מאנייקית בת יונה 

שלושתנו: זואי לולי ואנוכי, הולכים ברחוב לתומנו, נשבעת לכם שרק טיילנו טיול אחרי צהריים כזה, ללא כוונת זדון מיוחדת. האמת, ששיחדנו את חתולי השכונה בעוד קצת אוכל וברחנו להם (שלא ילכו אחרינו לכביש), ואכן הגענו לכביש הראשי.

ס'תובבנו לנו לאורך רצועת הצמחייה (אם אפשר לקרוא לזה כך) המדובללת לאורכו, כשלולי בוחן היכן הכי כדאי לו מבחינה טקטית "להשאיר עקבות", וזואי עסוקה בנסיונות שווא לנשנש מהרצפה כל מיני זבלים (יש מחסום, פעם לא תאמינו, היא הקיאה לי אבן קטנה).

הכביש פנוי לרווחה, דבר תמוה ו"הרה אסון" כשלעצמו (אנשים אז מרשים לעצמם כל מיני דברים) ציינתי לעצמי, ובכוונותינו הנלוזות היה לחצותו.
פתאום אני רואה קצת לפני, חתולה מתחילה לחצות את הכביש.
לפעמים, אתם בטח מכירים את זה, דווקא בשעת סכנה או סינוור, למרבה הצער חתולים, ובעלי חיים מסוימים, מהפחד, קופאים על מקומם.
המכוניות לא תמיד רואות אותם, אך המכונית הספציפית הזו שפתאום ראיתי יחידה על הכביש ומתקרבת במהירות, ראתה ועוד איך.

לזוועת לבי, כשבשניות הראשונות לא האמנתי למה שאני רואה, במקום להאט, שמעתי פתאום שאגות התלהבות של חדלי האישים והפוצים עלובי הנפש, שישבו ונהגו בה: "יאללה קדימה", "נו, נו, וגם שחורה" (צבעה של החתולה היה שחור), כשכוונתם הייתה במתוכנן ובמכוון לדרוס אותה. המסכנה קפאה במקומה באימה, ואותי שיתקו הביעותים כשצפיתי בזה לשנייה בחוסר אמונה.

לא היה זמן לצעוק, לבקש, לאיים, כלום - השניות קפאו על מקומן בהילוך איטי מחריד, כשאני שומעת את האצת המנוע ושאגות השמחה וההתלהבות, ורואה אותם דוהרים "כדי להספיק, לא לפספס".....

אני זוכרת שעשיתי חישוב בזק של שבריר שנייה, זכרתי את הפעם הקודמת שלא יכולתי להושיע, שהיא כסיוט מתמשך עבורי עד היום, כדז'ה וו מול העיניים, והיות ולנהוג אני יודעת, עשיתי שיקול מרחק ומהירות וקפצתי לכביש, כשאני תוקעת את עצמי בהפגנתיות באמצע הכביש. כלומר, אין מצב שהם מצליחים "לתקוע את החתולה" כדבריהם, מבלי לעלות באותה הזדמנות גם על שלושתנו.

התחלתי לשמוע את יללות וחריקות הברקס, וכשראיתי שהיא התעוררה ונמלטה, זזנו מיד הצידה, תוך שהם חולפים על פני, ובזעם כבוש מוציאים אם הראש מהחלונות וצורחים "יא מאנייקית בת יונה" חכי חכי אנחנו עוד נראה לך.....

היות ולפי המהירות והפסקת יללות הברקס הבנתי שהם הפסיקו להאט ולמעשה ממשיכים, לא נבהלתי במיוחד, והאמת הייתי שקועה בלהסתכל עליהם, ולחשוב על מה שקרה כאן.

אנשים צעירים, שכל חייהם לפניהם, שמוצאים סיפוק ושעשוע בלדרוס בכוונה תחילה, בזדון, ורשעות, בעל חיים, ממש ליטול חיים של יצור חי חסר ישע כי זה מה שעושה להם טוב. הייתי המומה מה"איכות האנושית" הזו.

קרוב לודאי למשל, שאם היו פוגעים, לא עלינו, בזקן, היו עושים פגע וברח ולא היו מתעכבים או מבזבזים זמנם זוטות כהגשת עזרה וכאלה, ואינני רוצה לתאר לעצמי איך הם נוהגים באלף ואחד מקרים אחרים.

כשסוג זה של המין האנושי מרשים לעצמם בצורה כזו, קבל עם ועדה, לדרוס (או לנסות, הרי הם היו בטוחים שנייה קודם ב"הצלחתם") בזדון בעל חיים - זו הצהרה, אמירה, פריקת עול, והפגנת זלזול מופגן בחוק, כאומרים: לנו מותר לעשות, ואנו עושים מה שרוצים, ומעניין מה עוד בעתיד ירשו לעצמם.

אין לי אשליות שזו התנהגות חד פעמית, או "משובת נעורים" - זו נורמת התנהגות וחשיבה שגויים ומסוכנים של לא מעטים,
הם אינם נעצרים, לא כשזה במקרה כזה, וגם לא באחרים, לא כשאלה בעלי חיים וגם לא כשהם אנשים.

האבסורד והמגוחך על גבול הבדיוני, שהם אלה שמשתוללים מכעס, מקללים, ומכנים בשמות גנאי אישה, שברור להם שבוגרת מהם, שאכפת לה כולה מסתם חתיכת "זבל של חתול", שמעיזה למנוע מהם את רצונם, ולוקחת צ'אנס ועומדת כחוצץ בינם לבין הסיפוק והמשחק שלהם. כן, הם אלה שמכנים אותה מאנייקית בת יונה.
אפס דחיית סיפוקים וכל כך הרבה מעבר לזה.

וואלה, איך שאנשים לא רואים את עצמם לפעמים, זה מדהים כל פעם מחדש. לא רק זה, גם צורחים,מאיימים, ומאשימים את הצד השני כשאינם מבינים ושמים לב, שהם עצמם, גרועים עשרות מונים.
באמת מאנייקית בת יונה, אמרתי לכם, לא האמנתם.

עלה במקור כולל תמונות ולינקים בבלוג שלי כאן
[לקישור]