10 פברואר 2012
רשיון לעז בחסות החוק
יום אתמאל ה-8 פבר' 2012 היה יום שחור (נוסף) למדינת ישראל, יום אשר דגל שחור הונף על כולנו. מדינת ישראל והגוף המשפטי העליון שלה נתנו הכשר משפטי לתרבות השקר, ההכפשה וההסתה באין מכהה.
לפני כ-40 שנים קבע בית המשפט העליון בישראל (המוסד האמיתי, לא כמושב הליצים הפוליטי בימינו) את "הלכת 'הארץ' אשר בה נקבע כי עיתונאי אינו חייב (אך כמובן רשאי) לפרסם את המידע שבידו ובמדה ואינו מפרסמו, עליו להעבירו לרשויות המוסמכות. הלכה זו היתה והינה מידתית המביאה בחשבון את צרכי חופש הביטוי והעיתונות ויחד עם זאת מהווה הגנה מסויימת על האזרח מפני הכפשה והוצאת לעז שלא כדין.
בית המשפט העליון ד'ימינו האמון על טרור כנגד סקטורים מאזרחי המדינה שאינם מאנ"ש כמו גם מחטפים פיראטים חוקתים (ראה ערך "המהפכה החוקתית ו"הכל שפיט" של הפיראט השיפוטי אהרון ברק), "לא איכזב" גם הפעם ובאבחת קולמוס נטלו לעצמם שלשה שופטים את החרות לשנות את כל הלכות לשון הרע בישראל סתם כך מתוך השמים הכחולים.
המחטף החוקתי נערך בהזדמנות קשה למדינת ישראל והיא ערעורה של "המקושרת לעליונים" אילנה דיין לבג"צ אודות הרשעתה בערכאת המחוזי על ידי "השופט המתנחל, בעל הכיפה" נועם סולברג אשר הוציא תחת ידו פסק דין לדוגמא ומופת בענינה של המכפישה הדווקאית דיין לטובת סרן ר' (דאז, כיום רס"ן ר') בפיאסקו השיקרי של תכנית "עובדה" בענין הריגת נערה פלשתינית במוצב "גירית" ברצועת עזה לפני כשבע שנים.
הפירכות והלקונות הקיימות בפסק הדין הפוליטי הלזה שהוציא תחת ידו ההרכב בראשות פלוני ריבלין אשר ערב פרישתו מהעליון ביצע מחטף שיפוטי כניראה בעצה אחת עם בייניש העומדת גם היא לפני פרישתה, יכולות למלא ספר עב כרס ולא נוכל כאן להתיחס לכולן מפאת קוצר היריעה אך נביא מספר דוגמיות ונשליך בעזרתן מגובה העבים על התמונה הכוללת.
הערה: - אם חופש העיתונות והביטוי כל כך חשוב לבית המשפט העליון (שאלה רטורית, הוא כמובן לא חשוב להם אלא רק עבור עצמם ומשובטיהם) אזי מדוע בתקשורת השמאלנית מדירים זה 63 שנים את מרבית העם בישראל מגישה לגליונות העיתונות והמקרופונים ומאפשרים גישה סלקטיבית אג'נדתית ברובה המכריעה אך ורק לתקשורת שמאלנית רדיקלית עד אנרכיסטית?. נו, שאלה רטורית, כבר אמרנו.
טוען ריבלין (כמיצג ההרכב בעליון בענין ערעור דיין) כי נוהגי התקשורת המודרנים מחייבים עיתונאי לפרסם כל מידע שבידו במדה ויש בו ענין לציבור. מי קבע כי ההלכה הקודמת מיושנת והחדשה מודרנית? ריבלין. על סמך איזה מחקר ומידע? נאדה. אכן ישנן מספר מדינות זעום בעולם שאימצו את ההלכה החדשה אך רוב מדינות העולם אינן רואות בהלכה זו כ"חדשנית" ונימנעות ממנה. מי קובע מהו ענינו של הציבור? חס וחלילה, לא הציבור אלא העיתונאי שאיש מהציבור לא בחרו לדבררו ולהביע בשמו את רצונותיו. אופס, שוב מחטף טוטליטרי היודע מה טוב לנו האזרחים יותר מאיתנו האזרחים. דהיינו, ריבלין חטף את ההלכה לקבוע עבורנו סדרים חברתים חדשים אשר איש לא הסמיכו ואינו מוכשר לכך. הוא רק שופט ותו לא, הוא אינו אמור לקבוע הלכות חברתיות לאזרחי ישראל.
בית המשפט העליון גורס כי המטרה מקדשת את האמצעים דהיינו, בשם החופש העיתונאי מותר לשקר, לסלף, להכפיש להוציא לעז, הכל מותר. אכן, גם בוועידת וואנזה (ואיננו עושים כל השוואה אידאולוגית כאן אלא מנהלית גרידא), קבעו הצוררים כי בשם השגת המטרה של הפתרון הסופי של בעית היהודים מותר לרצוח והרשות נתונה (ושופטי אותה מדינה נתנו לכך גיבוי משפטי מוחלט – אם בשופטים עסקינן).
כולם משלמים מס שפתים בדבר הצורך של העיתונאים לאחריות והוגנות. כל מאחזי העינים הללו והאימפוטנטית המשפטית והעיתונאית דורנר בראשם יודעים היטב כי אלו מילים ריקות. ללא מנגנון אכיפה בעל שינים בדמות חוק לשון הרע אמיתי ומעניש בחומרה, אין סיכוי שהעיתונאים יגזרו על עצמם משמעת. אנו חוזים בהתדרדרות קשה בהתנהלות התקשורת כנגד הציבור ונקודת הרתיחה הציבורית ואשר שמעבר לה הינה צעדים ספורים בלבד מעמנו.
ריבלין נפל בפח שטמן לשופט העליון (בקרוב ושיבוא כבר), סולברג. ריבלין כמונו כאומר כי סולברג אינו עדכני עבור עולמנו המודרני ואילו הוא ריבלין מודרני להלל. אלא שכאן בדיוק כשל ריבלין בהוכיחו כי הוא מנותק כליל מהנעשה סביבו. מנותק מההשתלחות החמורה של העיתונאים במושאי כתיבתם, מתעלם מקיעקוע תקנות הסוביודיצה, מתעלם מהזכות שנטלו לידיהם העיתונאים להכפיש ולהוציא לעז ביודעם כי לא יענשו, מתעלם כליל מהאנרכיה השולטת במקצוע התקשורת ובדיווח העיתונאי ומתבצר במגדל השן שלו מנותק מסביבתו. סולברג בפסיקתו הוכיח כי הינו מחובר לעמו, יודע את המתחולל סביבו ומכיר בנזקה של העיתונות עקב חוסר גבולות ברור על חופש העיתונות.
ריבלין, כך מסתבר, אינו מבין את תפקידו של בית המשפט המחוזי החייב לשפוט בהתאם להלכה פסוקה (זו הלכת 'הארץ') ואינו יכול לסטות ממנה. לעגו של ריבלין לסולברג על שפסק באורח ארכאי בהתאם להלכת "הארץ" מצביע דווקא על אפסותו של ריבלין וחוסר כישוריו. אך יותר מכל, מצביעה על כי הינו רואה בסולברג אויב שראוי לגמדו מאחר והוא "מתנחל וחובש כיפה".
אין די בהפרחת סיסמאות מאחזות עינים באשר לחופש העיתונות והביטוי. קיים כאן מקרה מבחן אשר בו שיקרה ועוותה עיתונאית את העובדות בעזרת מניפולציה מתוחכמת דרך "בישול" ועריכה מגמתית של כתבת תחקיר ובכך עסקינן. אין בין מעשיה הנפשעים של העיתונאת והאוניברסליות של חופש הביטוי ולו דבר. חופש הביטוי והעיתונות לא נועדו מעולם להגן על שקרנים ומכפישים, אלא שריבלין מעלה במנותק את עקרונות חופש העיתונות על מנת לכסות על מעשה רמיה עיתונאי מובהק..
פסיקתו של ריבלין שופט בית המשפט העליון לא היתה עומדת במשפט בג"צ אם היה מוסד נורמלי וכתיקונו. בג"צ כהילכתו היה זורק את ריבלין ופסיקתו מכל המדרגות עם כמות הסתירות המבהילה הנימצאת בפסיקתו המעוותת.
בית המשפט העליון חטא בניגוד ענינים חמור. דיין, חביבתה של בייניש ומגינתו של בית המשפט בכל הזדמנות הניקרית בדרכה כולל דיברור מוסד זה בכנסים שונים. בית המשפט לכן חייב היה בזהירות מירבית או לחילופין למצוא סידור שאינו כולל ניגוד ענינים (כולל אפשרות שמיעת הערעור בבית משפט מחוזי אחר לצורך הענין הזה בלבד). אפשר וחוקית לא היו השופטים חייבים לפסול עצמם אך מוסרית וציבורית הסירחון עולה השמימה
על מנת לעקוף את הצורך לאשרר את פסיקת השופט העליון סולברג, רקח ריבלין נכלול משפטי אווילי להחריד. ריבלין מצא את "חברת טלעד" אשר מטעמה שודרה תוכנית "עובדה" של דיין אשמה בהכפשה ולשון הרע בכך ששידרה פרומו (קדימון) מכפיש לתוכנית עובדה המדוברת. אלא שכאן כשל ריבלין שוב. שהרי כל החומרים לפרומו סופקו על ידי דיין ואפשר כי אף היתה שותפה בעריכתו ומאחר שהפרומו נימצא מלעיז הרי יוצרתו וספקית החומרים לו היתה דיין כך שהינה מחלקת האשמה עם טלעד בהטיית דיווח עיתונאי לשם הוצאת לעז.
אספקת החומרים המכפישים לפרומו כפי שסופקו לכאורה מטעם דיין מלמדת בין השאר על כוונת מכוון להכפיש את סרן ר' ובעקבותיו צה"ל כולו.
גם אם העיתונאי נקט באמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הנתונים (במקרה דיין ברור שהיה כאן ניסיון הכפשה מוטה אג'נדה שמאלנית קיצונית), הרי טענת ריבלין "נכון לזמן הדיווח" הינה אחיזת עינים באשר מרוקנת מכל תוכן את נושא חוק לשון הרע. ריבלין - ואולי במתכוון - יצר פתח אדיר לכל עיתונאי להתחמק מעתה והלאה מתביעות לשון הרע - ניראה כי פסיקת ריבלין באה כתגובה פוליטית נבזית ונכלולית כנגד חקיקת חוק לשון הרע החדש בכנסת, הרי הקצין ניפגע ושלא באשמתו והוא ניפגע מפאת לשון הרע, לא המזל העיוור גרם להכפשתו ולמצוקותיו אלא העיתונאים אם במתכוון ואם בשוגג ויש לפצותו ולהעניש את המכפיש
ריבלין טוען כי "נכון לזמן הארוע" דיווחה דיין את שהיה ידוע לה (זהו שקר גס כמובן לאור העובדות בפרשה). אם כן מדוע לא חזרה בה דיין וטלעד משהובררו הפרטים לאשורם, הרי גם הזיכוי של הקצין בבית המשפט הצבאי היה "נכון לזמן הארוע". דהיינו, טענת "נכון לזמן הארוע במקרה דנן אינה מחזיקה מים ובאה אך לסבר באורח נכלולי את האוזן בנחיצות זיכויה של דיין.
ריבלין טוען כי דיין דיווחה את שדיווחה בתום לב אך הינו מכסה או מכזב. בעת שידור כתבת עובדה כבר נחקרו חיילי מוצב "גירית" על ידי שלטונות הצבא והעידו כי רקחו עלילה כנגד מפקדם ושיקרו בעדויותיהם הראשונות באשר לנושא ווידוא ההריגה של הנערה הפלשתינית. תוצאות התשאול של החיילים היו ידועות בזמן אמת לדיין אך היא "לא טרחה" לדווח בשידור "עובדה" כי מקור כל התסבוכת הוא בחיילים מעלילים ושקרנים כנגד מפקדם ודבקה בגרסתה כי הקצין במשתמע ולאור דיווחה הינו מפלצת צמאת דם ילדים רכים. זו הוכחה נחרצת כי דיין, בהמנעותה מלדווח את הארועים לאשורם התכוונה להוציא דיבתו של סרן ר' וצה"ל רעה.
השמאל הקיצוני שטוף באג'נדה אנטי צה"לית וברי מדוע. צה"ל חלש יחייב את מדינת ישראל להיכנע לאויביה ולהפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה הפלשתינים. עתונאים רבים כדוגמת אילנה דיין שותפים למסע ההכפשה כנגד צה"ל וזאת בשם חופש העיתונות בדומה לאמירה הריקה הדומה "זכויות אזרח" דהינו אמירה המהווה קרדום לחפור בו את השמדת מדינת ישראל בדרכים דמוקרטיות להלל.
ניתן לראות חוט מקשר ברור בין ההכשר שנתן בית המשפט העליון לשקר המזעזע של מוחמד בכרי בסרטו ג'נין-ג'נין. ציון עובדות השקר בפסק דין בכרי אינו מעלה ואינו מוריד, בכרי זוכה ויצא צח כשלג על גבם של חיילי צה"ל ובהושטת יד מעוקמת של שופטי הבג"צ שוב בשם חופש הביטוי לטעמם שהפך לחופש השקר והשיסוי, באין מכהה. אותו הקו בדיוק חוזר במקרה עירעורה של דיין לעליון. גם כאן נותן בית המשפט יד להפרחת שקרים כנורמה מקובלת ובלבד שתישמר הזכות לחופש הביטוי. שופטי העליון אינם מסוגלים להבחין כי אין סתירה כלל בין חופש הביטוי לצורך בהבאת דיברי אמת ככל הניתן בידי העיתונאי ופוסקים במשתמע כי השקר מוצדק למול חופש העיתונות. ואלו שופטיך ישראל.
ריבלין בעליון מרח (עיוות) את המקרה על מנת להוציא דיין זכאית כל זמן שהפוליטיקאית-הנוכלולית השניה: בייניש עדיין מכהנת כנשיאת העליון וכך ניתן היה לרקוח זיכוי לדיין חביבת הבייניש מזה שנים.
תורת ההגיון גורסת כי אדם אשר הוציא דבר שקר מפיו ולא היה מודע לשקר הריהו מוחזק כלא שקרן (אך גם לא דובר אמת). מה עשה ריבלין ניתלה על האילן הפילוסופי הזה ולמרות שהשתלשלות המקרים מורה כי דיין לא פעלה בתום לב והוציאה זכאית כמצוות אנשים לא-מלומדה. קבעת חפותו של הקצין על ידי מספר ערכאות שיפוטיות צבאיות ועל ידי סולברג בבית המשפט המחוזי בעוד העליון שאינו ערכאה חוקרת אין לו כל גישה לעובדות חדשות באשר לאישוש אשמתה או חפותה של דיין, אינה רק מזכה את הקצין ר' אלא בו בזמן מאשימה את דיין בשקר במודע כפועל יוצא (בישול הקלטת, החיילים המעלילים, הפרומו וכו').
ריבלין טוען כאמור לעיל כי "נכון לזמן הפירסום" נהגה דיין בתום לב ולא הכפישה מאחר שהחומרים בידה לא תמכו בגירסת ההכפשה. נניח שהוא צודק (הוא לא, אך נניח). הרי אדם, הקצין ר', כל עתידו וחייו נהרסו. מדוע כשהתברר כי להד"מ והקצין פעל קשורה וללא דופי, מדוע אזי לא יצאו ערוץ השידור ודיין בהודעת התנצלות מטעמו. ומכיוון שלא עשה זאת הרי שהינו יחדיו עם דיין משתף פעולה ביודעין ובכוונה תחילה עם מערכת השקר. מדוע על כך לא הוער, ניקנס וחוייב להתנצל.
ריבלין מתחסד ומאחז עינינו ביודעין ומעלה טיעונים אינפנטילים המהווים עלבון לאינטיליגנציה הממוצעת ביותר. מה טוען השופט? כי דיין בבישול הקלטת ובהכנסת קטעים המכפישים שלא לענין בתוך הקלטת היכפישה את חיילי כלל המוצב ולא את סרן ר' אישית כך שאין להאשימה בחריצת לשון הרע כנגד הקצין התובע. שוב פירכה ניבזית, סרן ר' היה מפקד המוצב, הכפשת החיילים הינה הכפשתו הוא כחייל במוצב. אך יתרה מזאת ריבלין טורח בערמומיות ובנוכלות של תגרן בשוק לידע אותנו כי אם חיילי המוצב היו מגישים תביעת לשון הרע קרוב לוודאי שהיו זוכים בה. אלא מאי, מה לעשות ועל הארוע חלים כללי ההתישנות ומכאן "ריבלין רוצה אך מסכן לא יכול" אתה הבנת זאת ברוך.
100.000 השקלים כפיצוי שניפסקו לרס"ן ר' הינם פעולת נוכלות משפטית הבאה לסתום את פיות הביקורת. זה הינו לא אך שוחד ברור לסרן ר' על מנת שלא יוכל להתלונן כי ניזרק לכלבים על ידי "העליונים" אלא זהו שוחד ואחיזת עינים לכל מדינת ישראל וציבורה לנסות ולהשתיק ביקורת על פסק דין מזעזע, משפח לאמיתו. ניראה כי הערכת השופטים "העליונים" לאינטיליגנציה הציבורית הישראלית שואפת לאפס אם חושבים כי יוכלו להסיט, להפיס ולשחד דעתנו בנזיד עדשים.
המסקנה המתגבשת היא כי בית המשפט העליון פרוץ בפני נוכלים בחסות החוק, אנשים בינונים, בעלי הכשרה משפטית שנויה במחלוקת, לא מוכשרים דיים, ההופכים משרתם כקרדום לחפור בו במלחמתם כנגד הריבון והדמוקרטיה הישראלית, אומרי הן, כלכלבי פבלוב מכשכשי זנב. בקיצור לא משהו שנוכל לסמוך עליו או להתגאות בו. בית המשפט העליון הוכיח שוב כי מהווה עבורנו בושה וביזיון על בזיון. ולאחר כל זאת עזי המצח בעליון קוראים לביקורת הלגיטימית כנגדם "רדיפה", כדי ביזיון וקצף.
הלקונה כאן ברורה. מעבר לכל הפילפולים הפסאודו-מלומדים של השופטים הבילתי מלומדים, השורה התחתונה היא, עתידו של אדם ניגזר לשבט עקב פעולה תקשורתית ניבזית והמכפישים יוצאים נקיים בעוד הקצין ניבעט לגורלו. ועל כך כך כבר נאמר בספר קוהלת, אין חדש תחת השמש...צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" ואנו נוסיף, אין שופטים בירושלים ואין מושלים בישראל.
גם הטיעון כי עיתונות חוקרת בשם חופש העיתונות, עדיפה על שמו הטוב של אדם הינה ניבזית ונכלולית. אין סתירה בין השנים. כל שעל עיתונות חוקרת לעשות הוא לוודא באורח סביר, כמיטב יכולתה כי לא ניפגע אדם עקב ביקורת לא מוצדקת או שיקרית. במדה והעיתון או העיתונות יהיו פטורים מכל אשמה גם במדה ויוכח כי שיקרו הרי זה בדיוק המצב אליו ניקלענו וקיים חוט מקשר בין ארוע דיין ולהנחיית הפרקליטות (עדנה ארבל מאותו העליון אחראית לכך) כי אשה הבודה אונס כנגד גבר ואפילו והגבר ניכלא עקב כך ושלא כדין, לא תואשם ולא תועמד למשפט. התוצאה? אינפלציה, שיטפון אדיר של תלונות שוא (מעל 50% לפי משטרת ישראל) ואלפי גברים המשלמים מחיר אישי נורא עקב כך. (שלא להזכיר את המאות המתאבדים דהיינו, נירצחים, עקב תלונות שוא מצד נשים מדי שנה).
עד עתה שררה אנרכיה מוחלטת בנושא התקשורת במדינת ישראל. אנרכיה זו גובלת בהשתוללות מחוצפת, משוללת רסן של עיתונאים כנגד העם, הציבור והלאום. פסיקת בית המשפט העליון בנושא דיין מחמירה את המצב לעין שיעור. רבותי, ברוכים הבאים לסדום ועמורה התקשורתית במקומותינו. מכיוון שאנו איננו עושים דבר לעצור השיפון העכור הזה הרי שאנו מקבלים בדיוק את המגיע לנו, בתאבון ולא לשכוח לסתום את האף.
לאור פסק הדין המבזה את כלל הציבור בישראל חייבת הכנסת לערוך שידוד מערכות בחוק לשון הרע המוצע ולהקשיח אותו מונים רבים על הקיים. הכנסת חייבת ליצור איזון (אפשר שבדמות "חוק העיתונות" במתכונת חוקתית) למול הקביעה שהפכה לתקדים, הלעומתית, האנטי דמוקרטית ואנטי ישראלית של בית המשפט מאמש. על הכנסת להתעקש על כך ויהי מה.
פסק הדין מכל מקום הוכיח כי אין לאזרח בישראל הגנה של מערכת המשפט. נהפוך הוא, חייבת כנסת ישראל להתגייס ולהגן על האזרחים מפני בית המשפט.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
