קרב הגבורה בעמק הבכא 

32 שנים מתפוצצים הרעמים בזיכרון; 32 שנים שקולות הכאב חוזרים ובוקעים ממעמקי השכחה, קולות של חברים, מראות של מאורעות ששום דמיון לא יכול היה להמציא גרועים מהם. איך בתוך שעות ספורות התמוגג השקט הכל כך עמוק של יום כיפור אחד, והפך לרעש קטלני ובלתי נתפס. הדיווחים הגיעו מכל עבר על נפילת מעוזים, תעוזים, וביצורים; על נפילת יישובים ועל כוחות אויב הזורמים אל תוך הארץ כמעט באין מפריע; על כוחות קטנים שהרגישו כמו אותו ילד הולנדי שניסה לחסום באצבע את זרימת המים בסכר הדאם.

ערב מלחמת יום הכיפורים הייתה חטיבת השריון 188 חטיבת הטנקים הסדירה היחידה אשר הוצבה לכל אורך גבול רמת הגולן. תפקידה היה לבלום פלישת אויב במענה קצר ביותר עד להגעת הכוחות הסדירים וכוחות המילואים האחרים לשטח, וזאת על מנת לפעול לפי התרחישים המקובלים, ולצאת לפריצת נגד שאמורה הייתה להיות התרחיש ההגיוני ביותר בתפיסה הצבאית הישראלית. בהערכות המודיעין המוקדמות היה ברור שזמן הגעת כוחות התגבור יהיה כזה שהחטיבה תוכל לעמוד בו בקלות, במיוחד לנוכח העובדה שהמודיעין צפה לכיוון דמשק בכל העת. אבל המציאות הייתה שונה מעט, וחיילי החטיבה מצאו את עצמם ניצבים על הטנקים שלהם, בין תלי הגעש, מנסים לבלום מאות טנקים סוריים שזרמו לכיוונם, ללא סוף.

עם פרוץ המלחמה מצאו עצמם הטנקיסטים של 188 יורים כמטורפים, גומרים את תחמושת בטן הטנקים שלהם עד שהסתערו על נחשולי הטנקים הסוריים באש מקלעים ורובים, נעצרו ונפלו.
לעת הערב הראשון קרסה חטיבה 188 ומן הפיקוד הגיעה פקודה של הצלבת גזרות. חטיבה שבע, בשורותיה לחמתי, אשר הייתה אמורה להיות כוח מענה משני ושהטנקים שלה היו פרוסים כארבעה ק"מ מערבה לתלים, נעה לבלימת הפרצות שהבקיעו טורי הטנקים הסוריים, ונטלה את האחריות על חלקה הצפוני של רמת הגולן, מציר נפח-גשר בנות יעקב וצפונה. שרידיה של חטיבה 188, יחד עם ראשוני חיילי המילואים שהגיעו, מי מביתו ומי מגדודו, ניסו לתת מענה בחלקה הדרומי של רמת הגולן (וידוע סיפורו המפורסם של "כוח צביקה" אשר פעל בגבורה עילאית ב"ציר הנפט"), ובעיקר במקומות שבהם הסורים כבר נעו בחופשיות, כשמונה ק"מ ממזרח לעין גב בואכה ים כינרת.

אנו, חיילי גדוד 77, בפיקודו של אביגדור קהלני (מחטיבה 7, בפיקודו של יאנוש בן-גל) זינקנו אלי קרב, חדורים תחושת שליחות ובטוחים בכוחנו. הלחימה הייתה מטורפת, ומעשי הגבורה הנואשים, אשר חלקם סופרו ואחרים נדמו עם הלוחמים, הפכו להיות נורמת לחימה. מפגשים מפתיעים בין לוחם ואויב מן הסוג שלא היה מוכר קודם לכן, בעיקר משום שיד הדמיון הפרועה ביותר לא הייתה יכולה לחשוב עליו עד שזה קרה. כולם ירו, לא תמיד בידיעה לאן ועל מי; כולם נעו, רובם נפגעו, התחמושת אזלה וגם הדלק, וקשה היה להגיע אל "נקודות החימוש-תדלוק". עשרות אנשי צוות פגועים, מוכי הלם קרב, נמצאו משוטטים בדרך לא דרך לאחר שהטנקים שלהם נפגעו, נאספו וצוותו לטנקים שהוכשרו מחדש ותחת פיקוד רענן של לוחמים נוספים שהחלו להגיע, השד יודע מהיכן.
שוטטנו בין הלג'ות (כינוי למערומי אבני בזלת על פני השטח, שטח קשה ובלתי עביר) החמות, הלוהטות, השחורות והמעלות עשן של קוצים בוערים, מעט מצפון-מערב לקונייטרה. "סע קדימה, עצור! סע אחורה..." פקד נוח (נוח טימיאנקר, מפקדי ומפקד המחלקה שלי) מתא המפקד. "נהג, עצור! אבי (התותחן שלנו), אתה מזהה את הטנק ההוא? תותח, ח"ש 2300, טנק על, אש!".

כך התנהלו הלילות וגם הימים: ידיעות על קומנדו סורי אשר הוצנח בעורפנו והרג בלוחמים שנמו בחניוני הלילה, על מסוקי קומנדו שחצו אותנו, על תותחן זריז במיוחד מן הגדוד שלנו שהצליח לפגוע באחד המסוקים ולהשמידו באוויר, ועל מטוס ישראלי שהופל וטייסו צנח. חשנו אל הטייס לאסוף אותו אל צריח הטנק שלנו. "תודה", הוא התנשף, "קחו אותי אחורה, אני צריך לשוב אל הבסיס". משלא קיבל תשובה, המתין בסבלנות עוד שלוש שעות בצריח הטנק שלנו, עוזר במלאכת טעינת הפגזים, כאשר הבין כי אנחנו בשיאה של לחימה, ורק כאשר התאפשר פינינו אותו לאחור. "לא להאמין מה שאתם עוברים" הוא פלט בלחש...

...וביום השלישי למלחמה הקשה, נלחמנו על תפיסת הרמפות שלמרגלות רכס החרמונית, מעט מזרחית לקיבוץ אלרום (נקודה). אני זוכר את הנותבים החולפים על פניי דרך ה"אפיסקופים" (חלונות התצפית) של תא הנהג, כשחשנו אל דניאל ואחנון שהטנק שלו נפגע, מיהרנו לחלצו ופלשנו לשטח מוכה אש. אינני זוכר מתי פחדתי כל כך. המוות נראה בעיניים, הנותבים חלפו בקרבה מפחידה, רעש הפגזים ולהבות האש המיתמרות מן הצריחים הבוערים העניקו תחושה של סוף, ומתי מגיע תורנו. לאחר כמה חודשים, בימי "מלחמת ההתשה" הסורית הנוראה, נפל דניאל ואחנון במארב של הארטילריה הסורית, עת שב לצבא מחופשת שבת קצרה. מעקב אלחוטי - סורי אחר דיווחי החיילים השבים וציר תנועתם, גרר מטח פגזים אדיר אשר פגע בשיירה וקטל את דניאל ואחנון ז"ל.
יאיר סווט, מפקד הפלוגה הנערץ, נהרג מפגיעת פגז ישיר בעמדו חשוף בצריח בשעה שהושיט את ידו לעזור לחייל שנמלט מטנק בוער וביקש מפלט בטנק שלו. עמי דורון נהרג כאשר הטנק שלו התהפך באחת המהמורות האין סופיות של הלג'ות ברמת הגולן. בלומן ובשארי, סמלים ותיקים אשר ניצבו בפני חופשת השחרור שלהם, נהרגו מפגיעות ישירות. מפקדים ולוחמים נפלו ונפצעו, ומספר לוחמי הגדוד הלך והידלדל.

יום ג' 9 באוקטובר 1973, הבוקר הרביעי למלחמה. עייפים ומרוטים, מוכי הלם ומפויחים, ניצבנו על קו הרמפות של שדות קיבוץ אלרום, מביטים אל העמק הרחב המוביל מזרחה אל העיירה הסורית ח'אן ארנבה. העמק הזה שימש שדה מטווח גדול של תותחינו אל עבר כוחות שריון מסתערים. ניצבנו תשושים, מביטים מזרחה וממתינים להוראות. גדוד 77 המפואר אשר רשם פרקי תהילה ומעשי גבורה רבים במהלך שלוש היממות האחרונות נותר מדולל ומכווץ, רק 14 טנקים כשרים מתוך 35 כלים תקניים. חלק מטנקי הגדוד, בפיקודו של אביגדור קהלני, המג"ד, הועסק במשימות נואשות אחרות.
נותרנו ארבעה טנקים בעמדות תצפית וכוננות.

ציר ח'אן ארנבה-אלרום הפך בימים האחרונים למאמץ פריצה חשוב של הסורים, אשר נבלמו בציר נפח-גשר בנות יעקב. מן העמק המזרחי עשו יחידות של טנקי אויב את דרכן במאמצי פריצה חוזרים ונשנים ואנחנו, שכבר ניצבנו על הרמפות, ירינו מטווחים גדולים, פגענו והשמדנו אותם. העמק התמלא שלדי טנקים ומשוריינים סוריים אחרים.

בשעה תשע בבוקר לערך התקבלה בקשר האלחוטי שלנו התראה של המודיעין, שדיווחה על שיירה גדולה של כ-75 טנקי אויב העושה דרכה מערבה, לעבר רמת הגולן. ייתכן, נאמר בהודעה, כי מדובר במאמץ פריצה סורי אחרון ונואש כדי לשבור את התנגדותם של שרידי הכוחות הישראלים המדוללים, העייפים.

ההתקפה הסורית החלה בריכוך ארטילרי מסיבי, ועשרות פגזי ארטילריה נחתו על ארבעת הטנקים שניצבו על רמפות התצפית, דרומית-מזרחית לרכס החרמונית. הסמג"ד, איתן קאולי, נתן הוראה לסגת לעמדות המתנה, כאשר רק טנק אחד נותר בעמדת תצפית לצורך דיווח. האש הארטילרית הייתה כבדה, הרסנית ומאיימת, ואנחנו ייחלנו לשרוד אותה, כאשר לפתע חדלה. בד בבד נשמעה קריאתו המבוהלת של אמנון לביא, המ"פ אשר נותר בתצפית: "תחנות שוטר, דחוף עבור, הם עוברים אותנו... הם עוברים אותנו". חשנו אל הרמפות המזרחיות, והמחזה שנגלה לנו היה מחריד. בחסות הערוץ הנמצא בשיפולי הרמפות, ואשר היה בשטח נחות ובלתי נראה (שטח מת), נעה שיירת הטנקים, כבדה, מצוחצחת ומובלת על ידי שני נגמ"שי פיקוד סוריים. מעת לעת הם נגלו, ואז נעלמו בתוואי השטח הנמוך.

דוקטרינת הלחימה הסורית השאולה מן הסובייטים דגלה בהובלת הטור על ידי המפקד היושב בנגמ"ש המסומן בדגל אדום, שהתנוסס מראש האנטנה של רכבו. שאר כלי הרכב, הנגמ"שים והטנקים הסוריים, דלקו אחריו בטור עורפי, עד הינתן הפקודה להתפרס, כאשר מפקדי הטנקים יושבים בתוך צריחי המפקד כשכיפות הצריח סגורות וראייתם מוגבלת ביותר. דוקטרינה זו הייתה להם לרועץ ועמדה לצדנו - העניקה לנו, שלחמנו חשופים בצריח, יתרון שליטה בשטח וזיהוי ראשוני.

נוח, מפקד הטנק, הוביל את התותח שלנו אל הדגל הראשון של נגמ"ש הפיקוד הסורי אשר החל להתרומם במעלה הוואדי. לפתע נגלה הנגמ"ש, וביריית תותח בודדת הושמד ונעצר. חלק מאנשי הצוות הסורי שלא נפגעו, קפצו ממנו ונמלטו לכל עבר. כך נעשה גם לנגמ"ש הפיקוד השני, ועצירתם המבוהלת של נגמ"שי הפיקוד גרמה לעצירת השיירה.

עוד אנחנו סורקים את השטח בעיניים, ולפתע טנקים סוריים שמפקדיהם התעשתו חלפו על פנינו בדרכם מערבה. במבט מהיר ניתן היה לספור כ-15 טנקים סוריים ששעטו לכיוון אלרום, במרחק של מטרים ספורים מאתנו. אז החלה להתפתח לחימה אשר לא נודעה כמותה בכל תולדות לחימת השריון בצה"ל. פרץ קרב נורא על השליטה על הרמפות. היה ברור כי השולט ברמפות מביס את יריבו. טנקים ירו לטווחים של עשרה וחמישה מ'. התותחן שלנו כמעט הבחין דרך עינית הכוונת שלו בעינו של התותחן הסורי. זו הייתה מלחמת הטנק הבודד אשר אנשיו לחמו על חייהם. היינו מוקפים בטנקים סוריים אשר שעטו וירו לכל עבר וזרעו חורבן, הרס ואש. עד אז היינו מורגלים לתרגולות ירי לטווחים של 1,500 מ' ומעלה, ופתאום מצאנו את עצמנו יורים לכל עבר, לטווחים בלתי אפשריים בקרבתם. השדה התמים אשר צינור השקיה היה מונח עליו (צינור של שמונה צול, שעליו חסתי וניסיתי לא לרמוס אותו בגלל חינוכי הקיבוצי, החקלאי) הפך למדורת אש ועשן. זעקות של פצועים התערבבו בהדי התפוצצויות הטנקים. בכל עבר נראו אנשי צוות סורים נמלטים, ואני זוכר אחד מהם רץ בכל כוחו, אוחז בקסדתו ומנופף לעבר הטנק שלי בתחינה על חייו אשר נענתה בצרור יבש מן המקלע המקביל של התותחן שלנו. החייל הסורי נפל וראשו כבוש בין רגבי העפר האפורים.

השדה החרוש תלמים של אדמת הבזלת האפורה התלהט והלך, וכל שאני זוכר הוא פקודות של "סע קדימה, אחורה, עצור" ופקודות אש.

באחת מן העצירות הללו מצאתי עצמי ניצב במרחק של חמישה מ' מול טנק סורי בוער. לפתע הבחנתי בתנועה מתחת למזקו"ם (מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים) של הטנק ומיד זיהיתי את שלושת אנשי הצוות הסורים כשהם מסתתרים תחת הטנק הבוער שלהם. "תירה בהם, תירה בהם, הם כאן, למטה.." זעקתי למעלה אל נוח המפקד שאחז גם במקלע. ואולם היינו כה קרובים אל הטנק הסורי עד כי לא ניתן היה להנמיך את קנה המקלע ולפגוע בהם. אבי התותחן הנמיך את המקלע המקביל שלו, שנמצא נמוך יותר, ולחץ על ההדק לעבר השלושה. "אין ירי", קרא בקולו היבש, וניר, הטען-קשר, נחלץ לסחוט את ההדק באופן ידני לאחר שהתברר כי המנגנון האוטומטי נפגע. ואכן, ההדק נלחץ ללא שליטה.
ראיתי את נתיבי הכדורים והנותבים, כיצד 230 כדורים פוגעים בשלושת החיילים המסתתרים, וכיצד קרטעו אל מותם. מראה שלא אשכח כל ימי. "די, מספיק, הם מתים, תפסיקו לירות" צרחתי בכל כוחי אל צוות הצריח, אך הירי נמשך ונמשך עד הכדור האחרון בארגז התחמושת.

באחת הפעמים נפגע הטנק של אמנון לביא (מפקד הפלוגה) מפגיעה סורית ישירה של פגז חלול, ואליאב סנדלר, הטען-קשר שלו, נהרג במקום. סנדלר, שעמו ביליתי בטירונות ובצמ"פ (אימוני הצוות, מחלקה פלוגה), החייכן ומלא הסיפורים, נער תפנוקים מרמת השרון אשר רץ לעבר הטנק שלנו כחצי שעה קודם והביא לניר ולי סיגריות מהמעט שנותרו לו, היה החבר הקרוב לי ביותר שנהרג. מאוחר יותר הגיעו גם שמות החברים האחרים. דמויותיהם עולות בזיכרוני בכל יום זיכרון, ובכל חלום וחלום, ושוב אני בוחש בסיפורם וחי את חייהם ומנסה להרהר מה היה אילו.

כ- 40 דקות נמשך הקרב הבלתי אפשרי הזה, קרב שמלמדים אותו במכללות ללימודים אסטרטגיים בעולם; קרב שלקחו בו חלק ארבעה טנקים ישראליים בלבד, שאחד מהם נפגע ויצא מכלל שימוש; קרב נורא שבמהלכו הצלחנו להשמיד 35 טנקי אויב, עד ששארית טנקי הגדוד נחלצו לחבור אלינו ולהצטרף למקהלת הקטל שחיסלה את שיירת הטנקים הסוריים ש"התברברו" בעמק. היו שתפסו עמדות בשוליים הדרומיים של רכס החרמונית, והיו שנעו דרומה אל רכסי ה"בוסתר" וניהלו משם את האש שבלמה וחיסלה את גל הפלישה הסורית האחרונה במלחמת יום הכיפורים...

את שארית היום עשינו בשהייה ברמפות הכבושות מחדש. ערב עבר ולילה ירד ואיש איש הצטנף אל עצמו עם רגשותיו בתוך תאי הטנקים. לחישות של מפקדים וחיילים, בכי כבוש מול כאב ומראות נוראיים שטרם עיכלנו.

השחר שלמחרת הפציע במזרח על העמק הנורא שממנו באו הטנקים, ואותו הפכנו לאבוקה לוהטת. מסך אפרורי של ערפילי שחר, מהולים בעשן שלדות כלי הרכב של האויב, כיסה את עין העמק. פה ושם גזע עץ כרות ומפויח, שממנו מיתמרת מדורת עשן, טנק סורי הפוך וחסר צריח מעלה עשן ממנועו הפגוע והבוער ודממת מוות שוררת על העמק אשר לימים קראנו לו "עמק הבכא".