מפגש פברואר 2012 בין מחמוד עבאס, יו"ר הרש"פ, לבין חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס, שופך אור על המכנה המשותף האסטרטגי הקיים ביניהם, למרות חילוקי הדעות הטקטיים: "תכנית השלבים" להקמת מדינה פלשתינית בכל שטחי פלשתין העותומאנית/מנדטורית.
בנאומו בעצרת האו"ם ב-23 לספטמבר 2011 טען עבאס, המכהן גם כיו"ר אש"פ ופת"ח (שהוקמו ב-1964 ו-1959!), שאש"פ והחלטותיו מהווים את הסמכות העליונה של הפלסטינים וש"הכיבוש" נמשך מ-1948.
ב-14 לאוגוסט 2009 חתם עבאס את הועידה ה-6 של הפת"ח שאשררה את התקנון והתכנית המדינית של הארגון הקוראים להמשך המאבק – בדרכי שלום ומלחמה - עד לחיסול המדינה היהודית. מדיניות הפת"ח מתבססת על "טענת השיבה" של פליטי 1948, הגדרה עצמית, מדינה עצמאית ועשר הנקודות של "תכנית השלבים" שגובשה בהחלטות "המועצה הלאומית הפלשתינית" של אש"פ מיוני 1974. לדוגמא, סעיף 2 קורא להקמת רשות לאומית על כל חלק מפלשתין; סעיף 3 מציין שהסדר חלקי אינו מהווה ויתור על המטרה הסופית של שחרור כל פלשתין מהירדן ועד לים התיכון; סעיף 4 מדגיש שכל צעד שחרור יהיה שלב בהגשמת היעד לשחרור כל פלשתין; סעיף 8 מחייב את הרשות הלאומית הפלשתינית להיאבק להשלמת שחרור כל פלשתין.
בספטמבר 1993, ערב החתימה על הסכמי אוסלו, אמר ערפאת בנאום ששודר ברדיו עמאן שהסכמי אוסלו "יהיו הבסיס למדינה פלשתינית בהתאם להחלטות המועצה הלאומית הפלשתינית מיוני 1974".
מחמוד עבאס מבדיל בין מטרה זמנית, המוכתבת על ידי מציאות זמנית של מגבלות מאזן כוח, לבין מטרה קבועה המוכתבת על ידי "זכות פלשתינית, טבעית, היסטורית, חוקית וקבועה" וייעוד פלשתיני, ערבי ומוסלמי. השגת המטרה הזמנית (יו"ש ועזה) מקדמת את – ואינה באה במקום ואינה מוותרת על – המטרה הקבועה (יפו וחיפה) שבליבה מימוש "טענת השיבה". לכן, הוא אינו רואה בקבלת החלטות האו"מ, במו"מ עם ישראל וב"שחרור כיבושי 1967" פשרה או מתינות, אלא פרגמטיות ומקפצה. עבאס מבחין בין "שלום שלבי וזמני" עם ישראל לבין "שלום סופי וקבוע" שיושג רק עם הגשמת המטרה הקבועה – חיסול ישראל.
לדעתו, ויתור על חלק מהמולדת עלול להביא לאובדן כל המולדת. לכן הוא מטפח את "טענת השיבה" לצפת, לגליל, לחיפה, ליפו, לאשקלון ולנגב – ושלילת כל זכות יהודית בפלשתינה – בגני הילדים, בבתי הספר, במסגדים ובתקשורת של הרש"פ. לכן הוא טוען לייצוג ערביי "הקו הירוק". ולכן הוא רואה את הרש"פ כהתחדשות העצמאות הפלשתינית וראשית הקץ של המדינה היהודית "הצלבנית".
מחמוד עבאס הוא מוסלמי מאמין. תפישת עולמו מעוגנת בעקרונות האסלאם הרואים בכל פלשתין אדמת הקדש (וואקף) שאסור לוותר עליה – ייהרג ובל יעבור! את מלחמותיו הפנימיות והחיצוניות הוא מנהל לפי עקרונות האסלאם, כולל "הסכם חודייביה" המשפיע גם על ניהול סכסוכים בין-ערביים.
לפי פרופ' מאג'יד חאדורי, שהיה בר-הסמכא המוביל בדיני שלום ומלחמה באסלאם (War and Peace in the Law of Islam, Johns Hopkins Press, 1955) אללה מבטיח למאמיניו ניצחון סופי; ויתור על המאבק מהווה כפירה; לפי תקדים "הסכם חודייביה" משנת 628 - שהופר ב-630 והביא לכיבוש מכה - מותר למוסלמי להסכים לשלום זמני כדי להתעשת ולהמשיך במלחמת הקודש; המצב הטבעי של היחסים בין האסלאם (הדת הלגיטימית היחידה...) לבין מדינות כופרות הוא מלחמה; הסכם שלום הוא אמצעי להכרעה ולא יעד לדו-קיום.מערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1994, האדרת טרוריסטים פלשתינים ומשפחותיהם ושטיפת מוח שיטתית באמצעות מסגדים ואמצעי תקשורת הנשלטים על ידי עבאס נועדו לקדם את "תכנית השלבים" המנחה את מחמוד עבאס ו"המחנה המתון" הפלשתיני. התכנית מהווה מכנה משותף אסטרטגי בין עבאס לבין משעל ו"המחנה הקיצוני".פורסם במקור ע"י יורם אטינגר באתר "מחלקה ראשונה"
הכותב הינו בלוגר ופובליציסט.
