אטידי, הפרק השלישי מסיפורי ארקלידה 

(הערת-המחבר: צר לי, על שהשמות מופיעים ללא-ניקוד. לצערי, עקב מגבלות אתר "מאמרים", השימוש בניקוד אינו בגדר-האפשר - ומשום-כך הוסר. אם תרצו, אוסיף תעתיק לטיני, בסוף הפרק, לכל אחד משמות האנשים, הארצות והאלים המוזכרים לעיל כולם)

כבר הזכרנו למעלה כמה מילדי קיסרה השלישי של האימפריה הארקלידית, העצומה והאדירה במדינות-תבל. ואמנם, ילדים רבים היו לו, לקיסר ארקלידה אורוז'ני השלישי, משתי נשותיו, ארדז'יניה וסויטרדנה. ומכל ילדיו, היה האהוב ביותר עליו ארטוד, בנו בן הארבע-עשרה. לא היה זה בנו הבכור - יורש-העצר ארוזגונד היה, מאז ומתמיד, קר ומרוחק ביחסיו עם בני-אדם אחרים, לרבות הקרובים אליו ביותר. לשש נשים נשוי היה, ולא חש דבר כלפי מי מביניהן, כי אם רק נשאן לצרכים פוליטיים ומדיניים שונים: את לרקה, לדוגמא, נשא, בהיותה בת-אחיו של מלך מדינת החסות קיירודה, דורגישטארן ואחותו, של מלכה הבא בלילקטארן. את רוז'קה, נשא אך ורק מכיוון, שהיתה נצר למשפחת גורלקה הכבודה, משפחת שליטיה האדירים של האימפריה הארלינית עליה השלום, אשר השתרעה על-גבי מרבית שטחיה, של קיסרות ארקלידה דהיום, לפני שמונה-מאות שנה בערך ומנהג היה זה, מאז ימיו של אורוז'ני הראשון, מייסד האימפריה, כי קיסר ארקלידה, נשוי יהיה לאשה, ממשפחת גורלקה, על-מנת להבטיח, את רציפות הכס והשלטון ולהראות, כי שושלתו נהנית, מלגיטימציית-כס רבת-דורות וארוכת-שנים. את שיקנלרה נשא, על-מנת להבטיח, שאביה - הדוכס החשוב ביותר בקורנוקליה ו"האיש החזק", של פדרציית קורנו-לוסצ'יסה, לורגאן שטארגולק, יטה, תמיד, להעדיף את ענייניהן, של ארקלידה וקורזדגוה - ולא, חלילה, את אלה של דיירוננה. את שין-טה-רא הביישנית, הענוגה, המופנמת והעדינה, נשא יורש-העצר לאשה, אך ורק על-מנת להבטיח, את אחיזת-הפלדה, שהיתה לה לארקלידה בממלכתו של אביה, הלא היא טונג'ן, בארבעים ותשע השנים האחרונות - במיוחד כעת, עם התגברותה, של התנועה האירידנטית והלוחמנית, בקיסרות סונקה השכנה, שליטתה המסורתית וההסטורית של טונג'ן. וכן הלאה... מחמש מהן, כבר היו לו ילדים רבים. מסיבות שונות, לא חיבב אורוז'ני כלל, מי מבין נכדיו הללו - כך או אחרת, איש מהם מעולם לא ישר בעיניו.
אבל, לעומת-זאת - ארטוד היה בבת-עינו. אחרון בניה של ארדז'יניה הנערצה והאהובה. עלם-חמודות עדין, ענוג וטוב-לבב, בעל עיניים אפורות שמבטן ענוג, שיער חום כהה קצר ומסורק בקפידה, פנים מנומשות, אשר החיוך כמעט לעולם אינו מש מעליהן, ותמיד-תמיד, כה נכון לסייע לאביו, בכל אשר יתבקש... לעתים מזומנות אף הצטער אורוז'ני, בכל לבו ומאודו, על שלא ארטוד היה בנו הבכור.
ומכל ילדיו, שנא אורוז'ני ותיעב, יותר מכל, את בתו אטידי, בת השתיים-עשרה. במסתרי-לבו, כינה אותה אלטיידי - חסרת-תועלת וכעורה, בארקלידית ספרותית. רזה-שדופה, בעלת פנים משולשות וזוויתיות, העיניים הירוקות והמרגיזות האלה, ומעל לכל - אותו שיער עלוב, בגוון חום-עכברי, האסוף לה מאחור, במעין קוקו מעורר גועל. בשם האלים! כיצד זה אפשרו הם, במעין מחדל נורא ואיום, לבריה כה מכוערה להתהלך כך, על-פני ארצו היפהפיה של האל קורט?
ואורוז'ני כה התגעגע, לארדז'יניה רבת-היופי, אשר מראה, של אטידי הלזאת, היווה עליו כמו לעג סרקסטי ואכזר. אוה, ארדז'יניה הבינה כה-רבות ביופי... האהבה בין שני בני-הזוג הללו היתה לשם-דבר, בארקלידה של שנות השישים, עשור וחצי בלבד לפני הדברים הללו, כאשר סירב אורוז'ני - אז יורש-העצר - לשאת לאשה נסיכה קורסוגית בעלת יופי בלתי-מצוי, אלז'רנט, בטקס, שלבטח היה מבטיח את השלום בין שתי הממלכות למשך דור אחד לפחות, תוך שהוא שומר אמונים לאהבת-נעוריו בצורה, אשר לא נשמעה עדיין כדוגמתה מעולם, בכל רחבי האימפריה הארקלידית כולה. ואז, שנתיים ורבע בלבד לאחר, שבקרב הבא, נגד ממלכת קורסוגיה, איבדה ארקלידה אלפים רבים, מטובי-בחוריה - נפטרה ארדז'יניה היפהפייה, בלידתה את אטידי.
ולאלמן הלום-הצער היה רק הסבר אחד למאורע הלז, עליו חזר, באזניה של בתו הכעורה, בכל הזדמנות אפשרית: "היא ראתה אותך!!"
וכך, עם שחזר אביה הקיסרי, על אמירה זו שוב ושוב באזניה, התרגלה אטידי, להאמין בכך בעצמה. מעט-מעט, היתה לנערה דתייה מאד, מלנכולית ומסוגרת, השקועה, מרבית היום, בספרי-הקדש השונים ובתפילה, לאלת-היופי לדלבר'נה, כי תשנה מראה ותהפכנה, לנערה מושכת וחמודה - או תמיתנה בקרוב. היא לא קיוותה כלל, למצוא אהבה - לכל-היותר, יחשבה, ישיאנה אביה, לאיזשהו דוכס פחות-ערך ממחוז נידח, בלוויית רשות - אם לא הוראה!! - להתעלל בה, בכל דרך שאך ימצא לנכון, עד לצאת-נשמתה. ואטידי פחדה פחד-מוות, מנישואין שכאלה... יותר מכל, חשה בעתה כאשר, כפעם בפעם, אירח אביה איזשהו "לוחם דגול" מארצות-הדרום. ופעם, פעם אף נבח עליה אביה: "אותך - רק לדיירונני!!"
חלחלה עזה, בתוספת בחילה גופנית של ממש, לכדתנה כל-אימת שנזכרה בכך. דיירונני... הרי, מוטב כבר למות כעת!!
יום אחד, שבועיים בלבד לפני, שנתן הקיסר את האולטימטום למלך קורסוגיה ויצא לחזית הרי הקלטגאן, קפחה השמש באכזריות בלתי-רגילה ובלתי-מצויה על מישורי מחוז אאוגרייל - זה המחוז השטוח, החולי וסחוף-הרוחות - באחד משרבי סוף האביב הלוהטים, הנפוצים בו כל-כך. היה זה ממש, כאילו האדמה עצמה, כאילו האוויר עצמו, בוערים היו, בשלהבות של אש.
כתוצאה מן החום הרב, חשה אטידי ברע בארוחת-הערב הקיסרית, והיא ניגשה אל אביה ואמרה לו זאת, בבקשה ממנו רשות, בקול חיוור וחלש, לפרוש מוקדם מן הרגיל ולעלות אל-חדרה - וכתגובה שפך עליה את כל זעמו, תשפוכת שארכה למעלה ממחצית השעה, ולקראת הסוף אף סטר לה, סטירה עזה ומצלצלת, אשר הפילתה אפיים ארצה. הוא זעק עליה דברים כגון: "מלחמה עם קורסוגיה עומדת לפרוץ, מלחמה אשר תכריע, באם השלטון על ארגל, סובנה ומלוטאנטיה, לנו יהא או להם - ואת באה עד אלי עם שטות שכזאת, כגון כאב-ראש?! בעזרת האלים, יהא זה יותר מכאב-ראש, ובחילה בלבד! בעזרת האלים, תחלי סוף-סוף במחלה כזאת עד כי האל מיורה יקחך מכאן, מפלצת מאוסה!!" ועוד צעקות באותו הסגנון. דמעות בעיניה, קמה לבסוף הנערה הפגועה מרצפת היכל-האוכל, ופסעה-כשלה אל חדרה. לאחר-מכן, אחרי ארוחת הצהריים, חלפה הרגשתה הרעה ברובה, ואטידי יצאה מחדרה, והלכה אל צידו החיצוני האחורי של הארמון, אי-שם בסמוך למגורי-המשרתים, מקום בו אהבה להתבודד, ולחשוב מחשבות נוגות.
היא בדיוק ניצבה שם, ליד אחת הכניסות האחוריות, והיתה שקועה במחשבותיה הרגילות, על עד כמה רע העולם ובלתי-צודק ומתי ישובו ויתערבו בו האלים, על-מנת להצילו ולתקנו, כאשר שמעה, מאחוריה, רחש צעדים בעשב ובהפנותה את ראשה העדין אחורנית ראתה, כי היה זה ארטוד אחיה - היחיד מאחיה, למען האמת, שהתייחס אליה בכבוד אנושי, ואף רחש לה חיבה גלויה. יחסם של כל יתר אחיה ואחיותיה כלפיה, נע, תמיד, בין בוז סרקסטי, להתעלמות מופגנת.
"שלום, ארטוד". אמרה לו אטידי, והוא השיב, בקול רך ועדין: "אטידי הענוגה, ראיתי, כי שוב היכך אבינו. כלום כואב הדבר עדיין?" שאלנה, בעדנה מלטפת ורכה. "לא, כבר לא. באמת, תקווה בלבי היא, כי הרגשתי האיומה נעלמת היתה, כשם שנעלם כבר, הכאב הלז". ארטוד לא ידע, מה יענה לזאת, ועבר עליהם, איפוא, רגע ארוך של שתיקה.
ואז פתח שוב ארטוד, בהיסוס מה. "אטידי", אמר, "כלום חפצה את לבוא עמדי, כעת הזו, באגם לטייל קמעה?" אטידי עמדה לסרב - אולם אז שינתה את דעתה, ואמרה: "טוב, הבה ונלך-נא שמה".
והם הלכו.
משהגיעו, התיישבו שניהם על גדות האגם, והתבוננו בעופות המים ששטו על-פניו. "הבט-נא, ארטוד, מה יפים אלו הברבורים"... אמרה אטידי, זעיר-דמעות מתקשרות זו לזו בצדי עיניה. "כן... מאוהבים המה, יודעת את. הביטי-נא, אחותי, כיצד כמעט אף מתנשקים הם... להם אין תסביכים איומים, כלבני-האדם"... והוא נאנח, דמעות כמעט-כמעט פורצות מתוך עיניו האפורות, הענוגות, העדינות והיפות, אשר כה טוב ידעו, להביע כל רגש נאצל ורב-טוהר. "לאילו תסביכים כוונתך, אחי?" שאלה אטידי בדאגה, דמעות מתקשרות אף בעיניה-היא, הרכות והפגיעות-כה, והוא השיבנה: "תסביכים אשר... יודעת את, ייתכן אפילו, כי זוג הברבורים אשר בכאן לאותה ברבורה נולדו... אולי אף, לאותו ברבור. ייתכן אף, כי אח ואחות המה, א...טידי"... אמר לה, מביט, מבעד למרקע-דמעותיו עמוק ככל האפשר אל תוך תכלת-שמי-עיניה, של אחותו הצעירה, "אולי". אמרה הנערה רכת-הלבב, והוסיפה, בולעת את רוקה, בביישנות כה מלבבת ועדינה, כה נשית וענוגה: "אז?" "אז חבל, ש... כוונתי היא לאמור... הלוואי, שלבני-האדם לא היו תסביכים אשר כאלה, בכל אשר לקשר בין קרובי-משפחה... הלוואי, כי כך היתה... הלוואי והלוואי והלוואי"... והוא החל לבכות. "מדוע כל-כך מקווה אתה לדבר?" שאלה אטידי את אחיה בפחד-לו, בעודה שמה את ידה הימנית ברכות עדינה על כתפיו, מחבקתו רכות ומנסה לעודדו. והוא הביט בה, מבעד לשטף דמעותיו, ולחש לה, קולו רועד ורוטט: "כי אוהבך אני, אטידי. מתכוון אני, כ... אוהבך אני, ממש, לא לחשוב על מגע-ידייך לא אוכל, ובורותך היא כעינוי לי, בלבי קורעת כבר חודשים כה מרובים - אני... טוב, אין הדבר חשוב עוד... אטידי, אם אינך רוצה בכך אנא, אנא ברחי מהר ככל שרק תוכלי מפני, משום, שאם לא כך תעשי, בלבי כוונתי עמדי, כעת נא לנשקך".
אטידי היתה המומה. לדבר-מה מעין זה כלל לא ציפתה. היא לא נעה ולא זזה, והרגישה את אחיה מנשק אותה על שפתיה, מעביר עליהן, ברכות כה מלטפת וענוגה, כה נעמנית ועדינה את שפתיו-הוא הלחות, החמות... לרגע אף עצמה הנערה השברירית את עיניה מלאות-היופי, מתמכרת בלא-מחשבה לעצם התענוג, החושני כל-כך, אשר הסב לה הדבר, אולם אז, לפתע, פקחה אותן שוב, נרתעה ואמרה: "לא, ארטוד! לא, אסור הדבר! אסור לאח ולאחות לאהוב זה את זו, ככה"... "אני יודע, אטידי, אבל זה רק גורם לי לאוהבך עוד יותר. אני"... והוא פרץ בבכי. מעט לאחר-מכן אמר לה: "אטידי, יודע אני כי אסור הדבר, אולם - בבקשה, תני לי לנשקך, כמו קודם... יודע אני, כי גם את נהנית מכך... אם זה מפריע לך, כי אז... אז יכולה את לדמיין לעצמך, כאילו... כמו היה זה מישהו אחר"... ואז אמרה לו אחותו, פשוט - פלטה ללא-כוונה: "לא, ארטוד, לא... אני - אינני אוהבת אף-אחד, חוץ ממך... רק אותך"... והיא נבהלה מאוד, ממה שהבינה אך זה עתה.
אז חיבק אותה ארטוד, מצמיד את חזה אל חזהו, והיא נענתה לחיבוקו... בעדינות רבה הצמיד את שפתותיהם... הם נפלו על העשב, שפתותיהם צמודות זו לזו עדיין... הוא מישש קלות את טהור-גבה החם, את גבעות-ישבנה הענוגות, הרכות...
יותר לא הרחיקו לכת.

ולאחר שנגמר הכל, שכבו שניהם זה לצד זו, וארטוד אמר לאחותו, מביט עמוק אל תוך עיניה מלאות-היופי: "אני או?ה?ב אותך, אטידי נפלאה שלי"...

*

לאחר אותו אירוע, לא מצאה אטידי מנוח בנפשה. מה תעשה?
לכאורה - ברור לה מה עליה לעשות. עליה לומר לארטוד, כי הדבר הזה אסור עליהם, וכי עליהם להתגבר על יצריהם, ופשוט לשכוח את כל אשר קרה. אולם - כיצד זה תמצא די כוחות בנפשה לעשות זאת, והיא עצמה מאוהבת בו עד מעל לראשה?
אולם, הדבר הזה הוא אסור! יותר מכך, הוא נתעב ומזוהם. האם הגדולה אאוגרייל עוד תעניש אותם על-כך. לאטידי לא היה עוד כל ספק בכך. יום אחד, לפתע, תבוא הנקמה מידי שמיים, ותמיט עליהם - במקרה הטוב את מותם. והיא פחדה לחשוב אפילו, מה יהיה במקרה הרע.
וכמובן, שגם אביה הבחין לבסוף בשינוי שחל בבתו. הוא שאל אותה: "נו, בתי היקרה, כלום החלטת שמעתה תהיי חולה לעולם ועד, בלא למות אפילו?" היא השפילה את מבטה ולא השיבה, וכתגמול על כך זכתה בסטירה, מן הכואבות ביותר אשר ספגה אטידי מעודה. עיניה, אשר מלאו דמעות, חיפשו את ארטוד - אולם, הוא היה באותו יום מחוץ לארמון. אביו שלח אותו למסע בן שבועיים לבירותיהם של המחוזות הארקלידיים השונים, על-מנת לבחון את הלוך-הרוחות בקרב העם באשר לאפשרות, שנעשתה כעת יותר ויותר סבירה, של פריצת מלחמה נוספת בין ארקלידה לקורסוגיה. ובאותם ימים מצאה עצמה אטידי מהרהרת באפשרות, שאולי אביהם יהרג במלחמה, עמו יהרג גם ארוזגונד - ואז, אז יהיה בוודאי ארטוד לקיסר והם יוכלו, סוף-כל-סוף, לשנות לחלוטין את החוקים ולקבל אישור, מאת האלים כולם, לנהוג כחפצם. ואחרי-ככלות-הכל, הרי כבר היו דברים מעולם: לפני כמאתיים שנה, בדיירוננה, אשר לחופו של ים טנקוס רחב-הידיים, נהוג היה גילוי-עריות, בין אחים לאחיותיהם, במשך שני דורות בתור מצווה דתית, לא פחות! אז, אם כך - מדוע לא בארקלידה?
אבל עם זאת - עדיין התחושה השלטת אצל אטידי היתה, כי הם עשו משהו אסור וטמא. דבר-מה שלא יעשה, וזאת לא רק על-פי חוקי הקיסרות. לא רק.
תוך מספר ימים, ישוב ארטוד לאאוגרייל. ומה תאמר לו אז?

*

"מה זה אירע לך, אטידי?" שאלה ז'ירדוי, הבכירה בבנותיו של ארוזגונד, בדבר-מה, שאיכשהו נשמע כמזכיר דאגה אמיתית - במידה, בה ניתן היה לדעת דבר-מה בוודאות, בכלל, כאשר המדובר הוא בז'ירדוי. אטידי השפילה את עיניה - ולא ענתה דבר. "אטידי - באם לא תשיבי לשאלתי, כי או-אז איאלץ להפחידך"... מלמלה ז'ירדוי בחיוך, עיניה בורקות. "במה?" שאלה אטידי, ואחייניתה השיבה: "למשל, בזה שאספר לסבא שאת ו... את ומישהו מהאחים שלך... שכבתם יחדיו, נאמר! אספר לו, כי היה זה ארטוד, למען יכעס יותר". "כה יהי, ז'ירדוי. קלעת לאמת". אמרה אטידי - ופרצה בבכי. ז'ירדוי נדהמה. "מה - אטידי, את - אתם - את ו - את - לא, זה - לא!" אולם אטידי רק הנהנה בראשה, מתוך הדמעות. "לפני ארבעה ימים". גמגמה בדמעות. "לא בדיוק שכבנו, רק -" והיא פרצה בבכי מר, ואט-אט יצא הסיפור כולו. ז'ירדוי ישבה כמסומרת למושבה, פיה נפתח ונסגר חליפות, בלא שתהיה מסוגלת להוציא הגה. "ועכשיו - בבקשה, ספרי נא כל זאת לאבא! את הכל!! שיהרגני, הלא ממילא רק מחכה הוא להזדמנות הנאותה. ובכן - הנה היא!" והיא שקעה בפרץ חדש של דמעות. אולם אחייניתה אמרה לה: "אל דאגה, אטידי! פי חתום ונעול הוא. לנצח, כה נשבעת אני!" היא פרצה בצחקוק קצרצר - אולם, בזו הפעם, הצליחה דווקא לרסנו כמעט מיד.
ז'ירדוי היתה בתו השניה של ארוזגונד, ובת גילה של אטידי. היא היתה בת-משפחתה היחידה, חוץ מארטוד, אשר התייחסה אליה בכבוד ובידידות - כלומר, במידה בה היה אפשרי הדבר אצל ז'ירדוי, כלפי כל אדם שהוא, זולת-עצמה.
ואז, הוסיפה ז'ירדוי ואמרה: "אטידי - בזאת את שבועת-לבי הנני מעניקה לך: אם יקרה דבר מה לסבא, ולא ימצא כי כתב מפורשות, כי רצונו האחרון הוא שאבי יחליפו - כי אז, אעשה הכל, על-מנת שארטוד יהיה לקיסרה של ארקלידה - ואת, לקיסרית". "תודה לך, ז'ירדוי". ענתה לה א?ט?יד??י, דומעת קלות, והוסיפה: "ואני מבטיחה לך, מצידי - אם אכן כך יהיה, אתן לך כל תפקיד, אשר תחפצי בו. באמת, אפילו יהא זה שלטון על חמישה מחוזות!" אך יצאה הבטחה זו מפיה וכבר התחרטה עליה אטידי, אולם לפחות קיוותה, כי תוכל להשתמט ממנה בדרך כלשהי, אם אמנם יתגשם החלום, וארטוד והיא אכן ישלטו בארקלידה בקרוב.
לפני שאביהם יגלה.
זה החשוב מכל.

*

ז'ירדוי הבטיחה אומנם, כי לא תאמר דבר.
אולם, אצל ז'ירדוי, הבטחות לחוד - ורעיונות לחוד. לפתע נכנס לו לראשה הרעיון, לנסות ולפתות את ארטומבלש, אחיה הבכור, המבוגר ממנה בשנה. ואם אפשר - אז גם שאביהם ידע על כך תוך זמן לא רב.
כי לא היתה טובה ממנה, בנסיונות התגרות בגורלה, וב"זעם האלים" (אשר היא, אגב, לא האמינה בהם כלל ועיקר). עצם המחשבה על כך, שהדבר שהיא עושה עלול לגרום למותה, ולמותם של עוד מספר אנשים, רצוי ומוטב חפים-מפשע - מחשבה זו אך הוסיפה מעין תבלין מענג, למעשים אשר עשתה.
לקחת סיכון!
ובכן, כבר למחרת אותו יום, בו סיפרה לה אטידי את כל סיפור המעשה, שכבה ז'ירדוי עירומה בחדרו של אחיה, וכאשר נכנס פשוט קפצה על מיטתו, לנגד עיניו, וקראה: "שכב איתי, ארטומליצ'קה, אנא"...
הנער הרגיש, כי הוא עומד להקיא. הוא עמד כך לרגע, רגליו כמו מסומרות לרצפה - ואז החל לצעוק, בזעם ובהלם.
"סוטה חטאה שכמוך!" צרח, בעודו קובר את עיניו באחד ממאות ספרי-התפילה, אשר ניצבו קבע בכל אחת משבע פינות חדרו, ומתפלל בלבו בנמרצות ובלהט, לכל אל ואל לחוד ולכולם ביחד, כי יסלחו וימחלו לו במהרה על כך, שעיניו הטהורות שזפו מראה מחריד אשר כזה, כגופה של נערה צעירה, יפת-תואר ובריאה, אשר, לא כל-שכן, היא גם אחותו הצעירה. "מה זה עלה על דעתך?! סוררת!" צעק, בעודו אוחז בלבו מפחד, שמא יאחזוהו האלים בשבץ - ואז, בחיוך שקט ושליו, אמרה לו אחותו: "וכלום מה זה היה לך, אחי? כלום לא שמעת על-כך עדיין? נוהג חדש הוא זה, וגם ארטוד ואט -" מספר שניות מאוחר מדי, נזכרה ז'ירדוי בשבועת-השתיקה, אשר קיבלה על עצמה. ארטומבלש התבונן בה, פניו מעוותים מגועל, והוא הצליח למלמל: "התלבשי וצאי מחדרי. מיד!" ז'ירדוי עשתה כמצוותו, ולאחר שיצאה מלמל הנער לעצמו, דמעות פחד ורטיטות-אימים מעוותות, חליפות, את כושר-ראייתו ומבע-עיניו: "מטורפת ארורה... לו רק ימחלו לי האלים... אנא... אנא... אילו רק ימחלו הם לי, על זו החטאה, האיומה והנוראה, אשר שזפו עיני... אנא"...
ואז עלה בדעתו: "ארטוד ואטידי?! מה להם ול - לא!" אולם, ככל שחשב על-כך - נראה לו הדבר קמעה קמעה יותר סביר מכך. איכשהו, נראה היה לו, כי אטידי לא התנהגה בדיוק כתמול-שלשום. משהו בהתנהגותה השתנה... שינוי, אשר ארטומבלש - שכמובן, שנאה תכלית-שנאה, מאז יכול היה לזכור, בכלל, את עצמו ואותה - לא יכול היה אף להגדירו במדוייק. אולם, הוא היה בטוח, כי אכן היה שינוי.
אז זאת היא הסיבה... דבר כזה... הוא איננו יכול לשתוק! הוא חייב להודיע על כך מיד לאביו, ולסבו!
הוא יצא מחדרו - ובדיוק שם פגש את דודו אורגונדז. "שלום, אורגונדז". אמר לו, ואורגונדז השיב, בחיוך רחב: "עליך השלום, ארטומבלש. מה יפה הוא היום הלז, הלא כן?"
ארטומבלש נשך קלות את שפתיו, ואמר: "דודי - חייב אני לגלות את אוזנך על דבר-מה. דבר-מה, משהו, חמור מאד, משהו, שאינו יכול לחכות!" "הה, כן? טוב, אמור נא במה העניין". השיב, ונסיך החסדים הצעיר נשם נשימה עמוקה, ועוד אחת, ורק אז אמר: "העניין באמת חמור מאוד. מבין אתה - זה עתה נודע לי מפיה של ז'ירדוי, כי ארטוד ואטידי -" "מז'ירדוי?!" פרץ אורגונדז בצחוק. "כלום מאמין אתה ולו למילה אחת, היוצאת מפיה של הילדונת המשוגעת הלזו?" "טירופה דווקא סייע לי במקרה מדהים זה". אמר ארטומבלש, והוסיף: "מבין אתה - ארטוד ואטידי שכבו יחדיו!" "באותה מיטה?" "אינני יודע אם במיטה או שמא לא במיטה, יודע אני רק כי שכבו - כזוג נשוי".
"מה?" נדהם אורגונדז. "אכן, כן. וכי לא שמת את לבך אל השינוי, אשר חל באטידי מזה ימים מספר? מאז החל השבוע מתנהגת היא בדרך, בה אין אנו רגילים אצלה. וזהו ההסבר".
במשך רגעים מספר שתקו שניהם. ואז אמר אורגונדז: "ארטומבלש - אם אמנם אמת בדבר, כי אז יש לשמור את פיותינו סכורים. שואה של אמת תתרחש, אם יוודע הדבר הלזה לאביך, או לאבי". ארטומבלש עוד ניסה למחות - אולם דודו הורה: "לא, ארטומבלש! פיותינו ישמרו סגורים וסכורים בעניין זה, לעולם ועד!"

*

עברו עוד שלושה ימים, וארטוד שב לאאוגרייל. אורוז'ני קיבל את פניו בבואו, והכניסו מיד לחדר-העבודה הקיסרי.
"ובכן, ארטוד", פתח אביו ואמר, "מהו המצב כעת במחוזות השונים?" "נכונות מלאה לקרב, אבא". ענה לו בנו. "בכולם כאחד - מלבד, כמובן, ארגל, סובנה ותגג - משתוקקים ההמונים למחוץ כל שריד וזכר, למדינות הרשע קורסוגיה, דיירוננה, בירגה, צ'יקנליי, אספה, צ'גרו ואמפירלנד". "מה? - אבל, ארטוד, היה עליך לומר להם, כי המדובר הוא בקורסוגיה בלבד, לפחות לעת-עתה". "ובכן, מרבית בני-עמנו, כך נראה, משתוקקים בכל לבם להמשיך עוד ועוד את המלחמה, עד להשלטתן, המוחלטת והמלאה, של ארקלידה ובנות-בריתנו הנאמנות, קורזדוגווה ומלוטאנטיה, על כל שטחי המערב כולו, למעט קורנו-לוסצ'יסה וצ'רוג". "ובכן, יהיה זה רעיון לא רע... לא רע כלל וכלל"... מלמל אורוז'ני לעצמו, והורה: "יהי כן. ארטוד - מסור נא בשמי לגנרל הבריקוניוס, כי אם לא תיסוג קורסוגיה כעת חיה מכל דרישותיה, נצא אנו למלחמה לא רק נגדה, אלא גם נגד כל בנות-בריתה. וכעת, לאחר שסיימנו את ענייני הקיסרות - שמא ברצונך לשבת ולשוחח קצת, בני? יודע אתה, כי בעבורי, שבוע בלעדיך"... וארטוד נשם נשימה עמוקה - ופתח.
"אבא", אמר, "קודם-לכל - מה שלום בני המשפחה ובנותיה?" "שלום לכולם, השבח לאלים". ענה אורוז'ני, וארטוד אמר: "התפגע בי, אבי, אם אשאלך -" "שאל כל אשר תחפוץ, בני". ענה אביו, וארטוד שאל: "האם גם לאחותי אטידי שלום?"
"מה לך עמה?" שאל אורוז'ני, מבטו מצטמצם, ולרגע אחד נבהל ארטוד, שמא יודע אביו על אותו מקרה.
הוא החליט לקחת סיכון למרות הכל. "אחותי היא". "למרבית צערם של כל הנוגעים בדבר". נאנח הקיסר, בעצב עמוק וחודר-לבב.
ארטוד נשם נשימה עמוקה, וקימט קלות את מצחו. "אבא - מדוע מתייחס אתה כך אליה?" שאל, "וכי מה רע עוללה?" "אל נא!" קרא אביו. "אם עושה אני דבר-מה, אם בוחר אני לנהוג בדרך מסויימת, הווה נא סמוך ובטוח, כי סיבותי הטובות ביותר עמדי. אל נא יגע חשש כלשהו בלבבך, בני. אחותך-למרבה-הצער אטידי מקבלת הרבה יותר טוב בחייה, מכפי שראויה היא. יש נערות בעולם הלז, אשר אסור היה להן להיוולד כלל".
בנקודה זאת הרגיש ארטוד, כי הוא עומד לפני התפרצות זעם אדירה. עם זאת עלה בידו לאסוף די-כוח על-מנת להתגבר על יצרו, ושאל שוב: "אבא - אטידי היא בתך, ממש כפי שאני בנך. מדוע -" "הס!" שאג האב, והנחית את אגרופו בכל הכח על שולחן העץ הגדול. "אמת, בתי היא, אף אם מתפלל אנוכי לאלי השאול פעם אחר פעם, כי יקחוה מכאן. ועל-כן, כל עוד חיה היא כאן, כבתי - זכותי היא לנהוג בה ככל אשר אחפוץ!"
והוא יצא מן החדר, דמעות בעיניו, הקטנות והשחורות, מותיר, את בנו הצעיר לבדו, מבולבל ותוהה. בזאת נסתיימה שיחתם. והוא הלך לפגוש את אטידי.
הוא פגש אותה עומדת מתחת לאותו עץ, ממש כמו אז, באותו אחר-¬צהריים הזכור... לטוב? לרע? לשניהם גם יחד? שמלתה הקיצית מתנופפת מעדנות ברוח הקלילה, שנשבה כל העת במישורי הערבות הגדולים, דמתה לפתע בעיני אחיה האוהב לנערת-רועים, הגם שכל מלבושיה הרבים, עשויים היו - ממש כלבושו הוא, וכלבושם של כל נסיכי האימפריה הארקלידית - ממשי טהור, מן הזן המעולה ביותר, שיצרו בני סונקה, זאת קיסרות המזרח, רבת-הימים ועשירת-הזמנים. מעודו לא ביקר ארטוד בסונקה, אך בטונג'ן השכנה ביקר גם ביקר, כמוהו ככל בניו ובנותיו של הקיסר, למעט אטידי.
"השלום לך, אהובתי אטידי?" שאלה, והיא השיבה, חרש: "כן - ככל שיכול להיות. ארטוד - אינני יודעת, אם טוב הוא הדבר אם לאו, אולם - רוצה אני שתאהבני, שוב כמו אז. כלום גם אתה רוצה בכך?" "אכן, אטידי, רוצה אני מאוד. דווקא התחושה כי את אסורה לי, גורמת לי לרצות בך יותר - ובלבד שאיש לא ידע על כך". "אולם - ארטוד, מצטערת אני, אולם סיפרתי על כך לז'ירדוי". "לז'ירדוי?!" "שבועת-דברתה נתנה היא לי, כי סכר לפיה תשים". "שבועתה של נערה כז'ירדוי, מעולם לא נחשבה בעיני יותר מקליפת השום. כיצד זה סיפרת לה?" "תקוותי עמדי היא, כי בדברתה תעמוד, ולאיש לא תספר היא". השיבה הנערה הצעירה, קולה הענוג רועד ומרטט, דומע.
אולם, אז אמר לה אחיה: "ובכן, אטידי - אסור היה לך לשים בה מבטחך. בעת שובי לעיר, הבחנתי במבטו של ארטומבלש המכוון אלי - ושכה אחיה, אם לא שכנה בו תשוקת-רצח טהורה". "היא - את דברת-אמונה נתנה היא לי!" פרצה אטידי בבכי מר, ואחיה חיבקה בעדינות ולחש לה: "אסור היה לך לסמוך עליה, אטידי שלי... אולם, אל נא תבכי"... "מדוע לא?! אני מרגישה עירומה. בוודאי חצי הארמון יודע כבר את אשר אירע". "ובכן, אם אכן כך יקרה - כה יהי! מבטיח אני לך, אטידי - כצוק סלע איתן, אעמוד בדרכם ולא אניח להם לפגוע בך". "אולם - ארטוד, יש גם יש צד טוב לפרשה זו. אם אבא ימות במלחמה - היא תפעל לכך שאתה תירש את כסאו". "דבר זה יהפוך אפשרי אך ורק אם גם ארוזגונד ימות, ואני אוכנס לצוואת אבינו כיורש המשני לכס". "ובכן - השפע-נא עליו כי יכניסך, ואנו נקווה לטוב. הו, אילו רק החלה סוף-כל-סוף המלחמה!" "השפעתי על אבא, כי יתפתה לתקוף את המערב כולו, ולא את קורסוגיה בלבד. כך גדול יותר הסיכוי, שהוא וארוזגונד יחזרו - בארונות-מתים". "בעזרת האלים, כה יהי!" קראה אטידי, בלהט-התקווה. זרועותיו השריריות של הנסיך יפה-התואר אחזו, ברגש עצום ורב, בצמד כתפיה, הרזות והענוגות, של אחותו הנלבבה, והם סיימו, את שיחתם הלזאת, בנשיקת-לשונות ארוכה-ארוכה-ארוכה...

*

גשם עז ירד.
ברק עצום, שהאיר לשבריר-השניה את כל אגף-המגורים של הארמון כבאור-¬יום, ורעם מרעיד-ארץ, העירו יחדיו את אטידי משנתה, שהיתה הפעם רדופה חלומות סיוטים ובלהה כה איומים, עד כי הודתה לרעם על שהעירה. ואז קרע את חלל-האויר קול נפץ-רעם עז נוסף, ואטידי, רועדת מקור ואף מפחד טמיר, מיהרה להתעטף בחלוקה, ולפסוע את מספר הצעדים שנדרשו לה, על-מנת לעבור מחדרה שלה לזה של ארטוד.
והיא נפלה על מיטתו של אחיה, שהתעורר גם הוא. "ארטוד", מלמלה, "כלום אוכל לישון עמך הלילה? הרעמים"... "בוודאי. בואי-נא, אטידי". ענה אחיה, הרים את שמיכתו, והיא נכנסה אל תוכה. הוא עטפה בזרועותיו, מלטף קלות את שערה החלק באהבה. וכעת, חשה אטידי מוגנת ואהובה.
אולי היו אלה הרעמים, אשר נמשכו עתה, אם-כי לא עוד בעוצמה כזאת. אולי היתה זו קרבת גופה של הנערה שאהב, אשר נצמדה אליו עכשיו, בכוח כה רב. ועל-כל-פנים, ארטוד הרגיש במשנה-עוז, שהוא...
והוא שאל אותה,
והיא הרימה אליו את פניה, לחי-הדמעות, ולחשה לו: "כן"...

*

אטידי וארטוד התכרבלו יחדיו, עירומים שניהם, ואיברו הקשוי של הנער, השרירי ויפה-התואר, בן י"ד האביבים חדר, בפעם השביעית באותו לילה יקר, אל-תוך פותה, החמה והרעבה, של אחותו הרזה, בת י"ב החורפים, והיא נאנקה, ברגש עז. זה כבר לא כאב כמו בתחילת הליל, ואולם, עדיין - בהיותה רזה, היה אגנה צר, צר מכדי שיכיל בנינוחות את זכרותו התפוחה של אחיה הגדול, המלטף והאוהב. אבל, זה לא היה חשוב. דבר לא היה חשוב עוד. הם עשו זאת, הם קיימו ביניהם את אהבתם במשך חמש ורבע שעות ברציפות, בדרך, האסורה יותר מכל על נער ונערה, אשר הם - במקרה! - גם צאצאיהם היקרים, של אותם ההורים - והם נהנו מכל רגע, מכל דקה, מכל שנייה. והם עשו זאת שוב.
ארטוד הרכין את ראשו, ליקק, קלות, לגרונה, הברבורי והענוג, של אחותו היפהפייה, ואז התרומם מעליה, ובעל אותה במשנה עוז, עד שמלאנה, בפעם השביעית והאחרונה לאותו הליל, בכל שטפון-זרעו.
ואז חיבקוהו זרועותיה, הבהירות והעדינות, של אחותו העירומה, בכל כוחן, הנערתי והרך... והשניים שבו, פעם נוספת, והיו לאחד.

הבוקר התקרב. האח והאחות הוסיפו עוד להחליף ביניהם נשיקות קטנות, רכות ומתוקות, כפות ידיו של הנסיך יפה-התואר מאהבות ומלבבות את גווה, העדין והרך, של אחותו הצעירה, מעסות את גבה, את כתפיה, את זוג מגדני-שדיה ואת צמד תלוליות-ישבניה. גשם קל בלבד ירד עתה, גשם רך ומלטף, אשר טיפותיו נקשו בעדן, על החלון המוגף. אטידי הביטה באחיה במבט מחויך ומהורהר, ולפתע אמרה: "הן כמו מבשרות דבר-מה". "מה, לדעתך?" שאל ארטוד, ואחותו היפהפייה והאהובה השיבה לו: "שאבא וארוזגונד יהרגו בקרב, אתה תהיה הקיסר הארקלידי - ואני, הקיסרית". ארטוד חייך, נישקה על מענגי-שפתיה הלחות ושאל: "אמרי לי רק זאת, אטידי יקרה שלי - מדוע-זה ניאותה ז'ירדוי להבטיח לך, כי תתמוך בנו?" "יודע אתה", השיבה אטידי. "ז'ירדוי שונאת, את אבא ואת ארוזגונד, תכלית-שנאה, לפחות כמוני. אולם, אותנו - אותך ואותי - מעריצה היא ממש! אוה, היה עליך לראות, איזה מבט נתנה בי, כאשר סיפרתי לה"... "הו, אלים, רק שנשיג את השלטון, בטרם יתגלה הדבר בכל הארמון"... מלמל ארטוד, ונישק את אטידי על צווארה. היא נשענה אחורנית - ואחיה ירד יותר ויותר למטה בנשיקותיו, וליטף אותה קלות על גבה, עד אשר חשו שניהם, כי אינם יכולים עוד לעצור זאת...
וזה קרה להם בפעם השמינית.

*

"אטידי!" קרא ארטוד בשמחה. "אבא הגיש תנאי סופי ואחרון לקורסוגים. כפי הנראה המלחמה אכן עומדת לפרוץ!" "ובקרוב, יצאו אבא וארוזגונד, לאיזור הגבול עם קורסוגיה... אוה, אני אוהבת אותך, ארטוד שלי"... אמרה אטידי חרש, דומעת ומלטפת את שערותיו בעדנה - והוא הרגיש, כאילו נגעה במיתר מרכזי בלבבו. הם התנשקו חרש, דמעות של אושר בעיניהם. ואז שאלה אטידי: "האם אבא כבר החליט, מי יהיה יורשו אם יקרה דבר¬-מה לארוזגונד?" "עדיין לא, אטידי. נראה הדבר, כאילו הוא דוחה את המחשבה בעניין זה לאחר המלחמה. אולי יחליט על אורגונדז, אין לדעת". "אורגונדז? אין זה מתקבל ביותר על הדעת, ארטוד". "או אולי ארטומבלש? שניהם מבוגרים מאיתנו, אטידי. אם-כי ארטומבלש... אין הוא סוג האדם, אשר יוכל להיות קיסר". "כן", אמרה אטידי, "צדקני שכזה... בוודאי בטרם יבצע משהו, יחשוב במשך שבוע תמים, מה היו אומרים על-כך כל האלים כולם". הם שניהם צחקו, ואטידי שאלה: "ואתה, ארטוד? אתה?"... "כפי הנראה, אצא בראש פלוגה קטנה. אהיה בחטיבתו של ארוזגונד". "ארטוד, מה אעשה אם יקרה לך דבר-מה?" שאלה אטידי, דמעות-פחד מציפות את עיניה, ואחיה השיב לה: "אם כזאת יקרה - שכחיני, אטידי. שכחי-נא את כל אשר היה בינינו. פשוט - שכחי-נא את הכל, והשתדלי-נא ליהנות מחייך עם... עם אדם אחר"... וגם הוא, לא יכול היה לעצור עוד בעד דמעותיו.

*

"אחי, תושבי ארקלידה!" נשמע קולו הרם והמהדהד של הקיסר, "הכונו למחר למתקפה! נמחה את כל קורסוגיה ואת כל שרידי זכרה מהארץ, אשר עליה אנו יושבים! נשמיד את כל הקורסוגים עד לאחרון שבהם! קדימה!! הכונו לקרב! מחר, לעת שקיעת החמה!" 'ובכן, זה מתחיל'... חשב ארטוד בליבו. 'זה מתחיל - הו, אטידי'... והוא התפלל תפילה קצרה בלבו, לשלומה של אטידי כמו גם לשלומו הוא, ובמקביל אף למותם המהיר במלחמה - אם אפשר, אז כבר בקרב הראשון - של אביו, ואחיו הבכור. אחרי השערורייה האחרונה בחצר הארמון לא סביר היה, כי אורגונדז ימונה כיורשו המשני של אורוז'ני - ועל-כן, מבין ילדי הקיסר, ארטוד היה הבא בתור. הוא השתדל להאמין, כי עובדת היותו בנו של אורוז'ני ולא נכדו, כארטומבלש, תסייע לו בירושת-הכס, אף אם בן זה של ארוזגונד, היה מבוגר הימנו בשנה אחת. ולבד מזאת: בכל התקופה האחרונה עשה ארטוד ככל-יכולתו, במטרה לשפר ולחזק את יחסיו עם אביו, כך שגדול היה הסיכוי, כי אביו הכניסו כבר לצוואתו, בדרגה בה רצה.
ואז - ברגע שימותו שניהם, והוא יוכתר כקיסר, יגיע להסדרי-שלום מתאימים והולמים עם קורסוגיה, וכל בנות-בריתה אם יהיו, יסיים את הקרב, ישוב לאאוגרייל, ישא את אחותו לאשה - ואם ימצא אחד מכוהני-הדת את העוז בלבו להביע לכך התנגדות, יערף ראשו! והוא, ארטוד, הוא אשר יעשה את ארקלידה לארץ חדשה, לארץ שבה יוכלו נערים ונערות לאהוב, ואין זה משנה כלל מי הנער ומי הנערה, ומהו הקשר ביניהם. ארץ, החיה בשלום ובאחווה עם כל שכנותיה, והמובילה את העולם כולו לקראת עתיד של אהבה. אכן - כה יהי!
הוא רק סיים לחשוב על כך - וניתן אף לפלוגתו האות לפתוח במתקפה. והוא בעט קלות בסוסו, ודהר... מקווה לטוב.

בראשיתה של המלחמה - דומה היה, כאילו נחרץ גורל קורסוגיה, להיחרב כליל בידיהם. כל מזרחה, צפונה ודרומה היה בידי ארקלידה, והבירה, פירין, עצמה, היתה כבר מכותרת ונצורה.
אולם, אז חל המפנה במלחמה, הקרבות נמשכו ונמשכו, עד שנסתיימו לבסוף. אורוז'ני וארוזגונד היו חיים ובריאים, אולם גם לארטוד לא אירע דבר, והוא שב אל אטידי, אל אחותו ואהובתו, ובראשו העדין מתרקמות תוכניות אחרות, כיצד לגרום בהקדם למותם של אביו, ואחיו הבכור.

*

אז מה נעשה?" שאלה אטידי. "אבא הוא עדיין הקיסר, וארוזגונד הוא עדיין יורשו". "לא לאורך זמן". ענה לה א?ר?טו??ד??. "בדבר אחד היה הצדק עימך, יקירה שלי - ז'ירדוי אכן תוכל להיות לנו לעזר". "במה?" שאלה אטידי. "יש לו, לאחינו היקר ארוזגונד, חולשה אחת: נמשך הוא לגופן של נערות צעירות. ואם רק תזמין ז'ירדוי, את אחת מחברותיה הידועות מרובע השעשועים, ואבא יתפסם - המבינה את, אטידי? כיצד יוכל אז, להמשיך ולראות בארוזגונד יורש? ואז, יכריז עלי כיורשו, ולא יהיה לנו צורך עוד, אלא להביא למותו באחת מן הדרכים, שבהן לא יתברר חלקנו, אלא לאחר טקס-ההכתרה - ואנו נשלוט בקיסרות". "כה יהי, אהוב שלי"... מלמלה אטידי, בעודה עוצמת את עיניה, ומשעינה את ראשה לאחור. ארטוד נישקה בעדינות על שפתיה, ותוך זמן קצר מצאו עצמם האח והאחות זה בתוך זו, ובלא אף בגד לגופם.

*

בסופו של היום השלישי לחגיגות-הניצחון על קורסוגיה, כאשר אלה כבר נסתיימו, עלה אורוז'ני, ועמו יועצו ז'ילון ומפקד-הצבא, אל חדרו של בנו, ארטוד, להודיע לו שבחר למנותו ליורשו המשני, באם יקרה דבר-מה לארוזגונד.
אם-כי היה בה מעין קול זהירות פנימי, שאמר לה כי אל לה לעשות זאת באותו יום - עלתה אטידי שוב אל חדרו של ארטוד, לאחר הארוחה, כאשר היא מתרצת זאת, כאילו עייפה מן החגיגות וברצונה לנוח מעט.
היא בדיוק הרכינה את פיה, אט-אט, לשונה עוברת על פני חזהו ובטנו של אחיה האוהב, לעבר האיבר המסויים ההוא, כאשר הם מנסים דבר-מה, אשר עד עתה, רק דמיינוהו בליבם.
ואז נפתחה הדלת!!
דומה היה, כאילו למספר דקות עמד הזמן מלכת, והתבונן, עיניו פעורות מבהלה כעיניהם של האח והאחות, במחזה הדומם.
ואז צרח הקיסר, משהרגיש סוף-סוף כי קולו שב אליו: "מה זה?!" וכעבור עוד רגע קט, משלא השיבו לו: "וכי מה אמור הדבר להיות?"
והם עדיין לא יכלו להוציא הגה מפיהם. לא היו מסוגלים כלל לזוז! עיניהם היו לטושות באביהם ובשני מלוויו הנכבדים, באימה טהורה - ואט-אט חדרה למוחם העובדה, כי כעת - אבד הכל.
לנוכח המראה שלפניו חש הקיסר, כי עוד מעט-קט יאבד את השליטה על עצמו. הוא קרא לשומרי-הארמון, ומשהגיעו לפתח החדר הורה להם: "קחו את ארטוד ואטידי מכאן, והוציאום להורג! אין הם ילדי עוד!!" ועירומים כשהיו, כבלו אותם השומרים בשלשלאות ברזל.
ארטוד ואטידי היו המומים, כאשר הבינו מה צפוי להם. ארטוד הספיק להתאושש במהירות מספקת, כדי לנסות ולהתנגד - ניסיון, אשר לא עלה יפה. ואז ירדה אחת מחרבותיהם הגדולות של השומרים, נחתה על עורפה של אטידי - וראשה של הנערה הצעירה ניתז מעל צווארה, דם רב זב ממנו. ארטוד הביט לרגע במראה - ואזי, סימאו הדמעות את עיניו, והוא לא רצה לראות עוד. ואכן, אז ניחתה אבחת-חרב גם על עורפו הוא - ויותר, יותר לא ראה הנער בן החמש-עשרה מאומה...
וזה היה סופם של האח והאחות, אשר העזו לאהוב בדרך, שבני-האדם מאמינים, משום-מה, שהיא חטא, החמור אף מרצח...