אופר בשיקגו, ארצות הברית. 

כאופר, לפעמים הייתי מסיעה אותם לבית הספר השוכן בסמוך לשכונה, לפעמים האימא הייתה לוקחת אותם בדרכה לעבודה, ומכאן בשעה 8:40 בדיוק הייתה מתחילה שגרת היום הפנויה עד לשעת חזרתם מבית הספר ב15:40 .

בתור אופר בארה"ב לפעמים הייתי חוזרת לישון למשך שעה קלה, לפעמים ישר רצה למחשב לבדוק מיילים, להשחיל מילת שלום באינטרנט. לעיתים הייתי יושבת בבית קפה ומתעדת את שעותיי החולפות, עושה סידורים אפשריים בבנק ובדואר או פוסעת בהליכה רגלית של כשעתיים באזור הקרוב.

כשחברותי לא עבדו מספר שעות גם הייתי קופצת לבקרן, או אוספת אותן לטיול בקניון הסמוך ומחפשת סיבה לסיים כבר את המשכורת האחרונה.

חלק מן הימים היו מוקדשים ללימודים ולכל מיני תרפיות כאלה ואחרות שאימצתי לי והיה מהזמן שמצאתי עצמי יושבת מול הטלוויזיה ומרחיבה את אוצר המילים.

בימי הקיץ הלוהטים אף הייתי שוחה בבריכה הנמצאת החצר האחורית ובימי החורף הקרים עם כוס שוקו חמה מתחת לשמיכה קוראת הארי פוטר באנגלית או אף סורגת לעצמי צעיף ארוך וחמים שהגן על גרוני וצווארי למשך כל שלושת החודשים.

הימים חלפו  וכך היה בדיוק באותו היום עד שנרשמתי לחדר כושר סמוך ושם ביליתי כמה שעות נפלאות עד לצהריי היום, שם הכנתי לעצמי ארוחת צהרים קלה וחיכיתי לזמן בו הייתי נוסעת להביאם מבית הספר.

בזמן הזה לעיתים הייתי מוציאה את הכלבים לטייל מסביב לשכונה או פשוט משחררת אותם לחצר האחורית.

כך חלף ועבר לו הזמן בתור אופר, הילדים היו חוזרים מיום לימודים ארוך ומפרך וישר זורקים את התיקים והנעלים ורצים לטלוויזיה בחדר המשפחה, והיו מבקשים איזשהו ממתק או בייגל עם חמאה.

כל יום הייתי מסיעה את הילדים לפעילויות השונות ומנסה לתמרן בין הבקשות הרבות.

הנסיעות התאפיינו במשחקי כדורגל, לימוד עברית בבית כנסת או קרטה לאחר ארוחת הערב.

הייתי מחכה שההורים להגיע וביחד היינו מכינים ארוחת ערב או פשוט יוצאים לאכול באחת מהמסעדות הרבות.

מפה לשם גם משחקי לוח היו יוצאים, מחבואים או בשלל האטרקציות שהיו ממתינו לנו בגארז'; כדורגל, כדורסל, קורקינט, רולר בליידס, חישוקי ה"הופה הולה" ועוד ועוד...

אחרי ארוחת הערב היינו מתיישבים לעשות שיעורים, רובם ככולם כמעט ולא היו צריכים עזרה, כל אחד היה תופס פינה בקומת הכניסה ומסיים בציפייה לקינוח הקרב ובא.

אחרי הקינוח מקלחת חמה ומשם ישר למיטה. 21:00 בלילה וזהו אני שוב פנויה.

אז לפעמים יושבים מול הטלוויזיה ומריצים מרתון אחר סדרות; משפחת קוסבי, רוזאן, צער גידול בנות או לפעמים סתם יושבים עם ההורים ומשוחחים על הא ועל דה, ולפעמים אפילו נפגשים עם חברות בין הבתים השונים, מספרים על חוויות היום ומריצים צחוקים על בדיחות חוזרות.

הישיבה עם החברות בערבים, בייחוד עם ענת וקארין שישבנו ושוחחנו שעות על גבי שעות ומנסות לעזור אחת לשנייה, לקארין בלבטים עם ישראלים, לענת עם ג'וק, פתיחת חנות חרוזים, לי עם בדיחת "אני זה לא אני". יום אחד בטיול לווגאס, שטנו על האגם ולא פצחנו בשום שיחה ואז מאמצע שום מקום הבטתי לשתיהן בעיניים ואמרתי להם ברצינות ובטחון נרחב "שאני זה לא אני", ושתיהן לא ידעו מאיפה "לאכול" אותי, כמובן שזה היה סתם משפט שטותי אבל במשך שנה שלמה שתיהן נתפסו עליו ולא פסקו מלצחוק עליי.