שבעת ימי הבריאה- 7 

שבעת ימי הבריאה- 7 (חלק ב')

הקדמה: תארו לעצמכם שכל המתרחש ביקום כתוצאה מכוחות הטבע- מתרחש בהבזק אחד על כל מרחב היקום כאחד ואין מעבר להבזק הזה מאומה. תארו לעצמכם שבהבזק של רגע זה ממש, מתרחש אי שם ביקום את מה שאנחנו חושבים שהתרחש לפני מליארדי השנים, וגם העתיד הרחוק ביותר בעינינו מתרחש ברגע זה של ממש. אין רגע אחר, אין שביב אחר, הכל מתרחש בהבזק אחד, אולם היות והיקום הוא אין סופי ההבזק הזה ממשיך לפעול לאין סוף.

משמעות הדברים כי אין זמן ביקום יש רק מרחקים אותם אנו מודדים ביחידות הזמן. אין ביקום עבר הווה ועתיד, יש רק הבזק של כוחות הפועל על כל משבצות היקום באחת ומתרחש ממש ברגע זה, רגע שלא מסתיים לעולם. זו המציאות שמחבר התורה מנסה למכור לנו מזה אלפי השנים. זו המציאות שלנו ושל כל עצם וחלקיק בעולם, ולמעשה מדובר במציאות מהפכנית שמעוררת שאלות תפיסתיות ופיזיקליות בעיקר. התורה לא פסחה על שום שאלה והתייחסה אליהן בפירוט, ואני סיכמתי את עבודת התורה במאמר להלן.

אם תרצו- ראיתי לנכון לאתגר אותכם, להעיר אותכם... אני חושב שזה יכול לאתגר גם את אבות תורת הקוונטים אילו היו איתנו כרגע.

קישור לחלק א' של הסדרה:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/sofrim_shabot_briaa_15.html

לכל מכונה אנושית מנוע – לב, זה האיבר הראשון שנוצר והאחרון
שמכבה את האורות. אותו המנוע מתחיל לפעום בקצב מדויק וסדיר מרגע הפריית
הביצית בזרע, והוא פועל באופן עצמאי עד שמקבל האדם לידו את
שרביט השליטה על אבריו, או אז נוצר המונח החדש - לב טוב ולב רע... ואין הכוונה
לרובד המוסרי של המונח אלא לרובד המעשי גרידא: לב שפועל או לא כיאות
ומספק את הזרם המתאים ליתר האברים. אדם פעיל בעל אורח
חיים בריא שניזון ומתנהל נכונה, הוא בעל לב טוב יותר מאדם שמנהל אורח חיים לא בריא
ואינו ניזון כיאות. לא צריך להיות קרדיולוג בשביל להגיע אל הקביעה
הזאת; כולנו מכירים אותה.

מאידך אנו יודעים עוד שיש לב חזק ואמיץ ולב חלש ופחדן, וגם
כאן אין הכוונה לרובד המוסרי והפילוסופי של המונח אלא לרובד המעשי גרידא: לב אדם
אמיץ חזק מלב איש פחדן; זו קביעה קרדיולוגית מעשית. אני אישית סובל מבעיה
פזיולוגית בלב: כשאני מתחיל לדבר בציבור, הלב שלי פועם כה חזק עד שמרוקן לי את בועת
האוויר האחרונה מהריאות ומונע ממני לדבר. אם ביכולתי הייתי פונה אליו באותו רגע:
לבב נכבד תן לדבר! אומנם זו בעיה פסיכולוגית במהותה אך בד בבד אני מתאר בעיה פזיולוגית
מעשית.

הלב אם כן הוא המנוע הראשי הנותן את הטון הכללי בגוף האדם ובכל
אבריו – אולם אין זאת אלא לכאורה, כי בפועל הוא העבד הנרצע הראשי שמתוקף תיפקודו
שולט בקצב של כל איברי הגוף, מנצח עליהם ומתאים את עצמו בכל רגע ורגע למצב גופני מובהק
שמבטא את רצונו המובהק של האדם. אם באופן ציורי היית נותן בידי האדם להצטייד במנוע
האידאלי עבורו מהטבע – הוא היה מצביע על החמור ובוחר בו למשימה הזאת. החמור הוא בעל
החיים היחיד בטבע שעומד לרשות האדם מרגע היוולדו; לא צריך לאלפו ולא להרגילו
למשימות, מיד עם רגע היוולדו ניתן לשים עליו את המשא ויאללה לדרך... הוא כבר יתאים
את עצמו למשימה, לכובד המשא, לדרך, למזג האוויר... ועם הראש לקיר- הוא
יפנה בנחישות לדרך, יסתפק בכל כמות מזון שתוצע לו ויהפוך אותה לאנרגיה מיידית להמשך
דרכו.

החמור הוא עבד נרצע לאדם, יעיל ויחיד במינו, לראיה נסה
להעלות על הדעת כל שם של חיה בטבע- מיתוש ועד לפיל; אין חיה שתקבל עליה את עול
האדם באופן טבעי ומובן מאליו... אין דומה לחמור כעבד אופייני לאדם.

החמור הזה, ואני חוזר אל הלב, הוא טוב וחיוני לאדם כל עוד והתודעה
האנושית מזהה את תיפקודו כמנוע שעומד לרשותה ושולט בקצב זרימת הדם לכל איברי גוף
האדם, באופן שקובע את הקצב שלהם ומשקף כראי את רצון האדם. נוכחות הלב בקרב האדם היא
כנוכחות עבד נמרץ בפני רבו. האדם ולפני כל פעולה שעושה במודע- משנס את מותניו,
מכין את משק ביתו, מגייס את עבדו; חובש את חמורו... זה הצד החיובי של החמור/ של
הלב.

מאידך וכאשר האדם מאבד את כושר ההבחנה בזיהוי המנוע שמשקף
את רצונו, עלול הוא לבלבל בין תיפקוד הלב לתפקיד רבו ולהדרדר למצב בו עבד כי
ימלוך... וזה הצד השלילי של החמור/ של הלב; היינו כאשר אימת העבד חולשת על התודעה
והאדם חש עבד לליבו ונתון לחסדיו... למרבה האירוניה כל האנושות ובכל הדורות – חיה
את הבילבול הגורף הזה ונתונה לכאורה לחסדי העבד. האדם עמד מעודו חסר אונים מפני
הקביעה הסטטיסטית המצביעה על התקף לב כגורם מס' אחד לתמותה, וקד קידת יראה בפני
הלב – מנוע החיים.

מהו איפוא מקור הבילבול הגורף הזה? מדוע התבלבלנו? כי הרי
אין ספק כי הלב הוא מנוע החיים בין כעבד בין כאדון, ובד בבד אין ספק שהלב אינו
מנוע אוטומטי כי אם מנוע עם קצב משתנה והקצב שלו נתון למצב התודעה האנושית ומשקף
אותה. תחת המונח "תודעה אנושית" נימצא מספר מונחים מקבילים כמו הרצון
האנושי, הרגש האנושי, המצב הנפשי, מצב הרוח... ובכל אופן הלב הוא לא מנוע עצמאי
כפי שנהוג לחשוב; הראיה על זאת פשוטה: ניתן לשנות את קצב הלב ואפילו להפסיק את
פעולתו ללא שום התערבות מכנית: היו אנשים שליבם החסיר פעימה ברגע מרגש; היו אנשים
שליבם הפסיק לפעום ברגע של עילבון, הפתעה, דיכאון...

קיימים בוודאי מחלות לב ומומים שמשפיעים על סדר תיפקודו
וניתן לטעון שקצב הלב משתנה בגלל מחלתו, אולם גם לב חולה ובעל מום נתון להשפעת
העילבון, השמחה, המצב הנפשי... אין וויכוח שהלב אינו איבר עצמאי כי אם איבר ראשי
שמשקף כהוא זה את המצב הכללי של הגוף, מצב המשתנה בכל רגע בחיים ותלוי ישירות ברצון
האדם ותודעתו.

האדם בוחר לעצב לו בכל רגע נתון את מצב הגוף שלו ומגייס
למשימה זו את מנכ"לו- את עבדו הנאמן, שמתוקף תיפקודו יכול להשפיע על כל איברי
הגוף בבת אחת ולשנות את מצבם בכל רגע ורגע. השינוי הרגעי המשתקף בפעולת הלב מתבטא
בפועל בשני מישורים: האדם בוחר בכל רגע את התזונה הרצויה, את הפעילות הרצויה, את
האוויר הרצוי, את המקום הרצוי לחיות... ובזאת הוא מעצב בכל רגע את הפן הפיזיולוגי
הרצוי של הלב. במישור השני האדם מעצב את האופי הרצוי לו: פחדן, אמיץ, רגיש, רגוע, שמח,
עלוב, עצוב, עצבני... וגם במישור זה- העיצוב משתנה באופן רגעי ומשתקף בכל הגוף דרך
הלב שקולט כל שינוי רגעי ומעתיקו מיידית לכל חלקי הגוף. העבד הנרצע אינו נרתע להעתיק
אפילו שינויים מסוכנים שאינם עולים בקנה אחד עם "טובת" גופו.

ובכן וכשאני אומר "האדם מעצב" את האופי שלו או את
הלב שלו, כוונתי לגורם שהלב קולט ממנו אותות מדוייקים ומתרגמם בפועל לשפה מעשית באופן
שכל הגוף יפעל על פיה. אומנם גם הריאות קולטות את החמצן  ומשפיעות בזאת על כל חלקי הגוף כולל על הלב,
וגם הכבד והכליות ולבטח המוח... כולם משפיעים על כולם באופן הדדי, אולם הלב הוא
האיבר שקובע את קצב הפעולה הרגעי של כל התאים והאברים שבגוף, ולכן הוא זה שקולט
ראשונה מהגורם את תווי השיר ושולח אותו בבת אחת ובקצב אחיד לכל חברי הלהקה, או אז
כל חבר קולט את אותם התווים ומנגן את אותו השיר בכלי המיוחד שלו, והשיר מתנגן לו בהרמוניה
נפלאה. מי שאחראי על כינון ההרמוניה בגוף הוא הלב, ולכן הוא נבחר על ידי
"הגורם" להיות המנצח שיקלוט ישירות מידיו ובכל רגע שיר מסויים ויפיץ את
תוויו לכל חלקי הגוף, עד לתא המרוחק ביותר. לכן בפועל אנו מרגישים את מילות השיר
בלב; את התיקווה, היאוש, האהבה, האכזבה, המבוכה, הכלימה, הפחד, הביטחון, הסכנה,
השמחה, הצער... ושוב ושוב, אין הכוונה לרובד הפילוסופי של המונח אלא לרובד המעשי
גרידא: אנו מרגישים בפועל ובאופן פזיולוגי עמוק את כל התווים האלה בשריר הלב; לא
בכבד ולא במוח. מי הוא הגורם שמשדר ללב ודרכו לכל הגוף את התווים האלה?

האדם התמודד עם השאלה הזאת משחר ימיו וקרא לגורם הזה במבחר
שמות וכינויים: רצון, נשמה, נפש, תודעה, הכרה, מודעות, החלק הרוחני שבאדם... קשה
לבחון כל שם ושם לעומק ולרוקן את תכולתו על השולחן. קשה שבעתיים לעמוד על ההבדל
בין השמות כי חסרה לנו ההגדרה: מהי תודעה? מה היא נשמה? מהיכן צצה והיכן מושבה.
וגם אם נטען שהמדובר בהתפתחות מערכת רגשות מסועפת שמקורה באותות חשמלים במוח-
נסתור בזאת את עצם ההתפתחות שחייבת לזרום בהרמוניה לטובת הכלל: אחד בשביל כולם
וכולם בשביל אחד; לא תיתכן התפתחות מערכת שעלולה להעיב על תיפקוד יתר המערכות ואף
לסכנם ולגרום לקריסתם. אנו יודעים מנסיונינו שאדם רגיש עד מאוד הוא אדם חלש
גופנית, מערכותיו הפיזיולוגיות סובלות ממערכת הרגשות המפותחת שלו. (לא ניתן להחיל
את האבסורד על אדם שמן עד מאוד שגם הוא חלש גופנית, כי השמנה מבטא סטיה נקודתית –
לא מערכתית). מערכת הרגשות המסועפת התפתחה אם כן כסטיה מערכתית בגוף האדם וכזאת היה
עליה להיעלם לא להתפתח... הקוף של דרווין היה צריך להיות היום פחות רגיש ויותר
חזק, בעוד אנו צופים באדם יותר רגיש ופחות חזק; זו הנקודה שהאדם צפה בה משחר ימיו
וזיהה אותה ברמות שונות, ובגינה הפריד את המערכת הפזיולוגית שלו מהרגשית וקרא
לאחרונה בשלל שמות בלתי מוגדרים ובלתי מחייבים בעליל, כי לא הצליח להסביר את הנבדלות
התהומית בין שתי המערכות שצפה בהן ביחד: הזרות התהומית ביניהן מחד, וההשפעה ההדדית
מאידך ביניהן; זהו מקור השמות הבלתי מחייבים שביטאו את הזיהוי האנושי הבלתי מוגדר
למערכת הזרה שנצפתה בגוף: נפש, תודעה, נשמה...

הבחנה חלקית איפוא גוררת בעקבותיה הגדרה חלקית ולוקה בחסר.
האדם הבחין אומנם במערכת זרה המנהלת יחסי גומלין עם גופו, אך לא השכיל לעקוב אחר המערכת
הזרה הזאת בשביל לעמוד על מקורה ולהגדירה, לכן נותרו בידיו שלל ביטויים חסרי
משמעות ובלתי מחייבים שהביכו אותו והצביעו יותר מכל על בילבולו. במשחק הזה האדם הפסיד
בנוק אווט כי לא היה מודע שהמשחק מתנהל במגרש החיים ועל החיים. הוא לא נתן את דעתו
על זאת כי קיום הדבר מותנה בהבחנה בקיומו. אתה יכול לעמוד לידי אך כל עוד איני
מבחין בך אינך קיים לדידי. הוא לא נתן את דעתו המלאה והמושלמת על הגורם שמשדר
לליבו ודרכו לכל הגוף את תווי החיים. הוא לא הבחין הבחנה מלאה בקיומו, האדם לא
זיהה את הגורם הזה זיהוי מלא ולכן לא יכל לנצלו; גורם החיים העומד כל הזמן מאחורי
הלב ומניע אותו ואת גופו – נעדר מהפנורמה האנושית בגלל הבחנה חלקית ולקויה שמקורה בעצלנות
מחשבתית.

הביטוי המדויק והמחייב למערכת הזרה שנצפתה בגוף, נגלה לעיני
בפרק ב' של בראשית ונוסח בבהירות ניכרת.

(ו) ואד יעלה מן-הארץ, והשקה את-כל-פני האדמה. 

זהו הביטוי המדויק למערכת החיים, זהותה ומקורה. "האד"
הוא יחידת המידע שמתחברת עם הגוף האנושי ומפיחה בו את החיים. על הביטוי הזה עמדתי
ארוכות ביום 7 של "שבעת ימי הבריאה" (חלק א'), אשר על כן אני פוטר את
עטי מלחזור על הדברים והסברם. מכאן והלאה, ומי שלא עיין בפרק הנ"ל וירד
לעומקו לא יוכל להמשיך איתנו, כי הדברים שיועלו בהמשך ישעממו אותו ויגזלו את זמנו.

אני מנסה לאמר שישנה הגדרה לגורם החיים והיא נפרדת
מהגדרת הגוף האנושי עליה אני הולך לעמוד להלן. את הגדרת גורם החיים שבשפתינו
קוראים לו נשמה או תודעה – ליקטתי כאמור מהפרק השני של התורה ופרסתי את ילקוטי על פני
החלק הראשון של "שבעת ימי הבריאה – יום 7", ואת הגדרת הגוף האנושי על כל
אבריו אני הולך לינוק מפרק כא של שמות כפי שנראה להלן. השאלה היא מדוע אני קונה את
ההגדרות האלה של התורה ומשכנע אותכם לקנות דווקא אותן? מה ההבדל בעצם בין ההגדרה
שלנו ל-"נפש"/ "רוח" לבין ההגדרה "אד" אותה מצאתי
בפרק ב' של בראשית. כי הרי גם מאחורי המונחים שלנו עומד שלל של הסברים ותימוכים
שהיגענו איתם בעת החדשה עד לזיהוי רשת ענפה של תאי עצב (נויירונים) שמוליכים את
החושים והרגשות דרך אותות חשמליים וכימיים בין כל תאי הגוף ואבריו. מרכז המערכת
הזו הוא המוח שמרכז מעבד ומנתב את המידע המגיע אליו דרך מערכת העצבים. הינה לך
איפוא הגדרה רשמית ומקיפה של נפש/ תודעה/ הכרה/ נשמה... היא היא מערכת העצבים שמרכזה
המוח; ומי שרוצה לעמוד על ההגדרה הזו ולרדת לפרטיה יצטרך לשריין למשימה עשרות שנים
מחייו.

אכן וכאשר אני צופה בהגדרה הרשמית והמעודכנת של
הנשמה, אני מאתר בה אומנם את עיקרון ההתפתחות ומסלוליו הטבעיים: מערכת העצבים
הענפה שהמוח מעבד ומנתב את המידע המועבר דרכה – האיצה את התפתחות הגוף האנושי
ותרמה לשרידותו. אם תרצה – הקוף של דרווין התפתח לקוף שיודע להחליף את איבריו הפגומים
באיברים תקינים בשביל לשרוד. מערכת העצבים של האדם התפתחה במסלול הטבעי והביאה
לגוף אנושי שסיכויי הישרדותו טובים יותר. אולם מערכת העצבים הפזיולוגית הזו שמתבטאת
באותות חשמליים וכימיים פזיולוגים- הניבה בזנבה מערכת בת שעלולה לפגום בהתפתחות
הגוף ואף לסכנו עד כדי לקרוס מפחד, מהפתעה, מכלימה, מכעס, מאכילת יתר... במקרה
הטוב הלב עלול להחסיר פעימה ולהנזק.

ברם אינני כופר בתרומה השרידותית והחיובית של
מערכת הבת, כי הרי ישנם אותות חשמליים שיודעים גם להפיק שמחה, תיקווה,
אופטימיות... אין עוררין שאותות אלו תרמו להתפתחות הגוף ולסיכויי הישרדותו, אולם
וע"פ עיקרי תורת ההתפתחות שנצפתה בעולם החי, משפחת העצבים שהתפתחה פיזיולוגית
ובמגמה זהה להתפתחות הגוף האנושי- היתה אמורה להפרד מהעשבים הרעים שנבטו בלהקתה
ולהשאר עם החברים הטובים שתרמו לכלל החברים בלהקה. היינו אמורים לפגוש היום גוף
אנושי מפותח שמח אופטימי עליז מאושר... כי הרי אחרת הגוף האנושי לא יכל להתפתח
ולהגיע למימדיו האדירים בצל המכשולים החשמליים והכימיים של הכעס, האכזבה, העצלות,
המרירות... מיכשולים פיזיולוגים אלה הם סטיה פיזיולוגית מערכתית שהמערכת
ההתפתחותית של גוף האדם היתה אמורה לנפותם מחצרה.

האדם התחבט מעודו בסוגיה הזאת; האם הוא מזהה אגב
המערכת הרגשית שלו שחולשת על ליבו ואבריו– נוכחותה של מערכת זרה הפועלת בתוכו אך
אין לה קיום פיזי בגופו? ואם כן מי הוא אני האמיתי במשחק הזה ומהו חלקו של הגוף הנשלט
שליטה מוחלטת ע"י המערכת הזרה לו... ואף האדם שהצביע לאחרונה על הכתובת הפיזית
של המערכת הזו- התחבט באותה הסוגיה ונותר עם אותה הנשמה והתודעה והנפש הזרות לגופו
עד לכדי ניכור... עד כדי להזיק לו ולהציבו תדירות בפני סכנה קיומית; ואני מחפש
איפוא את ההגדרה, מה היא הגדרת נפש/ נשמה? מהי הגדרת החלק הרוחני של האדם? האם
ישנה הגדרה כזו בכלל? האם אנו מחפשים הגדרה למשהו ממשי בעל ערך פיזיקלי?

ציינתי לעיל שהביטוי המדויק למערכת הזרה שנצפתה בגוף אותה אנו מכנים כנשמה- נגלה לעיני בפרק
ב' של בראשית; מצאתי שם ביטוי בהיר ומדוייק שעונה על המונח "הגדרה". ומדוע איפוא קניתי דווקא את הגדרת מחבר התורה לנשמה...

–  כי הוא לא הלך סחור סביב הנושא ונגע בו ישירות ובאופן ממוקד: לא, אין הגדרה פיזיקלית
לנשמה. לנשמה כהיא זו אין מימדים פיזיקלים, הווה אומר שאין לה קיום בזכות עצמה,
אבל כן יש לה קיום במרחב הגוף האנושי, כי רק במרחב הגוף הזה ניתן לחוש בהעדרה או
לחילופין בקיומה.

מחבר התורה נתן לנשמה האנושית את שם התואר
"מודעות" המקביל בעצם לשם "אד" כפי שהופיע בפסוק ו' מהפרק
השני של בראשית, ואני אבאיר בהמשך את הדברים אולם לפני כן הייתי רוצה להשקיף על
הפנורמה הכללית של המונח "מודעות"- או "נשמה" במילון שלנו.
לשם זאת עלי לבקש ממכם לאתר בניין מסויים הקרוב אליכם, פשוט לפתוח את החלון לאתר
בניין ולהתבונן בו. אני מבקש את זאת כי זה הדבר הראשון שעיני נפלו עליו כאשר
הרהרתי בנושא וניגשתי לשכתב אותו.

אני כותב את השורות האלה מול חלון שמשקיף על
בניין גדול בן כחמישים קומות שזה עתה סיימו לבנות. אני מתבונן בבניין הזה ורואה
מולי הרבה יידע. יידע הנדסי מעל לכל; וגם יידע בתחום הבנייה, החשמל... הרבה מאוד
מערכות של יידע בתחומים שונים נאספו והושקעו בבניית הבניין ממול. אני מודע ליידע
שהושקע בהקמת הבניין ממול למרות שאין לי בדל של יידע בתחום הזה.

אין לי איפוא יידע אבל כן יש לי מודעות בכל
הקשור לבניין שממול. תארו לכם אותי ללא המודעות הזו ניגש להקים בניין בן 50 קומות!
אולי אגיע בקושי לקומה אחת שתקרוס על ראשי בהקדם האפשרי. אני רוצה להגיד שלא לכל
אדם יש יידע אבל לכל אדם ישנה מודעות, וזה הדבר שמבדיל אותנו מהחיה שיכולה לעלות
ביידע שלה על האדם בתחומים מסויימים כמו הצייד למשל, הנמר יודע לארוב לטרפתו ולצוד
אותה הרבה יותר טוב מהאדם, אבל אין לנמר את המודעות של האדם; הוא יכול לעבור על יד
הבניין ממול מבלי להיות מודע לקיומו, ומטבע הדברים ישנם דברים שיכול להתקל בהם ולהיות
מודע לקיומם, כמו עץ, עוף, מים... אבל רמת המודעות שלי כאדם עולה לאין ערוך על רמת
המודעות של הנמר, ולכן נכון להגיד- אם נכון הביטוי- שהמודעות שלי גדולה יותר
מהמודעות של הנמר או אם תרצה- תודעתי גדולה מתודעתו / נשמתי גדולה מנשמתו.

הייתי רוצה להדגיש שוב, שלמרות שהחומר הגולמי
של המודעות הוא היידע/ המידע/ האינפורמציה, המודעות בפני עצמה אינה נמדדת ברמת
היידע של האדם. אני יכול להיות בעל יידע עצום בתחומים מסויימים אבל רמת המודעות
שלי צרה ביתר התחומים, ולהפך, ניתן להיות בעל מודעות רחבה בצד רמת יידע צרה. מודעות
היא מד ההבחנה במידע – לא מד צבירת המידע.

אני יכול לתאר את המודעות בעט ציורי ככרטיס
אשראי שחולש על הכסף של כל הבנקים בעולם, כאשר הכסף מייצג את המידע וכרטיס האשראי
את המודעת. אם כן אינני יודע כמה כסף יש בעולם וגם אינני יודע אם לממש אותו- מה אקנה
בו, כמה אמשוך ממנו ומתי... אבל כל הכסף שבעולם עומד לרשותי ויכול בכל רגע לממש כל
חלק ממנו, כי בידי כרטיס אשראי פתוח.

זו איפוא הגדרת המודעות: להיות מודע לקיום
המידע; להבחין בו. הבחנה זו תעמיד את המידע לרשותך הגם ואינך צורך אותו או את חלקו
מיידית. מחבר התורה עשה פחות או יותר את אותו התרגיל המחשבתי של כרטיס האשראי...
הוא לקח את כל המידע שבעולם, צרר אותו בחבילה אחת וכתב עליה "מודעות"
וליתר דיוק כתב "אד"- תכף ניגש למהות השם.

אכן, היקום מכיל מידע לא סופי שלא ניתן לעמוד
על מימדיו, אולם אין הדבר מונע מלהצביע על חבילת המידע האין סופית; זו פעולה
תקנית. יש ביקום מידע ואני מצביע על קיומו, צורר אותו בחבילה וורטואלית ושם על
החבילה הזאת את שם הזיהוי שאבחר: אד, נשמה, מודעות... ולא על שום מה... מחבר התורה
הניח שהיצור היחיד ביקום שיכול להיות מודע לקיום החבילה הזאת ולהוציא כל שביב
מתכולתה בכל זמן שירצה הוא האדם. השאלה אם האדם רוצה להוציא מידע מהחבילה או לא-
אינה פוגמת בהנחה הזאת, כלומר אינה פוגמת ביכולת האדם מלהבחין בקיום חבילת המידע. אני
הבחנתי בקיום המידע שעשה את הבניין וזה הספיק בלהעמיד את כל המידע של הבניין
לרשותי הגם ועוד לא עיבדתי מתוכו שום דבר. בכל רגע שארצה אעבד את המידע הדרוש מתוך
החבילה שזיהיתי ואבנה בית. אלמד הנדסה באוניברסיטה, אתעמק בתורת האינסטלציה, אתמחה
בהקמת רשתות מים...

ובכן כושר ההבחנה במידע נמצא אומנם בכל היצורים
עלי אדמות, וגם החיה, כפי שהזכרתי, מבחינה בחתך מסויים של מידע ומעמידה אותו
לרשותה ע"מ להנות ממנו ולעבדו בשעת הצורך. הנמר יכול לחזור אל הבאר שהבחין בו
ולשתות ממנו... אולם אין חולק על זה שרדיוס ההבחנה של הנמר מוגבל, בעוד רדיוס
ההבחנה של היצור האנושי אינו מוגבל וחולש על מלוא חבילת המידע של היקום; מכאן מקור
הנחת מחבר התורה כי האדם הוא היצור היחיד שיכול להבחין בתכולת המלאה של חבילת
המידע ביקום.

האדם הוא כלי קיבול מושלם לחבילת המידע, והמודעות
שלו מתגלמת בפוטנציה הבלתי מוגבלת להבחין במידע; אך לא כל אדם משתמש במלוא
הפוטנציה שלו, לכן לא לכל אדם אותה המודעות, אם תרצה- לא לכולנו אותה הנשמה.

אם כן השאלה היא לא כמה אנו מושכים בכרטיס
האשראי שברשותינו, וגם לא מהו טיב כרטיס האשראי שמחזיקים בו, כי כל כרטיסי האשראי
האנושיים הם בעלי פוטנציה בלתי מוגבלת המעמידה לרשות בעלי הכרטיס סכום בנקאי בלתי
מוגבל. נא לזכור: כרטיס האשראי הוא "המודעות", והסכום שחולש עליו הכרטיס
הוא "המידע".

השאלה היא איפוא מיהו המחזיק בכרטיס האשראי;
ושני סוגי אנשים לפחות מחזיקים בו: אדם שמודע לפוטנציה של הכרטיס שלו, ואחר לא. כלומר
יש אדם שהמודעות שלו הינה בלתי מוגבלת בעליל, וישנו אחר שהמודעות שלו מוגבלת
ונושקת למודעות החיה. החיה אגב משתמשת ביעילות בכרטיס שבידה ומושכת בו את מלוא
הסכום העומד לרשותה עד הגרוש האחרון, וכאשר לא נותר לה בחשבון גרוש שחוק- היא
גוועת ומתה. בינינו, אני האדם יודע שעמד לרשות החיה סכום הרבה יותר גבוה מזה שמשכה
בפועל, אולם היא לא היתה מודעת לקיומו...

ובכן העליות והירידות והתנודות הניכרות ברמת
המודעות האנושית הן אלו שהבליטו את המודעות כהיא זו, העלו אותה לבמה וצבעו אותה
בצבע זוהר להפרידה מיתר הגורמים במערכת האנושית. בנקודה זו נולדה הנשמה והתודעה
והנפש וגם החלק הרוחני שבאדם. בנקודה זו נפרדה התודעה מהגוף ונולד לראשונה הביטוי האגדי
"גוף ונשמה". אני קורא לביטוי אגדי, כי עד לאותו רגע לא היה הבדל בין
הגוף לנשמה שפעלו כיחידה אחת ובמהותם חד הם, לא היתה הפרדה ביניהם, הגוף הוא הנשמה
והנשמה היא הגוף; מערכת אחת בגוף אחד. אולם ומרגע ההפרדה הנגזר כאמור מהתנודות ההן,
לא היה ניתן לחבר שוב בין שני המונחים ע"מ להבין את תיפקודם במערכת האנושית.

מחבר התורה הוציא מתחת ידו ספר מדעי לכל דבר,
בו הוא תיעד את הסטיה הווירטואלית של פרידת התודעה מהגוף, ומטרתו המוצהרת היתה
להחזיר את התודעה לגוף – שיפעלו שוב כיחידה אחת כפי שפעלו במקור. בחיבור התורה נרשם
ליווי כרונולוגי לסטיה הווירטואלית בכל שלבי התפתחותה, החל מהרגע בו נולדה ועד
לשלביה המתקדמים כבימינו, כאשר אף המדע שזיהה את מערכת העצבים ותפקידה בגוף, מתח
במתחמו קו מדעי מובהק שיפריד בין הנשמה לגוף...

תיעוד הסטיה האנושית של פרידת התודעה מהגוף החל
מהשלב שקדם לסטיה, כאשר התודעה והגוף פעלו כיחידה אחת, במערכת אחת, בתיאום מופלא
וטבעי כמו שהכבד מתואם בפעולותיו עם הכליות... ניתן להצביע בוודאי על מערכת הכליות
ותפקידה וגם ניתן לבודדה מיתר האברים הפועלים לצידה בשביל לעמוד על תיפקודה, אך לא
ניתן לתאר את פעולת הכבד בגוף חסר כליות כי לא קיימת סיטואציה כזו, כל המערכת
האנושית נולדה כיחידה אחת לעבוד כיחידה אחת.

ובעצם, אומר מחבר התורה, ניתן לתאר את פעולת
הכבד בגוף חסר כליות כי ניתן ליצור גוף חדש כזה או ניתן ללמד את הגוף הקיים לחיות
ללא הכליות, אולם ובכל אופן מהאופנים אין המדובר באותו הגוף אלא בגוף אחר לגמרי שרק
דומה לראשון, כי הגוף הראשון המקורי נוצר עם כבד וכליות לצידו שעבדו ביחד כיחידה
אחת.

מחבר התורה לוקח איפוא את הגוף החדש שנוצר
מתערובת מוזרה של נשמה בגוף ועושה בו ניתוח אנטומי לעיני כולנו, למען נראה נשמע
ונפנים את ההבדל הניכר בין שני המצבים; היינו בין שתי הגופות: בין הגוף החדש לגוף
המקורי. למעשה את הניתוח האנטומי הוא מבצע במספר גופות חדשות שאין לי את המספר
המדויק שלהן אבל ניתן למנות אותם אם נמנה את הדמויות השונות שהופיעו לאורך כל
התורה.

הגופות החדשות, או אם תרצה הדמויות החדשות הן
בעלי אותו מבנה גוף לכאורה אך הנשמה שבהן שונה מהנשמה המקורית; השוני אם תרצה הוא
באחוזים. מעט נשמה, יותר מדי נשמה... וכפי שהזכרתי לעיל, לנשמה כהיא זו אין ישות
פיזיקלית, אם תרצה – הנשמה אינה ישות משפטית, לא ניתן להיפגש עם הנשמה בבית קפה
ולשאול אותה איך היה אתמול בארוחת הערב... לא ניתן לבודד את הנשמה מהגוף ולהצביע
עליה בנפרד, אבל ניתן להצביע על הנשמה בתוך הגוף, לבודד אותה ולבחון אותה כאשר האדם
חי וליבו פועם- כפי שניתן לבחון את תיפקוד הריאות ברגע אנטומי מסויים. וכן הנשמה
מתפתחת וגודלת או מצטמצמת ומקבלת זהות ואופי לצד כל האברים בגוף שמתפתחים ומשתנים,
ולפעמים עוברים מהפך ומראיהם משתנה וגם השפעתם ותפקידם במערכת משתנה בהתאם.

למדתי בתורה שאדם חי הוא בעל נשמה ואף אדם מת.
כן וכן אל תתפלאו על הנתון האחרון. בשביל להבאיר את הנתון הזה עלי לחתור טיפה
לליבה... נא עמדו איתי שוב על החלון ובחנו את אותו הבניין; ובעצם בחנו נא כל חפץ
פיזיקלי שעיניכם נופלות עליו. אבן, שולחן, איש שעובר ברחוב, חתול חמוד שאיבד את
בעליו, עץ גדול ויפה ולידו שיח קטן ורזה. ובכן הקבוצה הפיזיקלית הזו שזה עתה בחנתם
מתחלקת באופן ברור לשתי קבוצות בת: קבוצה אחת שיד האדם בחשה בה והציבה במקומה
וקבוצה שניה שאין לאדם יד בה, כמו האבן שהתגוללה לפינת הרחוב, יתכן והיא נמצאת שם
מלפני אלפי השנים ויתכן והרוח הביאה אותה זה עתה למקומה.

באופן טבעי אנו נבחין כי הקבוצה הראשונה שיד
האדם בחשה בה היא הרבה יותר גדולה מהקבוצה השניה, כמעט כל דבר שעינינו נופלות עליו
יד האדם בחשה בו, הקימה אותו או עיצבה אותו, ואף העץ והחתול- יד האדם בחשה בהם,
הציבה אותם במקומם והשפיעה במידה מסויימת על מצבם. ומובן הוא הדבר כי זו הסביבה
הטבעית של האדם... מטבע הדברים וככל ונתרחק מהסביבה הטבעית הזו, הקבוצה הראשונה של
האדם תקטן והשניה תגדל. אפשר למצוא ביער עצים זקנים בני אלפי השנים... אפשר למצוא
סלעים מלפני מליארדי השנים שעוצבו עוד לפני שיד אדם נוצרה... אפשר למצוא את הים,
את האוקיאנוסים, את רקיע השמים, את השמש והירח ומאדים ואת מערכת הכוכבים, אפשר כבר
לזהות את מליארדי הגלקסיות השרועות ביקום הנצפה, ואפשר להניח כי ישנו המשך ביקום
הבלתי נצפה.

אפשר לראות בעצם איך הקבוצה הראשונה הולכת
ומצטמצמת עד וכמעט נעלמת לטובת הקבוצה השניה; לטבע ליקום שיד אדם לא בחשה בו. ובעצם
אפשר לבכות נוכח מימדי הקבוצה הראשונה שמצטמצמת לעומת חברתה למימדי סיכה, אך גם
במימדי הסיכה היא לא עוצרת, דהיינו אף הסיכה הולכת ומצטמצמת...

ובכן דווקא מי שעוקב אחר שתי הקבוצות ומלווה את
התהליך העצוב של ההצטמצמות הקבוצה הראשונה של האדם לעומת הקבוצה השניה שהולכת
ומתעצמת ומקטינה ללא רחמים את מימדי הראשונה... דווקא אז ניתן להבחין בנוכחות
הקבוצה שיד האדם בחשה בה. כן היא קטנה אבל בולטת- דווקא על רקע התעצמות התמונה
הטבעית של היקום שיד אדם לא בחשה בה ולא עיצבה אותה ולא השפיעה עליה. על רקע
התמונה הטבעית של היקום שהולך וגודל בעיני הבוחן, הקבוצה הראשונה של סביבת האדם
תופיע כנקודה זוהרת ויוצאת דופן על הבמה, וככל והבמה גודלת ומתעצמת- כך הנקודה
היוצאת דופן מכל רכיבי הבמה תלך ותבלוט. יד האדם שבחשה בסביבה ושינתה אותה– יד זו יוצאת
דופן במרחב היקום. היא בולטת וזוהרת, ומעל לכל היא קיימת; ניתן לחוש בנוכחותה
היוצאת דופן בטבע ללא קשר למימדי הטבע, ואולי דווקא בגלל מימדיו.

אם נחזור לקבוצה הראשונה של סביבת האדם ונבקש
לבחון אותה מקרוב ואף לבחוש בציציותיה, או אז נצטרך לעדכן את ממצאינו הקודמים
ולהוסיף עוד ממצא ולו למען הדיוק לשמו... כי הרי לא רק האדם בחש ושינה את הסביבה
המצומצמת שלו כי אם לכל היצורים החיים בסביבה היתה יד בזאת. גם הנמלה משנה במידה
מסויימת את הסביבה וגם הפיל והחד תאי... "משנה" כלומר משפיע על רכיבי
הסביבה כנגד חוקי הטבע. אבן שאני דוחף ברגלי וקובע לה מקום שונה ממקומה הטבעי-
דחיפה זו היא פעולה שמנוגדת לחוקי הטבע, כי חוקי הטבע קבעו לאבן מקום אחר ואני
באתי ושיניתי את מקומה; התערבתי בחוקי הטבע. הבניין שאני רואה ממול לא היה אמור
להיות לפי חוקי הטבע; אני האדם התערבתי בחוקי הטבע ושיניתי אותם; הקמתי את הבניין.

וכמובן הטבע וחוקיו הם דומיננטים, ומהחוקים
נגזרים כוחות: כמו כוח הכבידה המפורסם, הכוח הגרעני החזק, החלש, הכוח האלקטרומגנטי
ששומר בין היתר על אימא אדמה... אלה הם הכוחות הפועלים בגרעין האטום וישנם עוד
כוחות הפועלים בין הגלקסיות ומחברים ביניהם או מרחיקים אותם כמו החומר האפל שמחבר
בין הגלקסיות והאנרגיה האפלה שמשפיעה על התפשטות היקום... כוחות אלו נקראים אפלים
כי לא זוהו באופן ישיר.

מכאן הייתי רוצה לתת קפיצה קוונטית אל אחת
המופשטות המפורסמות ביותר: אין זמן בטבע, כן יש את מימד
המרחק והמהירות אך מימד הזמן נולד עם לידת האדם ורק עבור האדם, כי אפילו החיות
המורכבות והקרובות ביותר למבנה האדם אינן חשות בזמן; כן הן מכירות וחשות את מימד
המרחק והמהירות- אך לא את הזמן. אריה יכול להעריך את המרחק בינו לבין טרפתו ולוותר
עליה, וכלב יכול לכבד כלב מהיר ממנו ולתפוס מרחק. מימד הזמן נולד רק במוח האנושי
האנאליסטי שהבחין בשני המימדים הקיימים בטבע, במרחק ובמהירות, חיבר ביניהם
ע"י מימד הזמן, וגם התחבר עם כל אחד מהם ע"י אותו מימד-מתווך שנוצר
במוחו. כמה זמן ייקח לי עד להגיע אל נקודה פלונית, וכמה זמן ייקח אם אכפיל את
המהירות שלי. שלושת הזמנים עבר הווה ועתיד- נבראו יש מאין בתוך המוח האנושי, ורק
בתוכו.

אני יכול להגיד שמימד הזמן הוא מימד ווירטואלי מדומה והלכה
למעשה אין לו קיום בטבע. יש למילים האלה משקל כי כאשר אני, האדם, משקיף על
"הקבוצה השניה" שידי לא בחשה בה ומבקש לבחון אותה, אני יורה לעצמי
ברגליים כאשר מכניס את מימד הזמן לחדר המעבדה ומשתמש בו ככלי שימושי לבחינתי, וזאת
כי עצם השימוש בכלי הזה מחבל ישירות בבחינתי ונותן לי להשקיף בדיעבד על תמונה
מזוייפת ומנותקת מהמציאות. אני מוצא איפוא את עצמי עומד בפני מצב מביך של הונאה
עצמית, כמעין תרמית בינונית או אחיזת עיניים... מקום המילים הכבירות האלה הוא
בסיום הקטע הבא; אך לא יכלתי לכבוש אותן.

קישור להמשך המאמר:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/sofrim_shabot_briaa_17.html?no_cache=1328124597