מחווה לשלישי בפברואר 

דין פיהקה.

ההמתנה למטוס שימריא כבר נראתה, כנמשכת נצח. עד שנתנו לה לעלות עליו! תחקירים – מפה ועד להודעה חדשה. את מי תפגשי, עם מי ארזת, מישהו נתן לך, למה את נוסעת – כן, אפילו זאת! מה זה עניינם, לעזאזל? שב"כניקים פשיסטים מזויינים...

רק זה, כבר יכול היה לגרום לה לרצות לרדת מכאן. אלמלא החליטה על כך כבר בלאו-הכי. שנתיים ורבע מגעילות! מאז מוצ"ש ההיא של הרביעי לנובמבר. טח! טח! טח! והלך השלום, הלכה התקווה. בייבי נתניהו עלה.

טוב, שיעלה. עזבי אותם… בלאו-הכי ירדת עכשיו. זהו-זה, סלמאת. ואין שום סיבה, ממש שום סיבונת הכי קלילה שהיא, שתעלי על דל-מחשבתך איזושהי דאגה בגללם… זהו, גמרנו עם דאגות לאחרים… ומעכשיו והלאה, דיני שלי, תתפנקי ותדאגי רק לעצמך. תהיי אגואיסטית! – חשבה, בחיוך קל, על הפרסומת הארורה ההיא, ברדיו הישראלי... פאק, כמה נכון.

צביה לא האמינה שהיא נוסעת. ניסתה להניא אותה מזה. "בחייך, דין!" קראה. "את – כל החיים שלך כאן, כולנו פה, הכל! את באמת – וואי, אי-אפשר איתך!" גם דורון – בן-דודתה, המבוגר ממנה בשבעה וחצי חדשים – ניסה להניא אותה מכך. "באמת, דיני", אמר לה, מחבק אותה קלות. "צאי לחופשה של איזה כמה שבועות, אפילו, נגיד, חצי-שנה – זה כן, קצת ניקוי-ראש, זה דבר שכל אחד רשאי וצריך וחייב לעשות, פעם ב. אבל, את לא – באמת, דיני, הרי כל החיים שלך פה!" אז זהו, שלא.

תמיד חיבבה את דורון – וזאת על-אף העובדה, שלא תמיד השתוו דעותיהם: דורון היה ציוני במובהק, גם אם בצידה ה"שמאלני", יענו, של המפה הפוליטית. משהו בסביבות מר"צ ~ "עבודה". ואילו היא, תמר גוז'נ'סקי ייצגה, מבחינתה, פשרנות סמי-ימנית מרובה מדי... מה זאת אומרת שתי מדינות לשני עמים? מה זה דגל ישראל, מה הוא עושה בהפגנות? רק מדינה אחת, רפובליקה חילונית, סוציאליסטית ודמוקרטית, על כל שטח פלשתין העות'מנית! (כי זו המנדטורית כללה, כזכור, גם את ממלכת ירדן, בין השנים 1918-1922 – ודין לא היתה מוכנה אף לרמיזה קלה שבקלות, כאילו היא שותפה, חלילה, לדעותיהם של אנשי ליברמן, זאבי ושרון בנידון...) רק דגלים שחורים אנארכיסטיים ואדומים קומוניסטיים!! גג, אולי גם איזשהו דגל פלשתיני לאומני, נטו בגדר הזדהות כנה, עם קרבנות-הכיבוש. אבל – בשום-פנים-ואופן לא מעבר!!!

נו, היה-היה, הרהרה לעצמה בחיוך מריר. ומהבוקר הזה, מהלילה הזה והלאה – ברוכה-הבאה לעולם...

לא עוד פעילות, לא עוד הפגנות,

לא עוד שלטים לדוכן...

אין עוד מה לדאוג, להסעות,

בבקר-שבת להיות בנצרת בזמן.

לא עוד משמרת-מחאה, מול מעבדת-ניסויים...

אין עוד עצומה לה'ביר, נגד כריתת-עצים.

את חופשיה, דיני, חופשיה,

לחיות חייך סוף-כל-סוף.

איש לא יצפה ממך, עכשיו,

להפגין נגד בנייה בחוף.

אין כאן כיבוש, אין אפליה

– וגם אם יש: לך לא אכפת.

מכאן ואילך, דיניוצ'קה,

תדאגי, רק להנאתך, בלבד.

המטוס נחת בשדה-התעופה של ורשה בשעת-בוקר מוקדמת – קצת לפני שבע. תפסה מונית, עצרו יחד בתחנת-הרכבת ורשוה צנטרלנה, שם החליפה מאתיים מארקים לזלוטי – שערכו, אגב, היה כמעט זהה לזה של השקל, אולי רק קצת יותר (היא השתדלה שלא לחשוב על כך), ואז, המשיכו בנסיעתם למלון. מלון אירופייסקי – נחמד, סולידי, נעים מאד. היא הביטה על כל סביבותיה, על הלובן. ורשה. העיר הלבנה. ויופי. וקר.

למזלה, היות שלא היתה זו עונת-התיירות, היה חדרה זמין מיידית. הזמינה ליומיים שאחרי הנחיתה – להתפנק קצת, בכיף, אחרי כל החרא-של-סתיו שעבר עליה, עם אותה שותפה מטורפת לדירה. נכנסה לאמבטיה החמה, הלוהטת כפי שתמיד אהבה, והשקיעה את שערה החום, הארוך, הגולש והחלק בבועות-הסבון הגדולות, בכל הקצף הזה, הנפלא והנהדר. עינגה עצמה גם במעט אוננות, מלטפת דגדגנה הזקור בשתי אצבעות – אחרי-הכל, הדיילת ההיא היתה אשכרה נערה חמודה... גם אם לא היה מזיק לה לאכול משהו... פעם ב...

כי דין, בדרך-כלל, אהבה אותן – לא ממש שמנות, אבל "בעלות חזות בריאה", נאמר כך. פשוט, אתם מבינים – מוות ברעב, אליבא דדין, אינו דבר-מה "מגרה" בדיוק... והיא לא ראתה, שום-דבר מגרה, במצב של "יצאה מאוושוויץ = ילדה אמיתית", על-פי צו-האופנה, האנורקטי-הירואיני, מבית-ברבי... גם אם היא-עצמה, הבה נודה על האמת, היתה, דווקא, די-רזה. אתלטית היתה דין, זריזה וגמישה.

לאחר האמבטיה התפרקדה להנאתה בין השמיכות, וצפתה בשידורים שונים מן העולם – 'וואללה, איך הייתי שמחה למצוא פה עכשיו איזה ערוץ פלייבוי'... חשבה – אבל, לא היה.

משנחה דיה קמה, התלבשה בבגדים יפים, נשיים וחמודים במיוחד (סוף-כל-סוף, אפשר להיפטר, מכל שטויות-ההיפיות המטופשות האלה ולהתחיל להיות אלגנטית! פשוט לחיות בכיף, לא למען עקרונות מטופשים למיניהם – אח, איזה כיף, איזה כיף!!! J), ירדה ללובי, שתתה קפה ויצאה לסייר את-ורשה, שמעולם לא היתה בה קודם לכן. כאשר הלכה לכיוון העיר העתיקה – המשוחזרת – שבסמוך, ניגשו אליה במרוצה כמה ילדי-צוענים – או, כפי שהם מעדיפים לכנות-עצמם, בני-רום – וביקשו נדבה כלשהי, רצוי מאד בשטרות. דין לא יכלה לסרב, לילדה לבושת שכבות-הסמרטוטים, בת החמש או השש, ונתנה לה עשרים זלוטי.

אז עוד לא ידעה, כמובן, שמעתה והלאה יצפו ממנה הילדים לתת להם לפחות כסכום הזה, כל אימת שתעבור בקרבת מקום. לא היו אלה בני-רום מפולין, כי אם ילדי מהגרים מרומניה, שפשטו, אותה עת, על כל אירופה המרכזית כולה – הונגריה, צ'כיה, פולין… מחפשים אחר הכנסה, כזאת או אחרת, מתיירים מערביים.

היא המשיכה בדרכה, ובאה אל העיר העתיקה – ואז הבחינה בשלט, המורה על פיצריה קטנה מימינה, מספר מדרגות לקומה מרתפית למחצה – ונכנסה. המקום היה קטן ודחוס, אך נעים בחומו, לאחר קפאון השלג בחוץ. היא הסירה, בשמחה רבה, את כובע-הגרב משערותיה, הארוכות והחומות.

The Pizza had definetely been delicious, but the Szokoczino was just Divine. Next to her, sat a black-haired & fair-skinned girl, with very feminine & gentle facial features. "Agata" she introduced herself to her. "Din" and the two shook hands. Agata's hand was soft and warm. "Where are You from?" "At the moment? From nowhere in particular" said Din, with a sad, though most visably relieved smile. "Looking for a Homeland… are You from here?" "I'm from Kraków; what are You doin' in Life?" "Apart of travelling? Mostly writin'… during the past four months, I'd been working as a secretary for a boss, whose most predominant occupation seemed to be trying to lay down all his female-workers, till I've got sick of it and quit. And what about You?" "I draw", said Agata. "Would it be possible for me to draw a picture of You, please?" "ah-ha" nodded Din, smiling. "Most definitely Agata, I'll Love to… naked?" "Wow, Din"… smiled Agata, her dimples showing, "You're definitely my kind of a Girl"…

ותוך דקות מעטות, כבר אבדו השתיים, זו בתוך נשיקות-פיה של-זו....כי טובים דודיה מיין.

משם, הלכו השתיים יחדיו, חבוקות ומאוהבות, לטייל עוד, לכל אורך רחוב נובי שויאט האלגנטי. היכנשהו כאן, באיזור, עמד פעם, בתחילת המאה העשרים, בית משפחת-גרבשטיין = משפחת הורי-סבתה של דין. כמובן, היא ידעה היטב, ששום בית לא שרד מאז – כל ורשה נחרבה, הרי, בהפצצות הלופט-ואפה, של תחילת מלחמת-העולם השנייה – ואולם, עדיין....במימד מקביל, כך אהבה דיני לחשוב – מימד של אהבה ואחווה, בין יהודים, נוצרים, מוסלמים וחסרי-דת, על-פני כל אירופה כולה – בוודאי, היתה נולדת כאן....או בעיר פולנית אחרת כלשהי.

ראתה קיוסק עם גלויות לתיירים. קנתה אחת, לשלוח לסבתא.

From thence, the two girls went (by tram number 12 and bus number 171) to Agata's cousin Theodora's apartment, at Wola district, on the Westernmost part of Warszawa, on a street called Arki Bo?ka. Theodora was a magnificent lady: in her early thirties, tall, black-haired and Amazonically built; Din couldn't have avoided the thought, 'ho, how much would I Love to lick her nips'… for her nipples, though unseen, were still pretty easy to visualize, with no more than a slightest bit of a healthy Lezzy-girl Sapphonic Imagination, given the size of her ultra-Majestic Titties. Unfortunately, she did not speak any English, none, whatsoever.

"Hi, Dori", said Agata, in a far better Polish, than this Writer has got any hope whatsoever to ever be able to master, "this is Din, an Anarchist girl, formerly from Israel and right now a nomad; I'm about to draw her and teach her some Polish. {and in English, to her new Lover&Friend} Din, this is Dori, my Cousin. She's real cool". Then Din and Dori shook hands warmly and the three sat down and drank some very fine Tea, which Theodora had bought the previous day at the cool Tea&Coffee shop, at Lot&Mariott's Tower's entrance, which Din was about to get to know very, very well – being one of the only two public places in Warszawa at the time serving truly good coffee.

After finishing their tea, the two girls went to Agata's bedroom, which had a small balcony attached to it. Din wasted no time in stripping naked… and neither had Agata.

The two young Beauties studied each other's ripe, Sex-craving bodies.

"Agata"…

"Din"…

And, in less than two seconds, they were in each other's arms, kissing, fondling, licking, carressing, biting, touching… making LOVE.

ומאוחר יותר אותו יום, עשתה דין מה שכבר מזה שנים חלמה בלבה, אך לא העזה להודות בכך, אפילו לפני עצמה.

פעמים רבות יקרה, שאנו בני-האדם מטפחים לעצמנו תדמיות, על איך "מן-הראוי לנו" לנהוג, לחשוב, לחיות ואז אנו חשים מחוייבים להן, כי מה – כולם כבר מכירים אותנו ככאלה, אז מה יחשבו ומה יגידו, אם ננהג אחרת? וכך, מחזקת תדמית זו – שמן-הסתם, היתה נכונה אי-פעם – את עצמה והופכת, מביטוי כן של העצמי, למסכת-פרסונה כובלת, האוסרתנו מאחורי סורג ובריח, אסירים בידי עצמנו, מוחזקים בידי חיילי-מהות-עברנו, שמורים בידי נוטרי-חומת-עקרונותינו – גם כאשר עקרונות אלה, כבר מזמן הפסיקו לבטא, את מי שאנו באמת.

דין, למשל, הגדירה עצמה בתור "אנארכו-קומוניסטית" כבר מזה שנים, מאז 1994 בערך – מאז נתקלה, במקרה, בכתבי טרוצקי, בוקאנין וחומסקי, מצאה עצמה מסכימה עם הרוב וחשה הכרח, להתנגד בכל כוחה, לתרבות הלאומנית, התיאוקראטית, החומרנית והמיליטאריסטית השלטת.

בזמנו, היה זה מרד אותנטי: היא נגד הממסד, המתבטא – בעיקרו של דבר – בהוריה ("הבורגנים הזקנים האלה"...), מורותיה (והיא היתה אז בי"ב – בתיכון תחרותי ו"הישגי" באופן מיוחד), סבתה (שאצלה, מאז ומעולם, התבטא העיקר ב"אבל מה יגידו השכנים???") ומרבית חברותיה (סוגדות-המותגים, אשר בילו, את מרבית זמנן הפנוי, בשיטוט בין חנויות הנעליים, התכשיטים והבגדים, של קניון זה או אחר, בביקורים אצל הקוסמטיקאית והספרית וכו', וכו', וכו').

בתור צעד ראשון, החליטה דין לעבור, מן הצמחונות המתונה-עד-מאד של משפחתה – לטבעונות פנאטית וסופר-מחמירה, שכללה – בשיאה – הימנעות מוחלטת, מכל מה שאינו פירות וירקות אורגניים, טריים ובלתי-מבושלים, לצד מוצרי-סויה בלתי-מהונדסים-גנטית, שגודלו בחוות אורגניות ע"י איכרים זעירים, שקיבלו את מלוא-התמורה לעמלם; כל השאר היה, בהכרח, מוקצה מחמת-מיאוס וכמובן, שעל קפה, קקאו, אלכוהול וכיו"ב בכלל, לא היה מה לדבר. מנגד, דווקא תמכה דיני, בשימוש מתון בגראס (מעודה לא התחברה לאלה, שהתמסטלו מדי-יום כמעט...). מבחינת לבוש, הסכימה דין ללבוש אך ורק בגדים משומשים, עם עדיפות ברורה, לדהויים ולקרועים – וכמובן: על תספורת, איפור ועוד, אסור היה, אפילו, לחשוב!!

הוריה, כמובן, לא הבינו מכך דבר וחצי-דבר – אבל, בינינו: ממתי הורים כן מבינים? כאשר שרפה דיני את חזיותיה, עוד ניסתה האם להבינה, אולם כאשר טענה, בלהט, שעל כל בני-האדם, ללכת עירומים, כי בגדים הם, בהכרח, סטייה והאינטרס היחיד, מאחורי איסור-העירום, הוא זה התאגידי, של חברות-הטקסטיל הגדולות – הרימה גם היא ידיים. כי, אחרי-ככלות-הכל, דברים אלה היו מורכבים וזרים מדי לאם, פעילת ארגוני-התנדבות ממסדיים למיניהם ובעלת תואר אקדמי בספרות האנגלית, של המאה ה-19. ובאשר לאביה, ברגע ששמע, שלא זו-בלבד שבתו, החליטה להקים תנועה, שתתמוך בביטול כל לאומיות באשר היא – רעיון חסר-מובן לחלוטין לדידו – אלא גם שהיא מסרבת, לחלוטין, לשרת בצבא, הודיע לה, שעד שתתפכח מ"כל השטויות התינוקיות האלה", שתפרנס את עצמה, בבקשה – מה שבהחלט התאים, אחרי-ככלות-הכל, גם לנערה הצעירה והמרדנית עצמה – שפשוט עברה, להתגורר ולפעול, עם חבריה מ"אנונימוס". אמה, למעשה, עוד יכלה איכשהו – ולו-גם בקושי עצום ורב – לעכל את רעיון אי-השירות-הצבאי – ואולם, משבמקביל לכך סירבה דין, גם להירשם לאוניברסיטה – או, אפילו, להשלים את תעודת-הבגרות – הרימה אף היא ידיים וויתרה.

כעת, בל תבינוני לא נכון: מהתנגדותה ללאומיות, לדת, לאקדמיה המסואבת ולצבא, לא נסוגה דין ולא כמלוא-הנימה. היא גם הוסיפה להאמין, בלב שלם ומלא, בנודיזם מוחלט, בחופש-מיני (ובחופש בכלל) בכל מקום ואתר ובצמחונות מלאה – ואולם, לא עוד ראתה, באיסור עקרוני על אכילת-שוקולד, למשל, או בהימנעות, בכל מחיר, משתיית כוס-יין קטנה, את מהות-חייה...

נהפך הוא.

וכך, כבר באותו יום, ביקשה דין מאהובתה החדשה, את פרטיה המלאים, של הקוסמטיקאית שלה – ולפנות-ערב, התמסרה לתענוג האלהי, שבמשך זמן כה רב, התעקשה למנוע מעצמה: טיפול קוסמטיקאי מלא, עם תספורת נאה, עם איפור בטוב-טעם, עם פדיקור, עם מניקור... ומשסיימה שם, ניגשה לקניון וקנתה לעצמה, לראשונה מזה זמן כה-רב, נעלי-עקבים עדינות, נשיות וחמודות שפשוט מאד חבל"ז.

ימי-הפגנותיה, הלא, חלפו-עברו להם לבלי-שוב... וכעת, יותר מכל דבר אחר חשקה דינוש, לשוב ולחוש אשה.

היתה השנה 1998, היה החדש פברואר, היה היום השלישי לחדש.