומות העולם את חיותן.
מובא בבראשית "אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ... בעבור תשבו
בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רועה צאן", ועוד"כי לא יוכלון המצרים
לאכול את העברים לחם כי תועבה הוא למצרים". ובשמות "ויבא אהרן
וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים".
בפטום הקטורת נאמר בלשון כפולה "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים
בבקר בבקר", בבקר כפשוטו וכמו כן בעת הגאולה הקרויה בקר
המתרחשת עם הזריחה שלאחר חשך הגלות והשעבוד.
מלאכי הוא עזרא ואומר בלשון זו: "בן יכבד אב ועבד אדניו ואם
אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי אמר הויה צבאות
לכם הכוהנים בוזי שמי ... כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו
כי מלאך הויה צבאות הוא". [כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו].
בפרשת משפטים נאמר: "כי ילך מלאכי לפניך והביאך"וגומ', כנגד
פרשיות קדש לי, והיה כי יביאך בתפילין שהם כנגד חכמה ובינה
עולם הבא קרוי בינה כמבואר לגבי הפסוק ונהר [ספירת בינה]
יצא מעדן [חכמה] להשקות את הגן [מלכות הנקראת אמונה וכנסת ישראל].
ובאותו פרק "הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל
המקום אשר הכנתי השמר מפניו ושמע בקלו אל תמר בו [אמרתי אעלה בתמר]
כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו".
שמי בקרבו ניתן להבין בצירוף זה: שמ-יבק-רבו , יבק ראשי תיבות
יחוד ברכה קדושה. במעבר יבק נלחם יעקב במלאך כאמור:
"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" ולאחר שנצחו
קיבל את השם ישראל לשון שררה וממשלה.
שמי בקרבו ניתן להבין אף בצרוף זה: שמי-בקר-בו , בקר משמעו אילת השחר
המדבר באסתר הקרויה כך, אסתר היא המלכות שנאמר ותלבש אסתר מלכות,
אילת הבקר היה צריך לומר אלא אילת-חוזק, השחר- שחרותן וצערן של ישראל.
וכתיב "כשחר נכון מוצאו", "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה".
ועוד אמור "אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח".
"ויהי אמן את הדסה היא אסתר בת דדו כי אין לה אב ואם"
"כאשר ישא האמן את היונק" האמור במשה.
ובשהש"ר "מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מקטרת מור ולבונה
מכל אבקת רוכל".
בקר כמו "ואל הבקר רץ אברהם" [כבקרת רועה עדרו] שהוא אותיות קבר,
בקר אותיות קבר כאמור "ולא שמעו אל משה ויותרו אנשים ממנו עד בקר
וירם תולעים ויבאש ויקצוף עלהם משה",ענין החיות בנבראים
דומם,צומח,חי,מדבר מתבהרת אם נתבונן בכך שככל שהחיות גבוהה יותר
בעוד שהנברא מחובר לשורשו, כך דרגת המיתה והעדר החיות גבוהה יותר
בעת שניתק הוא משורשו ומקור חיותו. לדוגמא, פרי הנתון על גבי הענף
לעומת מצבו בעת שמנותק הוא ממקור חיותו לאורך זמן.ולכן הגויה
מוגדרת כאבי אבות הטומאה וזאת כיוון שבעת שהיה מחובר לשורשו
ושכנה בו הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל היה בעל חיות גבוהה מבין
הנבראים.אצל הצדיק שהוא מרכבה לקדושה גופו טהור ואינו מטמא אף
לאחר שנשמתו נגנזת בגנזי מרומים.
ובישעיה נ"ג "ויתן את רשעים קברו ... אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנה
והוא חטא רבים נשא ולפשעים יפגיע".
ועוד כתיב: "רבות רעות צדיק ומכלם יצילנו הויה, שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה ...
ולא יאשמו כל החוסים בו".
כאמור אף במשה "הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ
אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי [לו אותי עזבו ואת תורתי שמרו
שהמאור שבה מחזירם למוטב] אשר כרתי אתו וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים
והסתרתי פני מהם ... על כי אין אלהי בקר-בי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר"וגומ'.
"גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ... ואמר אבד נצחי ותוחלתי מהויה" [איכה].
"דב ארב הוא לי ארי במסתרים" וכתיב "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם הויה"
עוד מובא שם "במחשכים הושיבני כמתי עולם" ובלשון דומה בתהילים קמ"ג
"ואל תבא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי,כי רדף אויב נפשי דכא לארץ חיתי
[חיה שבנפש היא יסוד האש כנגד דרגת המדבר] הושיבני במחשכים כמתי עולם"
מבואר ש"במחשכים הושיבני" זה תלמוד בבלי ואילו תלמוד ירושלמי הוא אור ישר.
זהו קרבנו של הבל ש"צמרכד" הוא שם קדוש,"ושמתי כדכד שמשתייך".
בישעיהו כ"ה "בלע המות לנצח [ר"ת הבל] ומחה אדני הויה דמעה מעל כל פנים
וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי הויה דבר".
תכלית הכוונה בבריאת עץ הדעת היא לא רק כדי לנסות את אדם הראשון שלא
יאכל ממנו, אלא כדי שהאדם יהפוך את עץ הדעת ויעלה אותו למעלה מענין המיתה
וכמבואר שאם היה אדם הראשון ממתין ג' שעות עד יום השבת, היה אוכל מעץ
הדעת ולא היה ענין של מיתה כלל והיינו לפי ששבת היא מעין חיי עולם הבא,
למעלה מגדר מיתה ואם היה ממתין באכילת פרי עץ הדעת עד שבת, היה למעלה
מענין המיתה, כי כל ענין המיתה בא בגלל חטא עץ הדעת, אבל ה"עצם הלוז"
שלא נהנה מעץ הדעת הוא למעלה מענין המיתה ומעצם זה יבנה הגוף לתחיית המתים
ויש לומר ששלימות הגילוי דשם הויה דלעתיד לבוא [שבאין ערוך לגילוי שם הויה שבמתן
תורה, שהוא בבחינת "שמי הויה לא נודעתי להם"] מרומז בפסוק "בא אל פרעה"
הגילוי דבחינת "חמישית לפרעה" "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין", גילוי
בחינת קוצו של יו"ד החמישית שלמעלה מד' אותיות שם הויה, שזהו ענין שם הויה
דלעתיד לבוא שבאין ערוך לשם הויה שבמתן תורה.
שמעון טל רז
