מאז שאני מכיר את עצמי, בכל פעם שהייתי מבריז מבית הספר, הייתי מקבל את ההרצאה של אמי שאם אני לא אלמד אז כל היום אסתובב ברחובות אגיע לעולם הפשע אעבוד בעבודת כפיים. במילים אחרות- העתיד לא מזהיר למי שלא הולך לבית ספר. גם המורים דאגו להנחיל לנו את משנתם בכל עת. "רק אם תלמד ותגיע לציונים גבוהים, תגיע לעבודה מכובדת ותחיה בלי דאגות כלכליות". ככה שמעתי עשרות פעמים.
המחאה החברתית שהייתה אשתקד הוכיחה כמה ראיית החיים הזו שגויה. אנשים מלומדים שפעלו לפי הספר וסיימו תואר אקדמי ביזע רב לא מצליחים לגמור את החודש ונמצאים באוברדראפט תמידי. עורכי דין, רופאים ומהנדסים שהלכו בעקבות החולם הישראלי, למדו ועבדו תוך כדי וחיכו ליום שבו יאחזו בתואר וכך יוכלו לחיות כמו שתמיד רצו, ולבסוף התבדו. המיסים בארץ גבוהים מאוד, בית בלי משכנתא מפלצתית אין אפשרות לרכוש ועל מותרות כמו טיולים בחו"ל, עדיף שלא לדבר.
עכשיו אני שואל: בשביל מה אנחנו כאן? האם אנחנו חיים פה בשביל לשרוד? למזלנו הרב עברנו תקופות חשוכות בהיסטוריה של העם היהודי ונכון שתמיד יהיו אויבים סביבנו אבל זה לא אומר שהישרדות והמשכיות זאת המטרה העיקרית בחיינו. אדם צריך להפיק את המקסימום מהחיים שלו וגם אם החלומות שלו הם חומריים עליו להגשים אותם. אם ניתן לפחד לשלוט בנו ולנהל לנו אותנו לא נגיע לשומקום. זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי.
זאת אחת הסיבות שפתחתי עסק. אמנם עסק קטן בהתחלה: בר לאירועים, אבל אני יודע שגם את רומא לא בנו ביום אחד ומפה אפשר רק ללמוד ולגדול. אני גם יודע שכשכיר כאן בארץ אני לא אתעשר ולא אגשים את החלומות שלי. בר אקטיבי כדריסת רגל בעולם העסקים זה עסק מצוין ללמוד ממנו איך אתה מתנהל ולאן אתה רוצה להגיע. בסופו של יום אני מרוצה ממה שאני עושה שלא כמו הרבה אחרים שעובדים כשכירים ומתקשים להתפרנס ממה שהם עושים. לכן אני אומר: את החלומות והשאיפות שלכם אל תשאירו במגירה, הם נועדו שתגשימו אותם, ואם זה אומר לקחת סיכון אז אני אומר שהחיים הם סיכון אחד גדול ואם לא נחיה אותם לא נדע לעולם.
דודו אלבז
