כשהייתי ילד בן 10 אירגנו לקראת ל"ג בעומר מדורה. המלמד שלנו הבטיח שיגיע אף הוא לחזות במדורה ולהדליקה והשמחה הגיעה עד לב השמים. אימי הזהירה אותי שלא אתקרב יותר מדי ואשמור על עצמי. ורק אחרי שהבטחתי לה שוב ושוב שלא תדאג היא הלכה עם יתר אחי לחזות במדורות אחרות. כשיצאו כולם מהבית פניתי לעשות את מה שתיכננתי לפני מספר ימים, 5 ימים לפני ל"ג בעומר השליכה אימי לפח תרסיס של 300, הוצאתי אותו מהפח והטמנתי אותו במעמקי מגירתי המבולגנת. במשך יומיים חשבתי מה לעשות במיכל הישן, ביום השלישי הבריק בראשי רעיון, המיכל גורם לשריפה חזקה כ"כ עד שבבית החרושת פחדו שישליכו אותו לאש, אבל בשבילנו הוא מצויין, כך חשבתי. שהאש תידלק אשליך אותו פנימה וכך תהיה המדורה שלנו לשיחת היום. בדמיוני ראיתי את עצמי הופך לגיבור הכיתה ושכולם מדברים על ההברקה הנהדרת שלי. את התרסיס החבאתי בשקית ויצאתי מהבית בצעד נמרץ ובמצב רוח מרומם. "עוד מעט תשמחו יותר" לחשתי, ולצערי לא שיתפתי אף אחד מהם בתוכניתי. המלמד הגיע, הוא אמר שנדליק את המדורה, נשיר ונרקוד סביבה ואח"כ נשב ונאמר דברי תורה על ל"ג בעומר. סוף סוף הודלקה האש, במהירות שלפתי את המיכל הריק ולפני שאי מי יבחין, השלכתי אותו לתוך האש, לפתע נשמע קול פיצוץ נורא ולאחר מכן צווחה מחרידה. ברגע הראשון לא הבנתי איך זה שהמדורה הגדולה יצרה מדורה קטנה נוספת. ברגע הבא הבנתי שאסון מחריד התרחש. יואל, אחד מילדי כיתתי הפך פתאום להיות מדורה דולקת. בשניה הראשונה איבדנו עשתונות, המלמד השכיב אותו על הרצפה וגילגלו. איש הצלה שהיה במקום הזעיק אמבולנס ומיהר לטפל בו, יואל נלקח לביה"ח בלויית המלמד. מכבי אש מיהרו לכבות את כל המדורות והילדים דיברו בהתרגשות על האירוע הנורא. עקבתי בחרדה אחר הדיבורים שלהם, אף אחד לא שם לב למיכל שהשלכתי. הילדים התפזרו אט אט, רק אני ישבתי שם בוהה ולא אומר מילה. כבאי שעבר במקום ראה אותי: "ילד, למה אתה לא הולך הביתה? בודאי נבהלת, זה חבר שלך, הילד שנכווה?" הנהנתי בראשי ואמרתי: "ילד אחד זרק תרסיס לתוך האש וזה התפוצץ". "מה אתה אומר? מענין ששמת לב לזה כי לא שמענו זאת מהילדים האחרים, ובכן המיכל התפוצץ ישר עליו, הילד הזה הוא חסר לב, אילו היה מבוגר, הוא היה יושב בבית הסוהר!!" הילד הזה המרושע, חסר הלב, הוא אני בכבודי ובעצמי הרהרתי, בטוח שכל מילה נכונה וצודקת. הלכתי הביתה ברגלים כושלות, בבית רעדתי עוד יותר מפחד "שמענו מה קרה לחבר שלך, כולם מודאגים מאוד, בוא נקרא קצת תהילים" אמר לי אבא. אבא פתח ספר תהילים ואני הבטתי בו, האם ליצור רשע ומושחת יש בכלל זכות להגיד תהילים? בקשתי מאבי שיברר את מצבו של יואל, אבי התקשר לאחד מדודיו: המצב קשה, צריכים להתפלל, הוא בסכנה גדולה מאוד, גם אם יצא מהסיפור מי יודע כמה סבל יעבור ואילו נזקים יסחב עימו". בלילה התעוררתי מחלומות בעתה. הפסקתי לאכול, לישון ולקרוא, לא עשיתי שום דבר, האש שכבתה מזמן בחוץ המשיכה לבעור בתוכי ולשרוף אותי חזק ועמוק. שמעתי את אימי אומרת לאבי: "הילד רגיש מאוד, הפציעה של חברו השפיעה עליו רע מאוד". מצבו של יואל הוגדר כבינוני, ידעתי שהוא סובל מאוד וגם ידעתי שאני אשם בפציעה הזו, כולם היו בטוחים שמצבו השפיע עלי קשות ואני שמרתי כל הזמן על הסוד מכל משמר, הימים המאושרים שהיו לי חלפו ונקברו תחת אש המדורה, הפכתי לאומלל, סובל מנדודי שינה וכשסוף סוף נרדמתי רדפה אחרי אש גדולה ומאיימת. באסיפת הורים שאל המלמד את אבי אם קרה משהו לא טוב במשפחתנו... לקח לאבי מספר דקות להבין על מה הוא מדבר "שום דבר לא קרה וההדרדרות הנוראה במצב רוחו היא בגלל הילד שנכוה" אמר אבי. המחנך לא קיבל את דבריו "לכולנו קשה, כולנו כואבים ומצטערים אבל אף אחד לא הגיב, בהיסטריה ובטלטלה כמו הבן שלך". אמר "כן, הבן שלי רגיש במיוחד" הסכים אבי. ההסבר נראה בעיני המלמד תמוה ולא התקבל על דעתו אולם לפי שעה הוא החליט לא לומר דבר. יום אחד מיד בתחילת השיעור התגלה מקק בכיתתנו, המלמד שלח את אחד הילדים להביא מהשרת 300K, ראיתי את הילד חוזר עם התרסיס "לא... תוציאו את זה מהכיתה", צעקתי חיוור ורועד כולי. כולם הביטו בי בתדהמה. ברחתי החוצה שהמלמד בעקבותי, הוא אחז בידי והלכנו לחדר המורים שהיה ריק באותה שעה, הוא הביט בי במבט שואל ידעתי שאם הוא ישמע על מעללי הנוראים, שמי יופץ לדראון ולא יסכימו לקבלני בשום מקום. אלא שהמלמד לא ויתר עד שנכנעתי וסיפרתי את הסיפור הנורא שליווה אותי במשך החודשים הקשים ביותר בחיי, כשסיימתי חיכיתי שיצעק וינזוף, שיקרא למנהל, אבל שום דבר לא קרה. שהרמתי את עיני ראיתי אותו בוחן אותי במבט מלא השתתפות: "מסכן, מה אתה עובר..." "אני רשע, שום עונש לא מספיק בשבילי, עכשיו בטוח יזרקו אותי מהת"ת, וזה לא אכפת לי, זה מגיע לי" אמרתי בוכה. הוא הניח ידו על כתפי, המשכתי לבכות בכי חרישי וכואב... חצי שעה חלפה עד שגמרתי לבכות. הוא הושיב אותי "שמע שמוליק... לזרוק מיכל למדורה זו לא מצוה גדולה, אבל העונשים שקיבלת גדולים ונוראים הרבה יותר מכל עונש שהיית צריך לקבל. עשית את המעשה בשגגה מבלי לדעת מה תהיינה התוצאות, אף אחד לא יזיק לך ולא יזרוק אותך מהת"ת. הוא אמר שילך ליתייעץ עם רב גדול וימצא לי דרך תשובה. היה עליו לעמול קשות כדי לשכנע אותי שיש לפושע שכמוני אפשרות לתקן ושערי תשובה לא ננעלו עבורו. בסופו של דבר מצאתי את עצמי נוסע ליואל כמעט בכל יום, משלים לו שיעורים, אוסף עבורו חומר ולומד איתו במשך שעות ארוכות, מבלי לספר לו את חלקי בפציעתו. "אתה מציל אותי" הוא אמר לי לא אחת. עם החלמתו של יואל הגליד גם הפצע שלי, בזכות אותו מלמד רגיש וחכם לא הפכתי להיות שבר כלי, מפוחד מהצל של עצמי, ומי יודע מה היה איתי היום. (מרוה לצמא)
