הבטחות קטנות 

הבטחות קטנות


לכל אחד שעובר פה אני שואל את הטעם שלו. איזה טעם היה רוצה לחיים שלו גם אם הוא לא רואה אותו אצלי בתוך הקופסאות. לא בשביל שייקח יותר ממה שהתכוון, לא בגלל שאני יכול לקיים. יותר בשביל התקווה אני עושה את זה. להרגשה של הלקוח שמשהו טוב יכול לצאת לו מזה שהחליט לעצור אצלי. לא רק אוכל ובטן שבעה. גם בלב.
בפנים של האנשים אני רואה את מה שהם רצו אבל לא הסתדר להם. בקמטים בזווית שליד העין אני רואה את הקפלים של החלומות שמחכים להתעורר, להתגשם. חלומות על בית, ילדים או משפחה שעוד לא מצאו להם מנוחה. אצל הגברים אני רואה קמטים של אכזבה ממה שיש. קמטים עם השאלה על איך זה שזה לא בדיוק הסתדר. אצל נשים, אני רואה יותר עלבונות. קטנים, צרובים להם מעל הפנים ומעל הקרם לחות של השלוש מאות שקל שהן קונות במבצע.
כולם מסתירים היום את הזמן כמה שיותר, ואת הדברים שהיה צריך להביא להם איתו ביחד: מכונית שיסעו בתוכה ילדים שיולדו מחלומות הקמטים לכשיתגשמו. מסתירים את הזמן מהאהבה שתבוא. משבתות עמוסות אוכל עיתונים וצלחות לא שטופות בכיור אחרי ארוחת ערב שישי גדולה. מויכוחים קטנים על מי היה צריך לנקות את כל הבלאגן הגדול הזה. ויכוחים מחויכים שיסתיימו בהסכמה הדדית לעזוב את פשוט כמו שזה למחר בבוקר. כולם היום זה צעיר כמה שיותר וארבעים נהיה שלושים ועשרים נהיה פחות. בתוך מכנסיים הדוקים מדי או חולצות שלא נסגרות כולם זה היום דוגמנית או דוגמן שהם רואים על לוח מודעות. ששמה הזמן נעצר והחיוכים רק גדולים ולבנים. אותו חיוך למשכנתא, למסטיק או לשמפו. ואולי גם יהיה מזה סדרת טלוויזיה בספרדית יום אחד.
אני מחכה שיהיה כמה שיותר חם באזור ואז אני שם את הכובע מצחייה שלי שהוא כמו בסרט "פוטלוס" כשהייתי יותר צעיר, ואיתו אני מרגיש מוגן. אני מעמיס על הכוסיות פלסטיק הקטנות כדור אחד גדול בטעם פיסטוק ואיתו אני יוצא קצת מהגבול של הדוכן. אני צועד בביטחון איזה מטר אחד קדימה ומתחיל לצעוק: "ירוק בשביל אהבה, רק לבדוק והיא אולי תגיע!"
אנשים עוצרים אצלי. חלק מסקרנות על הצעקה שהיא קצת לא שגרתית באמצע יום של קיץ. חלק מרעב של הבטן. ויש גם את אלו שהרעב הוא בתוך הלב. בעיניים אני רואה להם את זה. בעיניים החצי עצומות שהם מסתכלים עלי לבדוק ולראות מתחת למצחייה שלי לראות אם אני גם יכול לקיים. לא רק לצעוק. אבל אני. אני רק יכול להבטיח. כפיות אני מחזיק בתוך הסינור ושולף אותם בהפתעה. כפיות מתכת. "זה נקי גברת!" אני אומר, "אל דאגה!" חלק נרתעים. "גלידה לא אוכלים בפלסטיק," אני מסביר. "לא יצא לך טעים וגם שום חלום לא יתקרב." רק אנשים שמחפשים אהבה נשארים. כי כשהלב ריק אתה מוכן להעיז. אתה הולך בלילות בלי שינה למקומות שתמצא בהם אהבה, או הבטחה לאהבה. לאכול גלידה בכפית אמיתית מאיש שאתה לא מכיר באמצע רחוב סואן, זה כמו לבקש ממישהו שלילה אחד יהפוך בסוף לחיים שלמים. חיים שיהיה בתוכם האוטו עם המשפחה והילדים שצועקים והכיור ההוא שצריך להשאיר אותו מלא ליום אחר. לאכול גלידה בכפית לא מפלסטיק בלי לדעת עליה כלום זה להעיז כמו לחבק בלילה מישהו שלא יקיים. רק יבטיח.
פעם ביום עוצרת לי אישה שרוצה טעם של הצלחה וגבר שרוצה טעם של געגוע. ולא תמיד אני מחזיק הכול עלי. יש לי מקום רק לצבע אחד ואני לא מאמין בלערבב. בית, עבודה, כסף או הצלחה זה כל אחד בצבע אחר. ואני, יש לי רק לתת תקווה אחת, בצבע אחד, בכל יום אחד. גם עסקים אני צריך לעשות חוץ מחלומות. ואחרי שטועמים ומכירים אותי טוב, אפילו שואלים אותי אם זה עובד ומאיפה אני יודע. "הרבה שעברו פה התחתנו גברת" אני עונה. "וגם אתה אדון, ארבעים זה גיל צעיר בשביל התחלה." רק לכאלו שמבקשים צבע של קנאה אני אומר להם שאין. זה רגש שאין אותו בגלידה. לא עשו עוד. אין לזה דרישה ותשמעי לעצה שלי גברת, תלכי למקום אחר כי האהבה שאת מחפשת תפוסה. לפעמים מהבושה יקנו אצלי חבילה שלמה ולא מהרצון שתבוא ההבטחה של הצבע. לפעמים פשוט יורידו את הראש וייעלמו בתוך כל האנשים ברחוב שבתוכם קל יותר להתמסמס.
"אני לא מבין איך למוכר של גלידה יש מה להגיד על הצבעים ועל החיים," אמר לי איש אחד עם מצח מקומט מדאגה. "אין מה להבין," עניתי. "זה רק שאלה של טעם. או שהצבע מתאים לך או שלא." "ומה זה הצבע שיש לך היום," שאל. "ורוד." אמרתי. "זה קצת חמוץ, כמו אהבה שהגיעה לא בזמן אבל היא מתוקה דווקא בגלל זה. תנסה." אבל הוא רק ביקש חבילה בטעם אחר, כי מאהבה כזו היה לו כבר מספיק. "תיתן לי טעם שנשאר," אמר. "תנסה שוקולד רגיל" הצעתי ולא היה צריך להגיד יותר כלום, שלוש חבילות שלמות הוא לקח.
זה כל יום שאני עומד כאן בשביל הפרנסה וגם בשביל הרגשות. חלק שאהבה צריכה לבוא אליהם אולי גם רעבים. חלק שאין להם אהבה רעבים אליה. בדרך אני אומר לעצמי אולי גם יאכלו איזה כדור או שניים. ואני בעצמי בינתיים לומד את הצבעים.