כשמחלת הנפש מרימה ראש כמו מפלצת 

זהו תיאור אחד ההתקפים של מחלת הנפש שעברו עלי. לקוח מפרק 6 בספרי האוטוביוגרפי "מישהו מטפל בך" שיצא לאור ב- 2003 בהוצאת "עוף החול" (רק השמות בדויים).

6.


במהלך ההתקף היה הראל במצב של מודעות מלאה, ודווקא בשל כך היה האירוע כה מפחיד: לראות, להבין ולחוות הכל - בלא יכולת לשנות את פני הדברים.

בכל כוחו ניסה לגרש את מחשבות הגדלות של המשיחיות, אך לשווא. בה בעת היה מודאג מאוד ממצבו הנפשי, העלול להתפתח במהירות לעבר היפר-מאניה חסרת תובנה. דאגתו נבעה מכך שמוחו, הקודח בלהט האלוהות הנוקבת, המשיך לנתח ולדווח לו באופן ענייני, קר ואנליטי על אודות מצבו הפסיכיאטרי.
כמנהגו מימים ימימה המשיך הראל לרשום לעצמו כל רמז של סימני המחלה ולנתח, מיוגע, גם את הסימפטומים הפסיכיאטריים שחלו בזמן ההתקף הפעיל. ביום השלישי של ההתקף ישב הראל כעל שדה קוצים וערך רשימה של סימני המחלה שלו:

א. ירידה חדה בשעות השינה ובתיאבון
ב. שטף דיבור רב במיוחד
ג. חשיבה "דוהרת" בעלת תכנים פסיכוטיים (האם הם מנותקים מן המציאות?)
ד. פרקי זמן דיכאוניים (קצרים יחסית למשך המאניה) שכללו בעיקר: מועקה, דכדוך, בכי, חרדות, ייאוש, זעם וכעס עצומים ונטייה להסתגרות
ה. לפרקים, אי-שקט מוטורי (תנועתי)
ו. נטייה לפעילות מופרזת ברגעי "היי", ומופחתת ברגעי ה"דאון?
ז. פרקי זמן בהם נחווה אושר עילאי
ח. פרקי זמן בהם נחוו יכולות עצומות
ט. פרקי זמן קצרים (אך תכופים) בהם חלה כנראה התנתקות ואובדן ריכוז
י. תחושת חום קבועה על פני עור הגוף

ברגע של צלילות, מפתיעה בחדותה, המשיך לכתוב ביומנו:

התעסקותי בחשיבה הפסיכיאטרית (כפי שאדם בלתי מוסמך מסוגל לאמצה באופן אוטודידקטי) חשובה מאוד. היא מתרחשת כל העת ומסייעת לי להישאר עם רגל אחת במציאות. במסגרתה אני מבצע הצלבה וניתוח כל הסימפטומים, כולל השתנותם לאורך ציר הזמן, תוך כדי השוואתם המתמדת להשפעתו המשוערת של מינון התרופות בימים האחרונים. היום אצלצל לאברהם ואבקש את רשותו להרים מעט את המינון... אני מתאמץ להתמודד גם בדרכים נוספות: אני מבצע פיקוח הדוק על שעות השינה והתזונה ואף רושם אותן. אני מנסה לאכול היטב, אף אם איני רעב, ואני משתדל לנוח, אף אם איני יכול לישון ממש - כל זאת כדי למנוע את קריסת הגוף.
אני נאבק בחשיבה הפסיכוטית ומנסה לרתום אותה לנתיבים רציונליים, לשכנע את עצמי שהיא נובעת מפתולוגיה, מפנטזיות הרסניות. בזאת, לצערי, איני מצליח רוב הזמן, מאחר שהממד הרגשי-חווייתי דומיננטי מדי!
אני נלחם בכל כוחותיי בתנודות האפקטיביות. מבחינת הפעילות פירוש הדבר שאני מנסה למתן את פעילותי ברגעיי המאניים יותר, ולהגבירה ברגעיי הדיכאוניים. כאשר תחושת החום על עורי מפריעה לי, אני עושה מקלחת קרה.

ביומו הרביעי של ההתקף שודרה התוכנית "מסר משפחתי" שצולמה ימים לפני כן. מבעד לענני הפסיכוזה (הניתוק - החלקי עד מלא - מהמציאות) צפה הראל בתוכנית בגאווה מהולה באימה קיומית. אין ספק כי עתה הוא מפורסם. הוא על המפה... לא יוכלו להתעלם עוד מהמסר שהוא נושא ומנסה להעביר בקשיים כה מרובים. אולם כעת צצה בעיה חדשה ומעיקה: מטבעו הוא כה זקוק לחברה אנושית - איך ייצא עתה לרשות הרבים? איך יעז להתגלות לעיני העוברים והשבים ברחובות? באילו תגובות הוא עלול להיתקל?
למרות פחדיו חש צורך עז לצאת מביתו מייד. הוא הרגיש כלוא וחסר אונים. בדמיונו נחו עליו מבטיהם המזלזלים של דרי הישוב. בו בזמן אפף אותו זעם יוקד על החברה שמטילה עליו את אימתה. ניסיונו הרב מהתקפים קודמים לימדו כי הכעס עשוי לשמש גם כמנוף רב עוצמה בהתמודדות נגד כיוונו של החולי.
הראל, רועד כולו מחרדה מעורבת בכעס טהור, נעל בהססנות את נעלי ההתעמלות שלו, הרכיב על ראשו את הווקמן והפעיל בקול מוזיקה קצבית ומעודדת שזרמה אל קרבו. הוא יצא מהבית בסערה. לצד האימה גייס את כל הנחישות האפשרית מפנימיותו הדוויה ופנה לעבר הרחוב המאיים.
הייתה זו שעת בין ערביים, כאשר החשיכה והאור נראים כמתקוטטים עדיין. הראל נחפז בדילוג על גרם המדרגות. הוא הרהר לעצמו כי יש כאלה הסבורים שהחשיפה הציבורית תוביל למפלתו (אם כי רק מעטים הביעו בפניו את חששם). עתה יצא, תחת השפעת סימני מחלה, לרחוב העלול להתנכל עוד יותר לשפיותו הקורסת.
הוא התכוון לבצע עיקוף רחב סביב הישוב הקטן. הליכתו הייתה נמרצת ומהירה, לקצב מוזיקת הטרנס שהכתה באוזניו. הוא הספיק לעבור כמאה מטר, כאשר אחת השכנות עצרה מולו והחלה לדבר אליו בהתרגשות ולנופף בידיה. הוא הסיר את הווקמן ושמע אותה אומרת בהתלהבות: "היית פשוט עשר! ממש מעולה! באמת כל הכבוד לך..."
הראל המשיך ללכת, כמעט רץ. הרי לא ציפה לחיזוק כה חיובי, כמו שלא שיער את השפעתו על יכולתו להמשיך לצעוד ולהתמודד. הוא המשיך בדרכו מעודד, אם כי חרד עדיין. לעתים הביט לצדדיו בחשש. לאחר כשלוש מאות מטרים נוספים, מן הצד השני של הרחוב, חייך אליו מישהו שלא הכירו כלל - חיוך חם ורחב. נרגש הסיר פעם נוספת את הווקמן, והסיפור חזר על עצמו...
בפעם השלישית כמעט יצא בריקוד. זהירות, הראל! לחש לעצמו, המאניה כבר מחכה לך בסיבוב, אולם ענני השמחה כבר כבשו אותו לחלוטין.