ידע מקומי של זונות 

הזנות היא מהתופעות החברתיות העתיקות ביותר, היא חוצה תרבויות, ומלבד היותה עירונית, היא אינה משויכת למקום ולזמן מסוימים. האם הזנות מנותקת ממבני-על חברתיים, כלכליים ותרבותיים?  האם כדי לתכנן עיר טובה יותר יש צורך לשתף את הזונות בתהליך התכנון העירוני ? 

מחקרים מורים על כך שאף חברה בהיסטוריה לא קיבלה את הזנות כחלק אינטגרלי מהקהילה. מאז ומתמיד התייחסו לזנות כדבר רע אך מתחייב. הזנות מעולם הייתה לנבלות שלא ניתנת לסליחה. תמיד אסרו את הזנות ע"י כך שלא רצו שתראה במרחבי קיומינו, גם אם היא הותרה ברמה או בצורה זו או אחרת. ישנם גילויים חד-משמעיים בחברה שלנו של אנטאגוניזם עמוק כנגד זונות: זנות הייתה לסמל ההתפוררות החברתית והלאומית: התפשטות והתרבות הזנות הייתה לאות קלון לשליטים, ובושה גדולה לשוטרים אם לא יכלו לשלוט בממדי התופעה. למוסד המשפחתי הייתה הזונה לאיום שיש לשמרו לפחות מחוץ לטווח הראייה אם לא מחוץ למחשבה בכלל.

הצורך להנציח את הזנות כבלתי נראית ולהפרידה מהקהילה הכשיל את כל הפרדיגמות שהומצאו בכדי להתמודד עם הדיסוננס הקולקטיבי העתיק ביותר: התרה או איסור של הזנות. הרצון לטהר את הזנות לא השתלב לעולם עם הרצון להשתמש בזנות. מטהרי הזנות כמו גם המשתמשים בה לא צלחו במישמותיהם. הנחת תשתית תאורה לא העלימה זנות אלא הבריחה אותה למקום אחר בעיר, חקיקה האוסרת זנות גרמה לה לרדת למחתרת ומיסוד התופעה הפך לאתגר קשה מכדי להכילה. המשתמשים ממשיכים לקנות שירות בסתר והמטהרים מממשיכים להתעקש שדרכם אינה אוטופיה.

זונות, הן ממין נקבה והן ממין זכר, מתמודדות עם הפלייה כמעט בכל אספקט של חייהן, ולעולם לא זוכות לזכויות מלאות כאזרחים. האמביוולנטיות הבלתי אפשרית של החוק והנורמה ביחסם אל הזנות אינה מונעת, בלשון המעטה, פשעים נגד זונות, הנסחטות, מאויימות ונסחרות. בשיח הציבורי נקשרת הזנות, באופן אסוציאטיבי, יחד עם שמות של מחלות כמו גם עם תופעות הפשע והסמים.

דחיקת הזנות אל מחוץ למבני העל החברתיים והכלכליים הביא אותה להתקיים במעין בועה ניצחית אסורה. הזנות נדחקה לא רק לתוך חללים סגורים בשכונות יוקרה של העיר אלא גם אל אזורים פתוחים בעיר המסוגלים להכיל תועבות מסוכנות, חולי, רשע, פשע, פיתוי וחטא. אזור התחנות בדרום תל-אביב הוא דוגמא. כיצד ניתן להתערב בתכנון העיר כך שהזנות תהפך לנוחה יותר, הן עבור הזונות והן עבור כלל התושבים - על מנת להשיב לשאלה זו יש צורך לשתף את תושבי העיר, כולל הזונות, בתהליך החשיבה וקבלת ההחלטות התכנוניות.

למדע, לשלטון ולחברה אין עוד את הפריבילגיה להתעלם מחלקים בחברה, וכאן טמונה חשיבותו של התכנון המרחבי הפוסט-מודרני, הרואה מרחב סובייקטיבי מרובה תרבויות, ויותר משהוא מסנגר על הקהילה הוא ממש משתף אותה בהליך התכנוני. אחד האופנים בהם ניתן לשתף את הזונות בתהליך תכנון עירוני הוא באמצעות חשיפת הידע המקומי/האישי שלהם ע"י מחקר שדה אנתרופולוגי. עבודת שדה בקורתית נערכה בעשור האחרון לצורך חשיפת מאוויהן, רצונותיהן, העדפותיהן וצרכיהן האמיתיים של הזונות החיות ועובדות באזור התחנות בדרום תל-אביב.  (בקרוב, המשך המאמר, כולל תקציר של ממצאי מחקר השדה שנערך ע"י טל ברמן בשנים 1999-2002)

המאמר לקוח מעבודת ה-MA של טל ברמן, אוניברסיטת תל-אביב, שנת 2002.  

ממצאי המחקר הוגשו לעיריית תל-אביב כחלק מהמלצות לתכנון אזור התחנות