דברים ששמרתי בבטן
ישנן מילים שנשארות בפנים, בינינו לבין עצמנו. אותן מחשבות המתורגמות למילים ברורות, אותן אין אנו מבטאים בקול, אלא הן נשמעות מהדהדות רק בתוכנו. מה בעצם עוצר אותנו מלבטא כל מחשבה שעולה? ומה נוצר במרווחים שבין המחשבות, שקט? חוסר שקט? תובנה.
הרצון שלנו למצוא חן, לקבל הסכמה, להימנע מעימות או פשוט לא להתעסק בנושא שהוא מורכב ואף כאוב עבורנו, מורה לנו לעיתים לשמור על זכות השתיקה או גורם לנו לשמור בבטן את הדברים שיושבים על הלב, מעיקים אפילו.
אני מוצאת את עצמי לעיתים מוטרדת במחשבותיי מאותן מילים שאני חשה בתוכי, מה יקרה אם אומר אותן. דילמה לא קלה כי זהו מעשה שלא ניתן לבטלו, מרגע שאמרנו את המילים והן יצאו לאוויר העולם הן ברות השפעה, הן כבר לא רק שלנו ולא נוכל לקבוע כיצד האחר ינהג בהן. נראה כי הדרך היחידה בה אוכל להקל על עצמי היא באמת לחלוק אותן, למצוא את הזמן הכי נכון עבורן והדרך ולהניח להן למצוא דרכן החוצה, ומשום מה במצבים מסוימים הן נשמרות בפנים ואינן נשמעות, כאילו יש להן רצון משלהן.
באימון אני עוסקת רבות בשיקולי מחיר ורווח, ההנחה הבסיסית היא שמכל פעולה שאנו עושים, אנו מרווחים משהו – או לפחות חושבים כך. בצד הרווח ישנו המחיר שאנו מוכנים לשלם. בכדי לא לשמוע את תגובת הצד השני אנו מוכנים להימנע משיחה על נושא מסוים, מעדיפים מועקה על דחייה, אי נעימות, תגובה לא אוהדת, שלא נדבר על התחושות הפנימיות שעולות בהתמודדות עם נושאים שקשה לנו לטפל בהם.
מזה זמן רב שאני דוחה שיחה מלב אל לב עם אדם קרוב. השיחה כבר התנהלה בראשי עשרות פעמים ואני יודעת בדיוק מה ברצוני לומר ועדין שותקת. ניסיתי בכל מיני דרכים להעביר את המסר ולא קיבלתי תגובה שסיפקה אותי. חשבתי לוותר, להתרחק , אבל אני נמשכת – מונעת מאהבה ורצון אמיתי לקיים יחסים אך לא יכולה להכיל פגיעה או דחייה, ולכן שוב מוצאת עצמי מתקרבת, מנסה, מגששת, נפגעת, מתוסכלת. נכון שמעשים נשמעים חזק יותר ממילים אך יחד עם זאת, ממש באותה נשימה אומר שישנן מילים שאף מעשה אינו יכול להשמיע, עד שהן לא נאמרות אין תחושה בטוחה שהגענו לקרקע יציבה, שהגענו הביתה במובן הזה של היציבות, הביטחון, ירידת מתח, חום וקרבה.
מה שמאפיין את התנהלותינו במצבים מסוג זה ודומיו, הוא חוסר האותנטיות שבהתנהגותנו. כאילו מעתה הכל מחושב, מדוד, מאופק. אולי אפילו אוסיף ואומר מזויף, לא כנה, לא אמיתי. לא מתוך רצון מכוון לשקר אלא פשוט בכדי להסוות, להסתיר, לחפות על דבר שחסר, על מה שקיים שם אך לא מדברים עליו, ה"רואה ואינו נראה" , מן הסכמה לא ברורה פשוט להניח לדבר מסוים ולהימנע ממנו כאילו היה איזה חומר נפיץ. בפועל, דברים אינם נוטים פשוט להעלם, להיפך – הם תופסים יותר נפח, משתלטים, אם רק ניתן להם. חשוב לטפל במה שמפריע לנו להתנהל בטבעיות, באותנטיות, בכנות כלפי עצמנו וכלפי משהו אחר.
בכדי שנוכל לפעול באותנטיות עלינו להכיר את עצמנו היטב, ולהכיר במי שאנחנו, לאהוב את עצמנו בגלל ולמרות הכל. לשמוח במה שמשמח, להתעצב בגלל מה שמעציב. להרשות לעצמינו להתנהג באמת, לבטא. גם במחיר שלא בהכרח נקבל אישור, לא נשמע את התשובה שרצינו, נתאכזב, נתרחק ואף נרחיק, רק שדברים אלו יקרו על בסיס משהו אמיתי שקורה ולא דו קרב במחשבותינו. לי חשוב לדעת שעשיתי הכל בכדי למנוע ממצב מסוים להתרחש בחיי, לא תמיד איכפת לי מה האחר יחשוב עלי. לאחר שחשבתי, ניתחתי ומצאתי את ההסבר למה שהרגשתי – הוצאתי החוצה, עכשיו נתמודד עם מה שקורה באמת, אעיז להסתכל לאמת בלבן של העיניים, להישיר מבט- אני כאן.
במידה והחלטנו לא להמשיך לדבר על נושא מסוים עלינו להרפות ממנו גם במחשבותינו, לא להמשיך להעמיק בניתוח ולקלף עוד שכבה ועוד שכבה, ישנם דברים שכך הם ועלינו לקבלם. מה שכן, אל לנו לאפשר להם לנהל אותנו מעכשיו, כיצד ננהג, מה נאמר, מתי נשמח. עלינו לפעול בטבעיות ולאפשר לנתון מסוים להפוך לחלק מסביבת חיינו במידה ואין בידנו אפשרות אחרת. אותנטיות תאפשר לנו להתעלות מעל עצמנו, להתעלות מעל האחר, לנהוג כפי שבאמת אנו חשים, חושבים ומרגישים ולא לנהל פנקס התחשבנות, לפעול לפי מה ש"נכון" לנו ולא עפ"י מה שנראה טוב או בניסיון להעביר מסר כלשהו מבלי להתכוון אליו לגמרי. ייתכן שהשיחה שבראשי לעולם לא תשמע בקול, אבל בהחלט אדאג שהמסר יצא החוצה בכל דרך אפשרית עבורי, הטור הזה הוא כבר התחלה.
