לגייס את צרופי המקרים לטובת החלומות הכי גדולים 

צירופי מקרים הם התרחשות שאנחנו חווים פעמים רבות במהלך החיים. חושבים על מישהו ומיד אחר כך רואים אותו, או שומעים ממנו. רוצים משהו, וממש בסמוך לכך מקבלים הצעה או את הדבר עצמו.
קארל יונג הפסיכולוג השוויצרי, התייחס רבות לצירופי המקרים, וקרא לתופעה סינכרוניזציה של הגורל. לגרסתו, סינכרוניות היא חיבור בין חוויות מהעולם הפנימי ואלה שבעולם החיצוני בהתאמה מושלמת כזו, שלא יכולה להיות מוסברת על סמך הסתברות סטטיסטית.

ארועים סינכרוניים כאלה נראים כמו נסים. כאילו שהעולם מתגייס בכדי לתת לנו כל מה שאנחנו רוצים. בין אם נקרא לכך מזל, כוחו של היקום, אלוהים, או סתם צירופי מקרים, אני מציעה לתת להם לפעול לטובתנו יותר, ליהנות מהמתנות האלה, שהגיעו במיוחד בשבילנו, לפי הזמנה.

הדרך להגביר את הסינכרוניזציות עוברת דרך שלושה שלבים בסיסים:

I. לדעת מה אנחנו רוצים.
רוב האנשים יודעים מצוין מה הם לא רוצים. מעטים יודעים מה הם כן. מה טוב להם, לאן הם מכווננים.
אני מציעה ליצור רשימות של הזמנות, כמעט כמו רשימות מכולת, שמתארות את הדברים שאנחנו רוצים להזמין לתוך החיים.
ניתן להזמין בדרך הזו בני זוג, עבודה, בית שרוצים, את היום שיהיה. ממש כל דבר.
חשוב בעיני להזמין את החוויה הטובה ביותר בשבילנו, אבל לא "לנעול" על אירוע או אדם מסוים.
כך למשל, נכון להזמין את העבודה שהיא ביטוי של הכשרונות שלנו (ועל זה כדאי לעשות רשימה קודמת, מפורטת ככל שאפשר), את סכום הכסף שאנחנו רוצים להרוויח בה, את הסביבה האנושית שתהיה, מיקום גיאוגרפי, כל דבר שנראה לנו חשוב.
פחות נכון בעיני לבקש שיקבלו אותנו לעבודה בחברה איקס.
כנ"ל לגבי זוגיות. ממש לרשום כל מה שחשוב לנו, רשימת הזמנות. לא לבקש שאיקס יתאהב/תתאהב בנו.
ואפשר להתחיל את האימון ביצירת סינכרוניזציות גם עם דברים ממש קטנים. לבקש שמישהו שאנחנו אוהבים יתקשר אלינו היום במפתיע. סתם ככה, כדי לבחון את העבודה עם הכלי הזה.
ואחרי שיודעים מה רוצים, לדעת שזה נמצא שם, בדיוק כמו שהזמנו. לראות, לדמיין, להסיר כל ספיקות, גם אם זה לא ממש הגיוני או ריאלי.


II. לזהות את הסינכרוניזציות שקורות סביבנו.
להיות מודעים לקשר בין הדברים שהזמנו, ובין "מתנות" שמגיעות אלינו. חשוב לחפש את ההקשר, ולהיות ערים אליו. לזהות שהתלוננו שאנחנו לא עושים מספיק כושר, וחצי שעה אחר כך חבר מתקשר ומציע לנו חודש מינוי מתנה בחדר כושר.
או מדברים על זה שהגיע הזמן שנכיר בן/בת זוג חדשה, ומיד אחר כך מתקשר מישהו ומספר לנו על אתר שנפתח ומאפשר המון הכרויות בדרך קלילה ומרגשת, בדיוק כמו שאתם אוהבים.
הדברים האלה קורים כל הזמן, אנחנו לא מספיק מודעים אליהם, וככל שערים להם יותר, קל יותר ללמוד לרתום את הכוח הזה לטובתנו.


III. לקחת את המתנות.
הרבה פעמים צירופי המקרים נראים כך כך מוזרים, שאנחנו מסרבים להם. אומרים: אם זה אמיתי זה יקרה גם שוב, או: זו רק מדרגה בדרך למה שרצינו, לא בדיוק הדבר האמיתי.
רצינו להיות בכושר, מנוי מתנה שמציעים לנו לא נראה בדיוק כמו הגוף המושלם מיידית, אבל, ההרשמה היא המדרגה החיונית בכדי שהדברים אכן יקרו.


הבית שאני גרה בו הוא רק אחת הדוגמאות המושלמות בשבילי לסינכרוניזציה, לפי הספר. הזמנתי בדיוק מה שרציתי, קיבלתי, אפילו קצת יותר.
הרשימה כללה כל מה שהיה חשוב בעיני ובעיני בן זוגי
הגדרנו את האזור המדויק (צפון תל אביב),
את מספר החדרים שרציתי (בפועל יש יותר)
כתבנו חצר גדולה וסגורה (במציאות היא גדולה הרבה יותר מזו שפינטזתי עליה),
הזמנתי בית שאוכל לצייר ולצבוע בו את הקירות כרצוני, משמע לא בית חדש עם קירות לבנים שצריך לשמור עליהם (כבר כשהגעתי הנה היו שני קירות בצבע בורדו, כיום כבר רובם כתומים, כחולים, בורדו ואחרים)))
וכתבתי מחיר מקסימלי, שלא נראה ריאלי ביחס לשאר הבקשות שלי.
וכאן כאמור נכנס אחד הכללים הכי חשובים לקידום צירופי המקרים, לדעת מה רוצים, ולדעת שזה נמצא שם. מצב השוק לא קשור לעניין.
למיטב זכרוני יום או יומיים אחרי בניית הרשימה הזו, הבית פשוט היה מולי תוך כדי נסיעה. הוא היה שם גם קודם, עם שלט להשכרה עליו, אבל אפילו לא ראיתי אותו. חלפתי על פניו כמה פעמים מתוך ידיעה פנימית שבמיקום כזה אין מה לחפש כי הבית בטח יהיה יקר מידי.
עם ההזמנה הכתובה, נכנסתי לשאול. זה היה מרגש. הבית ענה (ועונה עדיין) בדיוק בדיוק על כל תנאי ההזמנה הכתובה. במבט לאחור, אני יודעת שזה באמת לא היה ריאלי, לי זה לא היה אכפת. ידעתי שהוא קיים ומחכה, כל מה שצריך בשלב הזה, להיות ערים ולהתבונן מסביב (ולחפש, ולשאול, ולבדוק). ואז הוא פשוט היה שם, מולי.

אני מכירה רבים סביבי שמצאו מה שחיפשו בדיוק בדרך הזו. בתים מדהימים, במחירים לגמרי לא תואמים את מחירי השוק (כן, בשנים האחרונות, בתל אביב)
זוגיות נפלאות, שאחרי שהוגדרו, מישהו דפק להם בדלת (אמיתי לגמרי) פנה אליהם באתר, ברחוב ובהמון דרכים, מוזרות יותר או פחות.
עבודות נהדרות שכללו את כל ההזמנה הכתובה. הכל.
חשוב שאם מעורבים אנשים נוספים בסיפור הזה, לתאם רשימות וליצור רשימה אחת שמקובלת על שני הצדדים, מכיוון שאם כל צד מחפש משהו קצת אחר, קיימת הכשלה סמויה וזה לא יקרה.

יחד עם זאת, אצלי, לרוב הסינכרוניזציות עובדות בדרך קצת שונה מהמתכונת הרגילה (והמומלצת). ברוב המקרים בחיי אני מתחילה בשלב השני, עוברת ממנו לשלישי, ורק אז חוזרת לראשון.
השלב השני הוא כאמור שלב הזיהוי. בשבילי הוא ראשוני. מגיעות הצעות מבחוץ, אני מזהה שהן מרגשות אותי. לרוב אין לי מושג למה. אני רק יודעת שאני רוצה, שאני מרוגשת, שמשהו בי מרגיש טוב עם זה.
השלב השלישי הוא זה של לקחת, ואני אומרת כן, לאותם דברים מרגשים. קודם כל כן. מבלי לחשוב אם אני יכולה ואיך בדיוק עושים את זה, מבלי להשאיר כל מקום לפחדים. התשובה הראשונית היא כן.
רק אז אני מגיעה למה שאני קוראת לו השלב הראשון. זיהוי והבנה שיש כאן משהו שרציתי, אבל אפילו לא ידעתי שאני רוצה.
יום לפני שהפכתי להיות עיתונאית, לא ידעתי שזה תחום שאני רוצה לעסוק בו. גם חודש אחרי עוד לא הבנתי מה קרה כאן. עסקתי בפרסום, ובעלים של אחד ממשרדי הפרסום שאותו פגשתי בעבודתי הציע לי לערוך עיתון מקומי, תחילת עבודה תוך שלושה ימים.
זה היה מפתיע, לא שייך, לא ברור, אבל מאד מרגש. אמרתי לו שאף פעם לא עשיתי את זה קודם, והוא ענה, אני יודע שתעשי את זה מצוין.
אז באתי. שומרת במקביל על העבודה הקודמת שלי (ועובדת בחודשיים הבאים לפחות חמש עשרה שעות בממוצע ביום, שבעה ימים בשבוע) רק כמה חודשים אחר כך הבנתי עד כמה אני במקום הכי מדויק בשבילי. משם המשיכו לזרום הצעות. אני לא זוכרת שפניתי פעם לעיתון או מגזין בעצמי. כשהייתי מוכנה לשלב הבא, לעוד התחדשות, הגיע הטלפון שהציע אותה.
באופן מוזר (או לא) החוויה שלי היא שכשאני מגדירה, אני מצמצמת אפשרויות. כשאני מכווננת מטרה אני פחות מרוגשת ויותר משימתית. עבורי, זו כנראה לא הדרך הנכונה. המטרה בעיני היא להיות כמה שיותר קשובה למתנות שמגיעות, לזהות את תחושות הגוף, ולהסכים, מבלי להשתהות.
בדרך הזו מגיעים אלי דברים שהם הרבה יותר מרגשים ומעצימים מכל מה שאני יכולה לתכנן בעצמי. המשימות שלי הן רק להתרגש, ולהגיד כן.